כל הזבחים שקבלו דמן פרק
שני
זבחים לא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ויקץ
כישן הפיגול. לא שייך הכא מצא מין את מינו וניעור כט]:
קכה א מיי' פרק ט"ז
מאי תיבעי לך השתא כזית וכזית הוה לך למידק דהוי כללא מדלא
א) לישנא דקרא ויקץ כישן ה'
(תהלים עח סה), ב) טהרות פ"א
עירוב
מהלכות פסה"מ
מחשבות הוי. ל] שאין הפסול מניח הפיגול ליפרד
אתניתא אלא כזית כזית לפרטא הא כזית וכזית כללא כזית למחר
מ"ה, ג) ג"ז שם מעילה יז:,
הלכה ד:
מעליו: הא חזר ועירבן ראשון הוי. תימה מה ענין זה אצל זה
בחוץ מיבעיא לך. ובעיין איפשיט דבעינן לעיל כזית כזית תנן או כזית
קכו ב ג מיי' פ"ד מהל'
ד) וע' תו' מנחות יז ד"ה דלא,
ה) שמיני רפ"ט, ו) חולין
טומאת אוכלין הלכה
וכזית תנן ש"מ דכזית וכזית תנן. ומהכא אמרינן בגמ' דהאומר לחבירו
דגבי קרבן כשאמר חצי זית
חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו הרי
קכד:, ז) [לקמן לו: ד"ה
יג:
בקדושין (דף מז.) ובגמרא דשבועת
כבר נפסל הקרבן ואינו חוזר ונעשה
קכז ד מיי' שם הלכה יב:
שיאכלוהו כתבו הטעם ע"ש],
קכח ה מיי' פרק ט"ז
ח) ויקרא כה ז, ט) [עיין תו'
פיגול אבל חצי ביצה ראשון וחצי ביצה
הפקדון (שבועות לח.) רבי היא דאמר
השתא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ
מהלכות פסה"מ
מנחות יז: ד"ה דלא התעוררות
❖
שני שנתערבו דנעשה שני אין הטעם
ל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית פרטא
מיבעיא (לישנא אחרינא כזית למחר בחוץ
הלכה ד:
רב בסוגיא דהכא]:
א]
קכט ו ז ח מיי' פי"ד שם
הוי: לישנא אחרינא [לא] גרסינן:
לפי שנתבטל חצי ביצה הראשון אלא
פרטא כזית כזית מיבעיא) איתמר חצי זית
ב]
הלכה י והלכה ט ועיין
ויקץ כישן (א) פיגול. כיון שמצא
משום דאין לו כח לטמאות בפני
❖
כס"מ:
חוץ לזמנו חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ
הגהות הב"ח
עצמו הלכך כשיצטרף עמו חצי ביצה
חצי זית ראשון יב] חצי זית אחרון
לזמנו אמר רבא ויקץ כישן הפיגול ורב
(א) רש"י ד"ה ויקץ כישן
א
א)
ראשון למה לא יהא ראשון ו):
שהוא מינו ניעור משנתו ומבטולו
הפיגול וכו' ומבטלו לצירוף
תורה אור השלם
המנונא אמר עירוב מחשבות הוי אמר רבא
נפלו
שניהם כאחד עשאוה שניה.
שנצטרף יג] עם חוץ למקומו לפסול ולא
שמצרף וכו' וחוזר ומצרף:
(ב) ד"ה לטמא וכו' וא"ת אי
מנא אמינא לה דתנן כביצה אוכל ראשון
1. וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים
לפגל וחוזר מצטרף עם זה לפגל
למ"ד יש נוגע חוזר לא] ונוגע:
ב) ב
דלא וכו' בתוכו: (ג) ד"ה ה"ג
התם איכא שיעורא. פי' בקונט'
בְּחֵלֶק יִזְְרעֶאל וְאֵין קֹבֵר וַיִּפְתַּח
וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון
ובטל לו חצי זית דחוץ למקומו
וכו' מלמד שמצטרפין היינו
מ"ב ט, י
הַדֶּלֶת וַיָּנֹס:
❖
2. כָּל חשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו
דוקא היכא:
מלהוציא מידי פיגול דאין חצי זית
מעיקרא שיעור שלם הוה
חלקן זה שני וזה שני הא חזר ועירבן ראשון
תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע
❖
מועיל במקום כזית ולא אמרי' כבר
ונחלק הלכך כשחזר וערבו שמו חזר
הוי ממאי מדקתני סיפא נפל זה בעצמו ג]
איוב כ, כו
ב) ג
שָׂרִיד בְּאָה¢ לוֹ:
נצטרף עם שאצלו לפסול ולא יחזור
עליו אבל הכא מעיקרא חצי זית
שינויי נוסחאות
וזה בעצמו על ככר של תרומה פסלוה נפלו
ויפרד ממנו: עירוב מחשבות הוי.
