כל הזבחים פרק
ראשון זבחים
ה.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
לא ידעינן במאי. קאמר רחמנא מוצא שפתיך תשמור דהא לא כתיב
טו א מיי' פ"א מהל' מחוסרי
קדשים שלא שנה לעכב כל כמה דאכתי לא ידע קרא דמוצא שפתיך ואי
א) קידושין יג: מנחות ד: קינין
כפרה הלכה יג:
סוף פ"ב ירוש' חגיגה פ"א
בהדיא בהאי קרא עבודות לשמן ודלמא לאו בלשמן משתעי קרא כתב
פריך ליפסלו דנגמר מחטאת [ופסח] בהיקישא יב] דזאת התורה
הלכה א, ב) מנחות דף ט:,
ב מיי' פ"ד מהל' פסה"מ
❖
רחמנא זאת התורה למילף משלמים דמפרשה בהו לשמן: הכי גרסי'
כדפרישית בסמוך אי במה מצינו איכא למיפרך שכן כרת ואי בהקישא
ג) [קידושין ה: כא. וש"נ],
הלכה יד:
ד) לקמן ט:, ה) תמורה יז:,
רמי ריש לקיש על מעוהי. שוכב על בטנו פניו (על) ו] כלפי קרקע:
דזאת התורה א"כ ליכתוב חדא או לחטאת גרידא או פסח גרידא
ו) עמוד ב', ז) קדושין דף יג:,
למה הן באין. ואכתי לא קמא ליה
ואי נאמר דבכל דוכתא דמצרכינן שנה
ח) פרק ד ה"ג ע"ש, ט) ויקרא
תורה אור השלם
יד, י) עי' רש"ק, כ) [עמ"ש
לעכב היינו מהכא [מדכתיב] מוצא
טעמא דמתני' דילפינן ממוצא שפתיך:
לא ידע א] במאי כתב
רחמנא זאת התורה
יג]
בס"ד לקמן מא. על הגליון
1. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר
שפתיך וגו' א"כ אתי שפיר הא דפריך
ואין מרצין. שאין כפרה למתים ד) ואף
ואי כתב רחמנא זאת התורה הוה אמינא
בתוספות ד"ה ואתא]., ל) ויקרא
וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהֹוָה
❖
וליפסלו כו'. ע"כ הג"ה:
נדבה פרק טז הלכה ה-ז.
אתה אל תתמה על אלו: האשה.
אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ
ליפסלו כתב רחמנא מוצא שפתיך רמי ריש
הג"ה מצינו בבאין לאחר מיתה
דברים כג, כד
בְּפִיךָ:
יולדת: ז] לא יביאו יורשין חטאתה.
2. וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ
לקיש על מעוהי בי מדרשא ומקשי אם
שכשרין ואין מרצין. וא"ת
דהויא לה חטאת שמתו בעליה והלכתא
הגהות הב"ח
הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת
כשרים הם ירצו ואם אין מרצין למה באין
מי דמי הני לא עלו אבל באין לאחר
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת
גמירי לה ה) דלמיתה אזלה: מודינא לך
❖
(א) רש"י ד"ה מודינא וכו' חוץ
ויקרא ד, לג
הָעֹלָה:
$ אמר לו ר' אליעזר מצינו בבאין לאחר מיתה
מיתה עלו לגמרי לשם חובה דלמ"ד
ב]
בעולה. שאם שחטה שלא לשמן ח]
מחטאת ופסח מיהו אשם דלא
אתי: (ב) ד"ה משנה וכו' חטאת
שהן כשרין ואין מרצין דתנן האשה
שיעבודא דאורייתא ז) אם היה הקרבן
א) א
שתתקרב אע"פ שאינה מרצה הואיל
ופסח הס"ד: (ג) ד"ה פתחא
נפסל היו היורשין זקוקין להביא אחר מוסף רש"י
שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה
ומצינו שבאה לאחר מיתה ואינה מרצה
וכו' דקרב כצ"ל ואות י' נמחק:
(ד) ד"ה ר"ל מהכא פתח לה
לא יביאו יורשין חטאתה. דזו
ואפילו למ"ד לאו דאורייתא אם הפריש
עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה א"ל