פיגול וחצי זית פסול לא נקרא שם
א] בה"ז מחקו וכן ליתא בד"ו
מוסף רש"י
שניהן כאחת עשאוה שניה ורב המנונא אמר
ד]
מכיון שנצטרף שוב לא ירד יד] : ראשון.
פיגול עליו כי אם שם פסול הלכך
רפ"ט וש"ח. אמנם בכתה"י [לבד
התם איכא שיעורא הכא ליכא שיעורא אמר
האוכל שנטמא באב
מכי"ר ב'] איתא. וכ"נ מרש"י.
התערובות הזה תורת ראשון עליו
כי הדר אתי חצי זית דזמן לא פקע
הטומאה. דהוא ולד הטומאה
ועי' צ"ק דמקיים גירסתינו וכ"מ
רב המנונא מנא אמינא לה דתנן האוכל
לעשות מגעו שני דהא איכא שיעורא
שם פסול למיחל שם פיגול. ולפירוש
ג) ד
בק"נ: ב] ס"י וכזית (ש"מ)
:
דהיינו ראשון, והאוכל שנטמא בולד
הטומאה, דהוא שני: מצטרפין
ג] לעצמו וזה לעצמו (ש"מ,
שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה
דראשון בגוויה ליתן טומאה: חלקן
זה הוה ליה למימר התם הוה ביה
וכ"ה בטהרות): ד] אמר ליתא
זה עם זה לטמא בקל
זה שני וזה שני. שהרי בכל אחד
שיעורא הכא לא הוה ביה שיעורא
מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהם
שבשניהם. דהיינו שני ומצטרפין
בד"ו ובכתה"י, וכ' דק"ס
שהוסיפוהו בטעות מבה"ז:
יחד לעשות שלישי כדרך שהשני
חצי שיעור דראשון וחצי שיעור דשני
ומפרש ר"ת איכא שיעורא שיש מן
מאי לאו אע"ג דהדר מלייה דלמא דלא הדר
ה]
ה] נ"א לא דלא. ותיבת דלמא
עושה, דהוא קל שבשניהן, אבל לא
ותנן לקמן בשמעתא טו] ראשון ושני
השני כשיעור לפיכך מניח לו לראשון
נמחק (רא"ט). וכ"ה בכי"צ
מלייה כי אתא רב דימי אמר חצי זית חוץ
מצטרפין להכי שיעשו שני כמו
מצטרפין לטמא בקל שבשניהם: הא
להפרד מעליו והלך לו להתחבר
וברש"י, אבל בתוס' כלפנינו:
ראשון שעושה שני, דא"כ היינו
לב]
❖
למקומו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו
ו] ואין (כי"צ): ז] נ"א חוץ לזמנו
חמור שבשניהן (מעילה יז:):
חזר ועירבן ראשון. כדמסיים ואזיל
אצל ראשון אחר הכא ליכא שיעורא מן
וחציו חוץ למקומו (דק"ס). וכ'
תני בר קפרא פיגול אין ו] חצי זית מועיל במקום
מגופא דמתני' אלמא כשחזר ומצא
הפסול ואין מניח לו לפיגול להפרד
ח"נ וקר"א שכ"ה גירסת
כזית כי אתא רבין אמר חצי זית חוץ לזמנו
מעליו: אמר רב המנונא מנא
הרמב"ם עש"ב: ח] כחצי
ליקוטים
את מינו ניעור מצירוף דשאינו מינו:
:
(שמכ"י וצ"ק, וכ"ה במתני')
וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו תני
נפל זה בעצמו וזה בעצמו. כשנסתלק
אמינא לה דתנן האוכל שנטמא באב
ט] כחצי (צ"ק): י] רבא כצ"ל
השייך לעמ' זה ר' בעמ' קודם
(ש"מ, וכ"ה בכי"צ) ויעב"ץ גורס
דלמולים ולערלים לא שחישב
הטומאה. שהיה בו כביצה ושנטמא
בר קפרא פיגול אין חצי זית מועיל במקום
הראשון נפל חבירו עליה פסלה טז] ולא
ו]
רב אסי. ועי' רש"ש: יא] והא
בלבו מתחלה שניהם אלא
טימאה ליעשות שניה שכשנפל האחד
בולד הטומאה שהיה בו כמו כן
כזית רב אשי מתני הכי חצי זית חוץ לזמנו
איכא כצ"ל (*ש"מ): יב] הראשון
שחישב שיאמר כך וההיא דפגלו
ה
את חצי זית האחרון (כתה"י
לא היה בו כביצה ראשון וכשנפל חבירו
כביצה, מצטרפין זה עם זה אם יש
במקדש כיון שמתכוין בפירוש
וכזית חציו חוץ למקומו וחציו חוץ לזמנו תני
ז]
וש"מ): יג] שנצטרף עם של חוץ
לפסלו ולפוגלו חשיב היזק לא
כבר נסתלק זה: נפלו שניהם כאחד.