וה"ה לשלמים ושאר קרבנות חוץ
❖
פתחא לא נפקא:
אחת מחמש חטאות המתות חטאת
שניהם לאחריות אם נפסל הראשון
מחטאת (א) ואשם מיהו דלא אתי
מודינא לך בעולה דאתיא לאחר מיתה אשם
שמתו בעליה (מנחות ד:) משנה
❖
חייבין להקריב את השני נמצא דבאין
שלימה. סתם משנה (שם ט:):
לאחר מיתה דקי"ל (תמורה דף יח.) דכל
דלא אתי לאחר מיתה מנלן א"ל הרי מחלוקתך
גליון הש"ס
לאחר מיתה מרצין לענין שעולין לשם
שבחטאת מתה באשם רועה מנא לן
בצידו ג] רבי אליעזר אומר אף האשם אמר זהו
חובה משא"כ בשינוי קודש י"ל דמ"מ
דקרב שלא לשמן הואיל ואינו מרצה
גמ' א"ל ר"א מצינו. עי' (נדה)
ליקוטים
שאומרין עליו אדם גדול הוא קאמינא אנא
[יומא] דף ט ע"ב תוס' ד"ה
דמיא קצת להדדי לענין דאין מרצין
דלא אפיק תנא דמתני' אלא פסח
(ו)ר"א: שם עולה תוכיח. תמוה
רמי ריש לקיש על מעוהי. דרכם
משנה שלימה ואת אמרת לי ר' אליעזר אלא
ריצוי גמור דאין כפרה למת ולאו בר
ב)
ד)
וחטאת: מחלוקתך. וסייעתך ט]
לי הא גם עולה צריכה נסכים ואי
היה לשכב על בטנם (תוס' גיטין
דעולת עוף יוכיח א"כ איך פרכינן
אמר ריש לקיש אפתח אנא פתחא לנפשאי
דף מז.). [ובתו' הרא"ש שם
חיוב הבאה הוא אלא שנתחייב יד] מחיים
דאיכא רבי אליעזר דקאי כוותך: משנה
עלה מה לעולה שיש בציבור הא
משמע דכך היה דרכו של רשב"ל
ובשינוי קודש ובעלים נמי אין רצוי גמור
מוצא שפתיך וגו' האי נדבה נדר הוא כו'
שלימה. סתם מתני' דלא פסל אלא
עולת עוף אינה בציבור ואי דשם
דוקא]. שאלה: אחד שהוא יושב
1
עולה איתא בצבור הכי נמי נימא
וא"ת ומה ראיה מייתי מבאין לאחר
ולומד גמרא או בספר אחד
חטאת (ב): פתחא לנפשאי. מנלן
כדלעיל יתיב רבי זירא ורבי יצחק בר אבא
דשם עולה טעונה נסכים וצריך
מספרי הקודש, וטרח בישיבתו
מיתה אטו מי ילפינן מינה בכל מקום
דקרבי (ג): יתיב רבי זירא וכו'.
ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי קשיא ליה
עיון: [תוס' ד"ה תודה יוכיח
ורוצה לשכב על צידו או על גבו
שלא שנה הכתוב דאינו אלא למצוה דנימא
וכו' דהא ממעטינן להו בת"כ.
או על בטנו וללמוד, אי שרי או
וקמתמה אפירוקיה דר"ל: וקשיא י] ליה
לריש לקיש אשם דלא אתי לאחר מיתה ונסיב
ב
עי' מנחות דף נח א' תד"ה אבל
דאמרינן אין דרך ארץ ללמוד כך.
כשרין ולא עלו וי"ל דדוקא שנוי קודש
❖
לריש לקיש אשם. אמאי קרב שלא
יהא וכו']:
תשובה: איתא בגמ' רמי ר"ל על
לה תלמודא מוצא שפתיך אימא הבא בנדר
ושנוי בעלים דוקא מדמי דהוי באין
לשמו שלא לרצות הא לא אתי לאחר
מעוהי וכו' ע"ש. ולכן גם זה שטרח
טו]
טז]
ובנדבה לייתי ולא לירצי אשם לא לייתי כלל
בישיבה ועושה כן לנוח אה"נ דשרי,
לאחר מיתה שאין לו בעלים וכמו שלשם
מיתה: ונסיב תלמודא. כלומר נסיב
אך לא יתמיד הרבה בזה אלא מעט
שינויי נוסחאות
אמר להו אביי ריש לקיש מהכא פתח ושחט
כשר ואינו מרצה כמו כן כאן ששנה אותו
קרא לתלמודא דמילתיה: אימא הבא
2
עד שינוח. (תורה לשמה סי' שס"ז)
א] ברש"י גריס ידעינן. ובד"ו
יתיב ר"ז כו' ויתיב אביי גבייהו.
אותה לחטאת אותה לשמה כשרה שלא
מבעליו והוי כאין לו בעלים יז]:
בנדר ונדבה. כדמשמע קרא לייתו
איתא ברש"י ידענא, ונראה נכון:
ר"ת היה מדקדק שבכל מקום
עולתה
ומתה לא יביאו יורשין
ולא לירצו כו': ריש לקיש מהכא פתח
לשמה פסולה הא שאר קדשים שלא לשמן ד]
ב] צ"ל אלעזר (*גליון):
שהוא אומר ויתיב פלוני גבייהו,
ג] בצידך (כי"צ): ד] נ"א בין
חטאתה. משמע אבל יח]
מזכירו כן לפי שהוא אמר להם
לה. (מהכא) לא נפקא ליה ממוצא
(ד)
❖
כשירין יכול ירצו ת"ל מוצא שפתיך ואימא
לשמן בין שלא לשמן (כי"צ):
דבר חדוש. (תוס' ע"ז דף סג:)
אם היתה יכולה להביא חטאתה
שפתיך דליקרב אלא דלא לירצי
ה] נ"א סמיכה ונסכין וכו' (ש"מ
הבא בנדר ונדבה לייתי ולא לירצי אשם (נמי)
ועי' בחידושים). וכ"ה בכל דפו"י
אחר עולתה עלתה יט] לה עולתה לשם
והקרבתו מהאי קרא יליף ושחט אותה
ארצויי נמי לירצי אמר אביי אשם דמירצי לא
והשמיטוהו עפ"י רש"י, ועי'
שיטה מקובצת
עולה וכן משמע בתורת כהנים בפרשת
לחטאת אותה מיעוטא הוא אותה הוא
תוס' (דק"ס): ו] צ"ל למטה,
מצית אמרת קל וחומר מעולה ומה עולה
אשה כי תזריע שאם הביאה עולתה
ח)
ותיבת על נמחק (צ"ק): ז] ס"א
אם כשרים הם ירצו כו'. עיקר
דבעינן לשמה ואי לא פסולה כדילפינן
נוסף דיבור יביאו יורשין
שאינה מכפרת אינה מרצה אשם שמכפר
הקושיא דרשב"ל (בא) [היא]
תחילה תביא חטאתה ממין עולתה וכן
לקמן ו) הא שאר קדשים כו': ארצויי נמי
עולתה. דשיעבודא דאורייתא.
מהא דקאמר אם אינם מרצים למה
אינו דין שאינו מרצה מה לעולה שכן כליל
במס' קינים (ספ"ב) ותימה דבפרק
לירצו. כיון דנפקא לן הקרבתן מאותה:
ואח"כ מה"ד לא יביאו וכו'
באים כדמשמע כה] סוגיין. וזהו כעין
(ש"מ): ח] לשמה שתקרב כצ"ל
קושיא דלעיל שהקשה בתלמוד אימא
תמיד נשחט (פסחים דף נט.) אמרי' זה
שלמים יוכיחו מה לשלמים שכן טעונין
אינה מרצה. כדאמר אם לאו יהא נדבה:
: ט] נ"א מחלוקתך.
היכא דשחיט להו שלא לשמן ליפסלו.
(*ש"מ)
בנין אב שכל חטאות קודמות לעולת כ]
אשם שמכפר.
על לאוין האמורים
מחלוקת המסייעתך (ש"מ):
נסכין ה] ותנופת חזה ושוק $ עולה תוכיח וחזר
ומיהו קשה למה לא הקשה בפשיטות
ג)
י] בס"א קשיא: יא] בכי"פ נוסף
כמו לעיל. ונראה דרשב"ל היה עושה
העוף אפי' חטאת העוף לעולת
בשבועת הפקדון והקדש ושפחה
הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי
אבל נסכין אינו טעון:
עצמו כאילו היה מסופק אי קרא
בהמה ואפי' דיעבד קאמר דפסול
חרופה: שכן טעונים נסכים.