חצי ביצה מן הראשון וחצי ביצה מן
(*ש"מ, ועי' ב"ח) נ"א ואינו
בר קפרא פיגול אין ו] חצי ח] זית מועיל במקום
בדיבורייהו. בהכניסה לרבקה
מצטרף (גליון): יד] יעור כצ"ל
וה"ה בזה אחר זה אם נפל השני בעוד
השני מצטרפין לטמא בקל שבשניהם
שתדוש ולא תינק ודוקא בתינק
כזית אמר רבי ינאי חישב שיאכלוהו כלבים
(*ש"מ): טו] בשמעתין דראשון
ד)ו
ותדוש פטור מדיני אדם אבל
הראשון עליה שניהם כאחד קרי ליה:
מאי לאו אע"ג דהדר מלייה שלקח
(כתה"י): טז] פסלוה ולא
בתדוש לחודיה חייב בדיני אדם
למחר פיגול דכתיב ואת איזבל יאכלו
1
עשאה שניה. אלמא הדרי ומצטרפי
מן הראשון ושם עליו אלמא כיון
: יז] מעיקרא
טימאוה (ש"מ)
וכל זה דומה דוחק. וגם בפירוש
שיעור שלם (*ש"מ, וכ"ה בתו'):
הכלבים בחלק יזרעאל מתקיף לה רבי אמי
הקונטרס בריש מנחות על הא
ראשון שבזה ושבזה: התם איכא
דליכא שיעורא מן השני אין מניח לו
יח] צ"ל אוכל (כי"ב): יט] וחצי
דקאמר מחשבה דמינכרא פסל
אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר
שיעורא. מעיקרא שלם הוא ונחלק
לראשון להפרד מעליו לילך לו אצל
ביצה אחרת נמחק, וצ"ל
ז
רחמנא דהיינו דבור והתם נמי
יז]
ושנטמא בולד (כ"ה בכי"י וכן
משמע הכי דקרי חרבה לשם
הלכך כשחזר ועירבו חזר שמו עליו:
ראשון חבירו ומשני דלמא דלא הדר
דכתיב תאכלהו אש לא נופח ה"נ דפיגול
2
ולפי"ז לא נתפרש
בלילה מחשבה דמינכרא שניכר
תיקן בש"מ)
אבל הכא. מעיקרא חצי זית פגול וחצי
מלייה. ואין לדמות זה לטומאה שבטלה
וכי תימא הכי נמי והתנן לאכול כחצי זית
שיעור האוכל שנטמא בולד, ולזה
שהוא משקר ואם לא היה מדבר
כתב הגליון בש"מ כלומר וכו'
במאי מינכרא כיון דאינו מחשב.