ולא
יב] הנוס' משובש וכצ"ל דנגמר
לעכב או למצוה והיה קשה לו מה
זה הצד השוה שבהן שהן קדשים ושחטן
מדמשני שאני עולת מצורע דרחמנא
מחטאת ופסח במה מצינו,
נפשך אי כשרים הם ונאמר דהנך
גרס סמיכה דאשם נמי טעון סמיכה יא]:
שלא לשמן כשירין ואין מרצין אף אני אביא
איכא למיפרך שכן צד כרת,
קראי דלשמה למצוה בעלמא נינהו
אמר והעלה שהעלה כבר והיינו דיעבד
שלמים ישנו בצבור. כבשי עצרת:
ואי בהיקשא דזאת התורה א"כ
לכך הם כשרים א"כ ירצו, דכי היכי
הקיש אשם שהוא קודש ושחטו שלא לשמו כשר
ליכתוב חדא או חטאת גרידא
דקראי למצוה בעלמא נינהו לענין
דלכתחילה חטאת קודמת כדכתיב
ט)
או פסח גרידא כדפרישית
כשרות הקרבנות ה"נ נימא לענין
ואינו מרצה מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בציבור תודה תוכיח
בהדיא בקרא כא] ש"מ דבעלמא דיעבד
בסמוך וכו' [וע' תד"ה הא]
ריצוי. ואם אינם מרצים למה באים
(ע"פ ק"ד וכע"ז בח"נ):
לא ותירץ ה"ר חיים דה"ה דבעלמא
כלומר ואם נפשך לומר דקראי
יג] מדכתיב נמחק, וצ"ל
דכתיבי לעכב אע"ג שלא שינה בו
כשר דיעבד והא דבעי קרא במצורע משום ט) דכתיב ביה הוויה זאת תהיה בהוויתו יהא דמשמע עיכובא כדאמר פ"ק דמנחות (דף ה.) ונראה לי
מדאצטריך (*ש"מ, צ"ק).
הכתוב כדפרישנא לעיל ולכך אין
דילפי' חטאת ועולה של יולדת מחטאת ועולה של מצורע דגילה הכתוב דאם עשה עולה תחלה כשירה מוהעלה כדאיתא בפ' תמיד נשחט (פסחים נט.)
ובקר"א גר' מדכתיב עש"ב:
מרצין למה הן באים כי היכי דקראי
יד] שנתחייב הקרבן מחיים
אתו לעכב לענין ריצוי הכי נמי לענין
ואי לא קרא דוהעלה דמכשר היה פוסל בכל מקום מטעם דיש מחוסר זמן לבו ביום שאמר הכתוב להקריב חטאת קודם לעולה אפי' בעלמא דליכא
: טו] תיבת דוקא נמחק
פיסול. מיהו עיקר הקושיא הויא
(ד"ו)
תהיה דמשמע עיכובא תדע דתניא בפ"ק דמנחות (דף ה.) הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחד ממרס בדמו אלא תצא לבית השריפה וקאמר הא
(ש"מ, צ"ק, רש"ש): טז] צ"ל
לפוסלו, מדמקשה ר"ל אשם דלא אתי
כבאין (צ"ק, רש"ש). ובש"מ גריס
לאחר מיתה מנא לן (אתא לאקשויי).
דמיפסיל לאו משום תהיה דהא לא קאי אשחיטה משום דלאו עבודה היא אלא מטעם דיש מחוסר זמן לבו ביום שאמר הכתוב להקדים אשם תחילה
דהוי שינוי בעלים כבאין:
: מצינו
כך פי' מורי שי'
(תוס' הר"פ)
וזה הטעם למה לא יהיה גבי חטאת ועולה בעלמא ולכך איצטריך והעלה במצורע להכשיר וגמרינן מיניה בעלמא (פסחים דף נט.) להכשיר אם
יז] בש"מ נוסף ושינוי קדש נמי
בבאין לאחר מיתה שהן כשרין
הקדים עולה לחטאת אבל לא גמרינן מיניה בחטאת ואשם כי אם קרבנות כמותם. ברוך: לא יביאו יורשין חטאתה. הגירסא משובשת בתורת
נילף משנוי בעלים: יח] אבל
ואין מרצין. וטעם כו] זה מועיל דוקא
היא אם היתה חיה יכולה כו'
היכא דמעכב הריצוי חיסרון בעלים
כהנים ופירשתי במנחות בפ"ק (דף ד:): אשם דלא אתא לאחר מיתה מנא לן. תימה כיון דעולה ושלמים ניחא ליה נילף אשם מינייהו
כצ"ל (צ"ק): יט] נ"א ועלתה
כמו הכא. אבל בהרבה מקומות
בהיקישא דזאת התורה ולמה לי מוצא שפתיך וי"ל דאדרבה הוה אמינא איפכא דנילף שאר קדשים מאשם דלא אתו כלל: אשם לא ליתי כלל.
(גליון): כ] צ"ל לעולות. ותיבת
כשירין ומרצין: אשם לא לייתי
העוף נמחק (ש"מ): כא] בקרא
כלל. וא"ת והלא לא שינה בו הכתוב
תימה הא לא איצטריך מוצא שפתיך כלל אלא לאשם דלשאר קדשים אתו מסברא כדאמרינן דלא צריכי קרא דהא אתו לאחר מיתה וי"ל דהשתא
ואחר ישחט את העולה, שמע
לעכב. ואין לומר דלא לייתי כלל
הדר ביה מההוא טעמא דאע"ג דאמר ליה מודינא לך בעולה לא היה אומר כן אלא מתוך דוחק: הא שאר כל הקדשים אפילו שלא לשמן כשירין.
י)
מינה דבעלמא אפילו דיעבד
דמסברא ליפסלו כדפי' לעיל דהא
כו', כצ"ל (ש"מ): כב] צ"ל
כיון דכתיב מוצא שפתיך להכשיר בכל
כ) ואם תאמר ל"ל אותה הא מדצריכי קראי לעכב בפסח וחטאת מכלל דשאר קדשים כשרין וכי תימא נילף מינייהו מה להנך שכן צד כרת ובהיקישא
סמיכת אשם מצורע (ש"מ):
הקדשים תו ליכא למימר ליפסלו
דזאת התורה נמי לא אתו דא"כ לא ליכתוב עיכובא אלא באחד בפסח או בחטאת ואידך לייתו מהיקשא: מה לשלמים שכן טעונין נסכים.
לא
כג] צ"ל תוכיח (ש"מ). ובד' ורשא
מסברא. ונראה לומר דהא דפריך
הציון של תה"ד הוא שכן ישנו
אשם לא לייתי כלל היינו משום דיש
גרסינן סמיכה דאשם נמי טעון סמיכה כדאמר לקמן בפירקין (דף יא.) וה"ר חיים פירש דמשום אשם מצורע מצי למינקט סמיכה למ"ד בריש כל
בציבור: כד] בצ"ק מוחק תיבת
לנו ללמוד אשם מחטאת כיון שבא
הפסולים (לקמן דף לג.) סמיכה לאו דאורייתא: תודה יוכיח
כג]. אע"ג דאשכחן עולה שבאה בנדבת ציבור שמקייצין בהן את המזבח
תודה ואות וא"ו מתיבת
לכפר כחטאת ואינו בא לאחר מיתה
כב]
ושלמים, משום דבת"כ לא
כחטאת. ולא מכח [הקישא] קאמר
(תודה) ושלמים כד] לא אתו בנדבת ציבור דהא ממעטינן להו
$ בתורת כהנים בפרשת ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים ל):
ממעטינן רק שלמים. ובטה"ק כ'
דהא לא מסיק בהיקשא דחטאת עד
דשפיר גרסי' ליה דהא תודה
מסקנא, אלא במה מצינו יליף. ואע"ג
ושלמים דין אחד להם לעולם בכיוצא בדינים אלו. וע' קר"א: כה] נ"א כדמוכחא סוגיין (מ"כ). ור"ל מדפריך ר"ל אשם דלא אתי לאחר מיתה דאיכא למיפרך כדפרכינן לר"א לקמן, לא דמי דהתם הוא בתר דדרשינן מיעוטא דאותה להכשירא דאשם ואתא ר"א לדחות הדרשא דאותה. אבל השתא
מנלן וכדמסיים בסמוך: כו] כוונתו בזה לתרץ מה שהקשו התו' בד"ה הגה"ה וא"ת ומאי ראיה כו'. ודו"ק (גליון): כז] בכי"ב מצויין כאן תוס'
דאכתי לא קאמר מיעוטא דאותה ומכשירים שאר קדשים ממוצא שפתיך ואם לאו יהיה נדבה הלכך כי גלי בחטאת לפסול מכח דשינה הכתוב לעכב ואפקיה
הר"פ, והס"ד: כח] התיקון הוא מד' וילנא. ויותר נדצ"ל על דרך זה אבל עתה דאנו יודעים [מדרשא דאותה דאין] יכולים לפסול באשם,
רחמנא לחטאת מכלל שאר קדשים דבאין בנדבה אמרינן דה"ה [נמי] באשם כיון דלא שייך ביה לומר ואם לאו יהא נדבה כמו חטאת ולא הוה שייך למיפרך
[הלכך] כיון דאשם בא לכפר כו':