זית פסול לא נקרא שם פגול עליו
חזרה וניעורה דהכא לא בטלה והכא
ולהקטיר חצי כזית כשר שאין אכילה והקטרה
עיי"ש: כ] ראשון קאמר ואינו
ט]
ודוחק לומר כיון דאם היה
כי אם שם פסול הלכך כי הדר אתי
טעמא משום דאין לג] להפרד ממנו לד]
נעשה עוד (*ש"מ): כא] בתוכו
מוציא בפיו היה ניכר קרי ליה
מצטרפין ח אי דאפקה בלשון אכילה ה"נ
(רש"ש): כב] שמיטמא (ב"ש) וכן
חצי [זית] דזמן לא פקע שם פסול
ולפי' רבינו תם שפירשתי לא צריכא
מחשבה דמינכרא. ויש לתמוה
הכא במאי עסקינן דאפקה בלשון הקטרה
הגיה הב"ח בשבת צא ע"א:
מהא דאמרינן בפרק ב' דזבחים
למיחל שם פגול: ה"ג האוכל יח] חצי
למה שפירש בקונטרס דאוכל מקבל
כג] דאמרן (*ש"מ):
גמרא כיצד קירב המתיר אמר
דלשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד בעי
ביצה שנטמא באב הטומאה וחצי
טומאה בכל שהוא והארכתי בפרק
כד] ואיצטריף בהדיה (*ש"מ):
רבי יוחנן מנין למחשב בקדשים
יט]
כה] דאע"ג דאחשבינהו
שהוא לוקה תלמוד לומר לא
רב אשי חישב לאכול כזית בשני בני
ביצה אחרת שנטמא בולד הטומאה
המצניע [שבת דף צא. ד"ה אי לענין]:
י]
(*ב"ש): כו] להאכילה כצ"ל
יחשב וכיון דכתיב בקרא לא
חישב שיאכלוהו כלבים למחר
מצטרפין זה עם זה לטמא בקל
אדם מהו בתר מחשבה אזלינן דאיכא יא]
(*ש"מ): כז] דגבוה (*ש"מ):
יחשב דמשמע מחשבה מהיכא
כח] עם מחשבת אכילת אדם
תיתי לך להצריך דיבור. ועוד
פיגול. בסוף כל הפסולין
שבשניהם מאי לאו אף על גב דהדר
שיעורא או בתר אוכלין אזלינן וליכא שיעורא
כצ"ל (*ש"מ): כט] בש"מ נוסף
דרישא דפריך התם רב אשי לרב
מלייה לא דלא הדר מלייה: לטמא
(לקמן דף לו.) אמרינן דחישב שיאכלוהו
דמחשבות הויין: ל] פר"ת
אמר אביי ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר
מארי לאו שאין בו מעשה הוא
שאין כצ"ל (ש"מ)
: לא] צ"ל
ואין לוקין עליו אמר ליה רבי
בקל שבשניהם. אם נגע בתרומה
טמאים לא הוי פיגול וצריך לפרש
כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין
וחוזר (צ"ק): לב] ולילך (ב"ש):
יהודה היא וכו', ומאי קושיא הא
פסלה ולא טמאה דליכא כשיעור מן
טעם אמאי גרע מאכילת כלבים :
ז)
לג] דאין מניחו (ש"מ):
כי האי גוונא חשיב מעשה לרבי
ואת
איזבל יאכלו הכלבים. לה] הא
לד] ממנו כדפיר"ת ולפי'
הראשון. מאי לאו אפי' חזר והשלים
יוחנן כיון דאיכא דבור ובדבוריה
שפרשתי (צ"ק): לה] הא דלא
מתעביד מעשה כדאשכחן בפרק
מאוכל ראשון אחר על זה עד שהיה בו כביצה אוכל ראשון כ] דאינו
פשיטא ליה דשייכא ליה גבי בהמה בדבר הראוי לה כדכתיב ח) תהיה כל
מייתי ראיה מקרא דולבהמתך
קמא דתמורה דאמר ליה רבי
עושה עוד ראשון הואיל ולא היה בו מעולם שיעור קודם שנתערב עם
תבואתך לאכול אלא מאכילת בשר מייתי ראיה :
ולחיה אשר בארצך תהיה כל
יוחנן לתנא לא תיתני מימר
לו]
לז]
דכתיב תאכלהו אש לא נופח. תימה דלא מייתי קרא דאם האכל
תבואתה לאכול דהא פשיטא
דבדיבוריה עושה מעשה, וכן
אוכל שני אלמא כי לא הוי ביה שיעורא מעיקרא אין חוזר וניעור. וא"ת
ליה דשייכא אכילה גבי בהמה
חסמה בקול חשוב מעשה
אי בלא הוי ביה שיעורא מעיקרא היאך קיבל טומאה מאב
יאכל דבשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת
(ב)
וכו' (ש"מ. וכעי"ז בתוס' מנחות יז
וטעמא משום דבדיבוריה
ע"ב): לו] תבואתה כצ"ל (רש"ש):
מתעביד מעשה אבל אם אין
הטומאה מתחילתו תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא
אכילת מזבח (לעיל יג:) וכתיב (ויקרא ו) אשר תאכל האש את העולה
לז] בש"מ נוסף דסד"א דגבי
צריך דבור אלא מחשבה בלב
אבל לטמא אחרים צריך כביצה וברייתא שלימה בת"כ ה) כל אשר
וי"ל דאש דגבוה פשיטא ליה דשמה אכילה ובכל לח] מקום אין אכילה
כלבים לאו אכילה היא:
ניחא (וביתיר אי במחשבה בלא
לח] ומכל כצ"ל (ש"מ): טל] אבל
דיבור היכי לקיימי דע שחישב
בתוכה כא] יטמא מכל האוכל מלמד שמטמא כב] בכל שהוא יכול יטמא
והקטרה מצטרפין ט) אבל טל] השתא דאמרת דכל אכילת אש שמה אכילה
השתא וכו' עי' שפ"א שכ' דאין
ממאי) במחשבה לבדה מיפסיל
שאין
אכילה והקטרה מצטרפין.
קשיא ליה אמאי אין מצטרפין:
אחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל דהיינו כביצה כדילפי' בפ"ח דיומא
לזה מובן ומקומו בד"ה שלאחריו
בלא דיבור ניחא כיון שלא
אקושייתם שם עש"ב: מ] ועי'
(דף פ.) אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה
מרישא הוה מצינא למידק דקתני להקטיר דבר שדרכו להקטיר
הוצרך הדיבור אלא לפי שעל ידי
תוס' לקמן לו ב' ד"ה שיאכלוהו:
כך אנו יודעין שפסלו במחשבה
❖
מחזיק יותר מכביצת תרנגולת: ה"ג בדרב דימי חצי זית חוץ למקומו
הא דבר שאין דרכו להקטיר לא אלמא אכילת אש לא שמה אכילה:
מא] עי' בש"נ לעיל אות יט:
אבל הפסול לא נקבע על ידי
וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו תנא בר קפרא כו'. דכיון דהוי
דיבור אלא על ידי המחשבה.
ומיהו ברוב ספרים בזבחים
להו הנך תרי דזמן גבי הדדי מצטרפי ולא אמרינן מכי חשיב אחצי
זית דזמן קמא נצטרף עם חצי זית דמקום שקדמו דהא דאמרת כג]
גרסינן רבי ינאי ומצי למימר דאף
שיטה מקובצת
(לעיל כט.) יהיה מלמד שמצטרפין היכא דליכא מינו לצרופי בהדיה: כי אתא רבין אמר. לאו הכי תני בר קפרא דכיון שקדמו חצי זית
(ג)
על פי שיכול לתרץ דהתם
מאי לאו אע"ג דהדר מלייה. פ"ה
בדיבוריה מתעביד מעשה רוצה
דמקום אתי חצי זית קמא דזמן ואיצטריף כד] ושוב אין חוזר וניעור אלא הכי תנא חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ
לפי שיטתו אפי' כו'. אבל קשה
להעמיד רבי ינאי אף כריש לקיש
למקומו פיגול אין חצי זית דמקום מועיל לבטל זמן דהוי כזית: רב אשי כו'.
כרבא סבירא ליה דאמר לעיל ויקץ כישן הפיגול ואפילו
לר"ת על הא דפי' דאוכלים מקבלים
דפטר חסמה בקול. והרב רבי
טומאה בכל שהוא מהא דאמרינן
חיים היה אומר דלא חשיב
אפסקיה במחשבת מקום ועדיפא דרב אשי מדרבא דאשמעינן רבותא אע"ג כה] דחשבינהו לזמן ומקום בחד דבורא וצירפן בשפתיו לכזית
באהלות (פי"ג מ"ה) אלו ממעטין
בדבורו מתעביד מעשה מה
אחד אפ"ה מצטרף למינו: יאכלו הכלבים. אלמא שמיה אכילה: אלא מעתה חישב. על הבשר לאכול כו] באש הדיוט למחר: הכי נמי.
בחלון וחשיב פחות מכביצה אוכלין,
שנפסל במחשבתו דמתחלה כמו
ואי מקבלין טומאה היאך חוצצין
דהוי פיגול: וכי תימא הכי נמי והא אנן תנן. דאפי' אש גבוה כז] במידי דחזי לה ואורחה לא מצטרפא אם כח] חישבה עם אכילת אדם ואע"ג
כן לא היה ראוי להקריבו לאכול
(דקיי"ל) [הא קיי"ל] דכל דבר
עדיין עד שיקרבו מתירין אף על
דאכילה שמה אלמא לא מדמי אכילות להדדי דכל חדא וחדא למילתיה הוא דהויא אכילה: בתר אוכלין. שנים האוכלין את הזית:
המקבל טומאה אינו חוצץ בפני
פי שמתחלה היה עומד ליקרב
הא
הטומאה (ב"ב דף יט:). ולפי' [ר"ת]
בבשר גמור ועתה נפסל על ידו
ניחא דלעולם היו בו כשיעור מעיקרא [כ]שנטמא באב הטומאה [עד] שחלקן ועירבן עד חצי ביצה, ומ"מ מייתי שפיר דכי הדר מלייה שלקח חצי ביצה ואף על גב דמחשבה דשליחות יד הוי כדבור כדפירשנו מחשבה דקדשים נמי איכא למימר דכדיבור. וגם כן איתא בריש מנחות מחשבה
מן הראשון ושם עם [החצי] השני [אינו מצטרף עמו, דכיון] דליכא שיעורא (כיון דהשני) [בשני] אין מניחו לראשון להפרד ממנו ולילך לו אצל הראשון דתרומה מיהא שניטלת במחשבה הוי בלא דיבור כדמוכח בפרק שבועות שתים תנין ולא כמו שמשמע פירוש הקונטרס דפרק בתרא
חבירו. ודחי דלא הדר מלייה (לשון הר"פ ז"ל): כי אתא רב דימי כו'. כרב המנונא ס"ל מיהו הכא דהוו הני דדמו גבי אהדדי מצטרפין ולא אמרינן מכי
דבכורות דבעי למימר דתרומה נמי בדבורא. עד כאן (שטמ"ק ב"מ דף מא.):
חשיב אחצי זית זמן קמא מצטרף בהדי חצי זית חוץ [למקומו] שקדמו דכתיב יהיה מלמד שמצטרפין (לעיל כט.), (דה"פ) [דה"מ] כי ליכא זמן בהדיה
לצרופי. ורבין אמר דלאו להכי תני בר קפרא דגם בענין זה אינו חוזר וניעור (ד)כיון שהפסול נקבע בחצי זית דזמן קמא, אלא להכי תני חצי זית חוץ לזמנו [וחצי זית חוץ לזמנו] וחצי זית חוץ למקומו כו' (מהר"פ ז"ל): חישב שיאכלוהו כלבים כו'. וא"ת והלא בפרק כל הפסולים כו' [ככתוב בתוד"ה חישב],
וי"ל דשאני טמאים שפוסלים קודם אכילה בנגיעה, ואע"פ שיכול חבירו לתוחבו בבית הבליעה שלו, אין דרך אכילה בכך. וריב"א פי' דלקמן אינו בא רק לדחות ראייתו של רבא שהביא לרב חסדא אבל דברי רב חסדא לא נדחו, ועוד דשיאכלוהו טמאין אין זה בידו הלכך לא הויא מחשבה והוי כאילו לא אמר כלום
אבל אכילת כלבים הויא בידו מ] (מהר"פ ז"ל): אלא מעתה חישב כו'. פ"ה דאף בשל הדיוט היה לו להיות פיגול כו', אבל תימה דגבי מזבח נמי אשכחן אכילה דכתיב בפיגול גופיה ואם האכל כו' עד מצטרפין [כוונתו לדברי התוד"ה דכתיב כו' עד אין אכילה והקטרה מצטרפין], ואפילו כי מפקה להקטרה
בלשון אכילה (דהא) [דלא] מקרייא אכילה לפי שאין אכילה לגבוה אלא אכילת אש, אבל השתא כו' [אמאי] אין מצטרפין, דהא גם הקטרה לא פקע ממנה שם אכילת אש כמו בהדיוט. ומשני דהיינו [טעמא] לפי שהלשון חלוק דהקטרת אש לא שמיה אכילה (מהר"ף ז"ל): אי דאפקה בלשון אכילה ה"נ. גליון,
ה"נ דהוי פיגול ומצטרף, הכא במאי עסקינן כלומר מתניתין דקתני דאין אכילה והקטרה מצטרפין מיירי כו': רש"י ד"ה ה"ג האוכל כו' ושנטמא מא] בולד הטומאה. כלומר וחצי ביצה נגע בולד הטומאה (גליון):