כלל כז]. ומשני רשב"ל אותה וכו' הא שאר כל הקדשים כשרים. וא"ת למה הוצרך לדרוש שאר קדשים מאותה הא שאר קדשים ידעינן ממוצא שפתיך תשמור
ולא הוי קשיא לן רק מאשם, וא"כ אשם לחוד הוי ליה למדרשיה מאותה. וי"ל דבעי ליישב מילתיה אליבא דרשב"ל שהי' קשה לו משאר קדשים [וקא שני]
שינויי מהא דר"א הילכך הוצרך לומר פתח דרשב"ל להכשיר כל הקדשים מאותה וקרא דמוצא שפתיך היינו לאשמועינן דאין מרצין. [וא"ת הא רשב"ל] קאמר לעיל ומודינא לך [בעולה דאתיא לאחר מיתה], א"כ שאר קדשים ידעינן דכשרים משום דבאים לאחר מיתה וא"כ (היינו) [היה] לנו לומר דאם אינו ענין
למוצא שפתיך אשאר קדשים תנהו ענין כו'. י"ל דלא קבלה רשב"ל דשינוי דחיקא הוא, ולדבריו דר"א קאמר ולעולם ס"ל לרשב"ל דאין [ללמוד מהך מילתא] אשינוי קודש ואשינוי בעלים: אשם ארצויי נמי לירצי. אין להקשות דלעיל מקשה אשם לא לייתי כלל דמסברא יש לנו לפסול באשם [יותר] משאר קרבנות
והכא מקשה [ד]מסברא יש להכשיר באשם [יותר] משאר קרבנות. וי"ל דלעיל לא היה יודע מדרשא דאותה ויש לפסול מסברא באשם יותר משאר קרבנות ממה מצינו דחטאת אבל עתה דאנו יודעים [מדרשא דאותה אף] כח] דיכולים לפסול באשם כיון דאשם בא לכפר ולא שייך ביה ואם לאו יהא נדבה י"ל דאין
להכשירו לחצאין וכי גלי קרא באשם אותה לגמרי אכשריה אפילו לרצות ולכפר: שכן טעונין נסכין. לא גרסינן סמיכה דאשם נמי טעון סמיכה כדנפקא לן לקמן (דף יא.) מכחטאת וכאשם. [ואפשר] דגרסי' [משום] אשם מצורע שאינו טעון סמיכה. ואם תאמר אי מיירי באשם מצורע הא אשם מצורע טעון נסכים
ומאי מקשה שכן טעונין סמיכה ונסכים. [וי"ל דהכי פריך מה לשלמים] שכן כולן טעונין סמיכה ונסכים אבל אין כל האשמות טעונין סמיכה ונסכים. ותימה מאי קאמר [עולה תוכיח] והלא בעולה כתיב וסמך. וי"ל דר"ל [עולת העוף. וא"ת] א"כ מאי פריך בסמוך שכן ישנן בצבור כביחיד והלא עולת העוף
אינה באה בצבור. וי"ל דמ"מ פריך משם עולה שישנו בצבור [דעל מה מצינו אף] פרכא כל דהו פרכינן (תוס' טוך): יכול ירצו ת"ל מוצא שפתיך. אין להקשות דהכא משמע דאי לאו מוצא שפתיך הייתי [אומר דמרצה ולעיל אמר דאי לאו מוצא שפתיך הוה אמינא דמעכב, די"ל דהא דסבר הכא דמרצה אי
לאו] מוצא שפתיך דהא ידעינן כשרות מאותה אבל לעיל דלא אסיק אדעתין אותה להכי קאמר ליפסלו אי לאו מוצא שפתיך. [וא"ת לעיל למה] לא הביא דרשא דאותה להכשירן. תירץ הר"ר חיים חבר דאה"נ דלעולם סמיך אאותה וה"ק לעיל יכול ליפסלו ת"ל [אא"ה בכאן נמחק ונקרע כמה וכמה תיבות ועיקר
חסר מן הספר]. ועוד אמר מורי דלעיל נקט תלמודא אליבא דר"א דהוא לית ליה דרשא דאותה כדמוכח לקמן מדקאמר אף האשם אבל הכא בא ליישב אליבא דרבנן ורבנן אית להו דרשא דאותה. תדע דקאמר רשב"ל אמינא אנא משנה שלימה כלומר לרבנן, [אלמא דקושיית] רשב"ל [הוא] קושיא שהקשה
תלמודא מיד וליפסלו. אלא ודאי לעיל נקט אליבא דר"א ורשב"ל נקט אליבא דרבנן אשם: