כל
הפסולין פרק
שלישי
זבחים
לד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והבשר
לרבות עצים ולבונה. מהכא נפקא לן דחיבת הקודש
נטילת נשמה. כרת: ואכתי מיבעי ליה כו'. וכיון דלאחר זריקה נפקא
יט
א) מכות יד:, ב) [לקמן
א ב מיי' פי"ח מהל'
פסה"מ הלכה יב:
מו: פסחים כד: לה.] חולין
לן מיניה היכי יליף מיניה תרתי: אתיא טומאתו טומאתו. אזהרת
מכשרת ט) ומקשים הא דאמר בפ' קמא דפסחים (דף טז.) י)
כ ג מיי' פ"ו מהלכות איסורי
לו:, ג) מעילה י. לקמן
משקי בי מדבחיא דכן כגון יין ושמן אמאי ליתכשרו בחיבת הקודש
טמא שלא יאכל קדש אלמא אזהרתו מעונשו ילפא ועונשו לאחר זריקה הוא
מה:, ד) [מכות יח: ע"ש],
מזבח הלכה ח:
כא ד מיי' פי"ח מהל'
ה) [פסחים מא: יבמות נד: נו:
כמו עצים ולבונה י"ל דחיבת הקודש מהניא לשוויי אוכל מוכשר כ] מידי
ולא לפני זריקה כדקתני בגמ' דהקומץ רבה (מנחות כה:) יכול יהו חייבין
ח)
פסה"מ הלכה טז:
סח. עג: חולין פא.] ת"כ שמיני
עליו משום טומאה לפני זריקת דמים
דדמי לאוכל כגון עצים ולבונה שהוא
כב ה ו מיי' פ"ה מהל'
פרש' ג ה"א, ירוש' כלאים פ"ח
איסורי מזבח הלכה ו
תלמוד לומר כל טהור יאכל בשר
דבר עב וקשה כעין אוכל אבל לשוויי
ה"א, ביכורים פ"א ה"ה, פ"ב
נטילת נשמה אף קודש דבר שיש בו נטילת
[דלוקה ועיין כ"מ מפרש טעמו
ה"א, שבת פ"ז ה"ב, פסחים
והנפש אשר תאכל בשר וגו' (ויקרא ז)
המשקה כאוכל מוכשר כ] לא מהניא
נשמה ואי בנוגע נטילת נשמה מי איכא אלא
דהא דמסיק הש"ס דכ"ע לא
פ"א ה"ד, יבמות פ"ח ה"ב,
חיבת הקודש ואם תאמר הא דאמר
הניתר לטהורים חייבין עליו משום
פליגי היינו דכ"ע ס"ל דלוקה
קידושין פ"ד ה"ו, סנהדרין
באכילה ואכתי מיבעי ליה לטמא שאכל בשר
ודלא כפרש"י ע"ש]:
פ"ה ה"ג פ"ז ה"ה וע"ש ה"י,
טומאה שאין ניתר לטהורים אין
בפ' כל שעה (פסחים כד.) והבשר אשר
כג ז מיי' פרק א מהל'
ו) עי' מכילתא משפטים פי"ב,
קודש לפני זריקה א)דאתמר טמא שאכל בשר
❖
חייבים עליו משום טומאה: אם
יגע בכל טמא לא יאכל למה לי אם
ז) ת"כ ויקרא נדבה פרש' ב
מעה"ק הלכה א:
קודש לפני זריקה ריש לקיש אמר לוקה ורבי
ה"ו, ח) ות"כ צו פרש' ט ה"ח,
כן. דלאוכל לאחר זריקה י] אתא קרא
אינו ענין לגופו דנפקא ליה מלא
ט) חולין לו:, י) הציון אינו
יוחנן אמר אאינו לוקה ריש לקיש אמר לוקה
לכתוב בקדש ואנא אמינא לאחר
תוכל לאכול בשעריך תנהו ענין
מדויק וצ"ל יז. ע"ש ודו"ק,
גליון הש"ס
כ) [וע"ע תו' פסחים יט. ד"ה
בכל קודש לא תגע לא שנא לפני זריקה ולא
זריקה הוא דומיא דעונש: מחלוקת
לכל איסורין שבתורה הא איצטריך
אלמא, חגיגה כג: ד"ה והא.
רש"י ד"ה כי פליגי בחיה וכו'
בטומאת הגוף. בההוא קאמר ר'
שנא לאחר זריקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה
לגופיה דלקי אעצים ולבונה ויש
א]
מנחות כא. ד"ה יצאו, חולין לה.
והכי הוה שמיע ליה. וכזה שבת
❖
ד"ה אין], ל) מעילה פ"ב ה"א,
דף עו ע"א נדה דף כד ע"א:
לומר כיון דאיתרבאי עצים ולבונה
יוחנן אינו לוקה דנפקא ליה אזהרה
כדתני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו וכי
מ) עי' תוס' לקמן סד. ד"ה
מעונש: אבל טומאת בשר. טהור
מייתורא דוהבשר ממילא אשמעינן כא]
כתב ההוא לאחר זריקה אם כן לימא קרא
מן:, נ) [וע"ע תו' מנחות קא.
ד"ה אע"ג], ס) [וע' מכות
שאכל את הטמא דאזהרה דידיה
דלקי מלא תוכל לאכול בשעריך
מוסף רש"י
בקודש מאי בכל קודש ש"מ תרתי גופא טמא
יח: וצ"ע], ע) שמיני פ"ג
בהדיא כתיבי יא] והבשר אשר יגע בכל
ודברי תימה הוא מנלן דאתא לרבות
❖
נטילת נשמה. הבא למקדש טמא
ה"ב:
שאכל בשר קודש לפני זריקה ר"ל אמר לוקה
טמא לא יאכל (שם) דברי הכל
עצים ולבונה דילמא דווקא לבשר
בכרת. שנאמר (במדבר יט)
רבי יוחנן אמר אינו לוקה אמר אביי מחלוקת
ונכרתה כי את מקדש ה' טמא:
לוקה: דאמר מר והבשר. יתירא
קאתי דמהניא ליה חיבת הקדש
אף קודש דבר שיש בו נטילת
תורה אור השלם
בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל
ואפי'
הכי
דכתיב בסיפיה והבשר כל טהור וגו':
ולא בעיא כב] הכשר:
נשמה. דהיינו אכילה בטומאה
1. וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא
שהוא גבי קדש בכרת ואוכל תרומה
לוקה דאמר קרא והבשר לרבות עצים
רבינהו קרא.
לרבות עצים ולבונה. לטומאת עצמן
משמע שהיא דרשא
(א)
1
בטומאה במיתה, דכתיב (ויקרא
לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר
גמורה ולא אסמכתא וכן משמע
דחיבת הקדש מכשרתם ט) לשוינהו אוכלא
ולבונה ב] דלאו בני אכילה נינהו ואפילו הכי
כב) ומתו בו כי יחללוהו (יבמות
כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:
עה.) והבשר לרבות עצים
ואע"ג דהני לאו בני אכילה נינהו ובשר
בפרק שני דחולין (דף לו:) דחיבת
ויקרא ז, יט
רבינהו קרא ורבא אמר מחלוקת בטומאת
ב
ג]
2. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר
ולבונה. וי"ו יתירה, לרבות עצים
לפני זריקה לא גרע מינייהו: ה"ג
הקודש דאורייתא ולא כפירוש הקונט'
הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל אינו
ולבונה של קודש לטומאה, וקאי
מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָה
ורבא אמר יב] בטומאת הגוף אבל
דלקמן בסוף פ' בית שמאי (דף מו:)
אדלעיל והבשר אשר יגע בכל טמא
וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
לוקה מאי טעמא כיון דלא קרינא ביה
לא יאכל והבשר (פסחים לה.). או:
הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: ויקרא ז, כ
טומאת בשר איתקיש לעונש. דסמיך
דקאמר והאמר מר והבשר לרבות
3. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת
והבשר יתירה הוא דהא רישיה
2 וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא ביה
לי' והנפש אשר תאכל בשר דאוקימנא
עצים ולבונה ומשני לפסולא בעלמא
דקרא בבשר משתעי, לרבות עצים
שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה
1 והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל
ולבונה לקבל טומאת אוכלין (חולין
בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:
בלאחר (ב) (זריקת בשר): שקדשו
ופי' בקונטרס מדרבנן וכן בפסחים
לו:). הא דעצי המערכה מקבלים
ויקרא יא, ג
והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה
בכלי. עצים שחתה אותן במחתת כלי
בפרק כל שעה [דף לה.] דקרי ליה
ב)
ג
4. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ
טומאה, מדרבנן היא משום חיבת
הקודש וקרא אסמכתא בעלמא,
שרת מעל המזבח עם גחלים ולבונה
מעלה פירש בקונטרס מעלה דרבנן
הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי דנעשה
אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם
ב
דהא עצים בעלמא לא מקבלי
קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן
ואי אפשר לומר כן דהכי נמי הביא
שקידשה בבזיכין דאפי' כרת בטומאת יג]
כמי שקרבו כל ד] מתיריו דתנן כל שיש לו
טומאה (מנחות כא. ועי' חולין
ג)
ד
הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת
לג.) כל שיש לו מתירים. כגון
הגוף נמי אית בהו: דתנן יד]. לקמן
כפרתו אוכל בקדשים קאמר התם
ויקרא א, ב
קָרְבַּנְכֶם:
מתירים משקרבו מתיריו כל שאין לו מתירין
5. זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ
שלמים וחטאת ואשם דדמן מתיר
בפרק בית שמאי [דף מה:] גבי טומאת
מעלה דאורייתא כג] הוא דמקראי
האימורין להקטרה והבשר לכהנים,
משקדש בכלי איתמר המעלה אברי בהמה
שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים:
הגוף: כל שיש לו מתירין. המתירין
נפקא לן בפ' הערל (יבמות עד:) והא
או דבר שיש לו מתירן למזבח בלבד,
אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן
❖
טמאה ע"ג המזבח ריש לקיש אמר לוקה רבי
כגון עולת העוף ועולת בהמה
וּתְאוֹ וָזָמֶר: דברים יד, ד-ה
דקאמר לקמן פסולא בעלמא היינו
אותו באכילה חייבין עליו משום טומאה
ושעירים ופרים הנשרפין דדמן
יוחנן אמר אינו לוקה ריש לקיש אמר לוקה
משקרבו מתיריו, ושאין לו מתירין
דליכא מלקות אלא איסור דאורייתא
כ)
מתירין למזבח, וכגון שתי הלחם
טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה
דדמן של כבשים הן מתירין אותן,
הגהות הב"ח
משקדש בכלי: בהמה טמאה. סוסים
וצריך לדקדק אי אתיא מילתא דאביי כד]
וכגון לחם הפנים דבזיכין מתירין
לוקין עליו ורבי יוחנן אמר אין לוקין עליו לאו
וגמלים: טהורים טו] אין. מן הבקר
דהכא כהני תרי לישני דלקמן פרק
(א) גמ' דברי הכל לוקה דאמר
אותו ומנחות שניתרות בקומץ:
ה]
מר והבשר: (ב) רש"י ד"ה ה"ג
משקרבו מתיריו. אין חייבין
ומן הצאן תקריבו: אותה תאכלו.
ב"ש (דף מו:):
הבא מכלל עשה אין לוקין עליו מותיב רבי
ורבא וכו' בלאחר זריקה הס"ד
עליהם משום נותר וטמא ופיגול
שקדש בכלי. תימה מה קידוש
מפרסת פרסה ומעלת גרה: ולאו
ותיבת בשר נמחק: (ג) ד"ה
ירמיה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה
עד שיקרבו מתירין, דהכי כתיב
ד) 3
הייתי אומר וכו' וצבי הס"ד
בפיגול דשלמים לא ירצה ואמרינן
הבא מכלל עשה עשה. כך שנויה
כלי יש בעצים דאי מה
ולאו הבא מכלל עשה עשה א"ל רבי יעקב
ה)
ואח"כ מ"ה ת"ל בקר וצאן
(לעיל כח:) כהרצאת כשר כך
❖
בתוך טז] הברייתא ומסקינן בלא תעשה
שמבקעין אותו בקורדום כשהיו
תרי בקר:
הרצאת פיגול כו' ויליף נותר וטמא
לרבי ירמיה בר תחליפא אסברא לך הבאברי
מפיגול (מעילה י.) כל שאין לו
מניין תלמוד לומר אך את זה לא
מתליעים אותו הא קורדום אינו כלי
בהמה טמאה דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי
מתירין. כגון מנחת כהנים וכהן
ו)
תאכלו אלמא מדאיצטריך לא תעשה
שרת כדמשמע בתוספתא ל) כדתניא
משיח ונסכים, משיקדשו בכלי
שינויי נוסחאות
בחיה והכי איתמר רבי יוחנן אמר עובר
ו
אחריה לאו אזהרה הוא: דכ"ע
השואל קורדום של הקדש בקע בו
ו]
שהוא המכשירן לאכילה האמורה
יז]
בהן (לקמן מה:). כגון הקומץ
א] אינו לוקה רבי יוחנן
בעשה ריש לקיש אמר אינו עובר בולא
ל"פ. דעשה הוא דאיכא ותו לא:
ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו נתנה
והלבונה וכו' דהן עצמן מתירין
לטעמיה דאמר דתני ברדלא
❖
כי פליגי בחיה. ולא לענין מלקות
כלום רבי יוחנן אמר עובר בעשה בהמה אין
לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל
וכו' כצ"ל (*ש"מ, ילקו"ש):
(מעילה שם):
ב] בקצת כת"י נוסף והא עצים
אלא לעשה ואימור יח] נמי איפוך
והשני לא מעל ובעולה אינו כן נתנה
חיה לא ריש לקיש אמר אינו עובר עליו בולא
ז]
ח]
ולבונה, וע' חולין לו סע"ב:
דרבי יוחנן לריש יט] לקיש $ והכי הוה
לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו
ג] ס"א מחלוקת בטומאת
כלום ההוא למצוה מותיב רבא אילו נאמר
ליקוטים
ז)
בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה
שמיע ליה לרבי יעקב: ההוא למצוה.
ובקונטרס פירש דמיירי הכא בעצים
קרבן לה' בהמה הייתי אומר חיה בכלל
אינו לוקה (*ש"מ) וע' רש"י
ואכתי מיבעי ליה לטמא שאכל
4
בהמה מצוה להקריב וחיה רשות
שחתה במחתת כה] כלי שרת מעל
ודק"ס: ד] תיבת כל ליתא
בשר קדש לפני זריקה. פי' וכיון
בהמה כענין שנאמר זאת הבהמה אשר
5
בכי"צ ור' ילקו"ש: ה] אמר
ומיהו טמאה ודאי לא דכתיב ממשקה
המזבח עם גחלים ואין כו] משמע דבמס'
דאיצטריך ליה לאחר זריקה
תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי
אינו לוקה לאו הבא וכו'
ומפיק ליה מדאיתקש קדש
ישראל מן המותר לישראל בפרק
תמיד (דף כח:) משמע שהיה חותה מן
כצ"ל (*ב"ש): ו] איתמר המעלה
למקדש כדמפרש בסמוך מה
וגו' תלמוד לומר בקר וצאן בקר וצאן
קמא דמנחות (דף ו.) גבי טריפה:
המאוכלות הפנימיות ומיהו י"ל לא
4
איברי חיה למזבח רבי יוחנן
מקדש דבר שיש בו נטילת
כז]
וכו' (שמכ"י): ז] בכי"צ ור'
נשמה, היכי יליף מיניה אף לפני
אמרתי לך ולא חיה יכול לא יביא ואם הביא
אילו נאמר קרבן לה' מן הבהמה.
בתרומת הדשן מיירי אלא ביוה"כ מ)
נוסף ולאו הבא מכלל עשה
זריקה, הא לית ביה נטילת נשמה
❖
ולא פירש בקר וצאן: הייתי אומר
שחותה גחלים לקטרת ונראה דקידוש
כשר הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו
עשה וכ"ה בילקו"ש: ח] תיבת
לפני זריקה. (תוס' שאנץ מכות יד:)
עליו ליתא בכתה"י: ט] בכתה"י
כו'. כענין שנאמר זאת הבהמה
כלי דעצים היינו דמשכי כח] להו
רבו הבא לי חטים והביא לו חטים
נוסף תקריבו, וכ"ה בילקו"ש
וכתיב בתריה איל וצבי: (ג) תרי
לגיזרין אע"ג כט] דקורדום לאו כלי שרת
ושם נוסף עוד אין לך בבהמה
שיטה מקובצת
ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא
אלא בקר וצאן, הא למה זה
בקר וצאן כתיבי התם [ויקרא א] מן
הוא כדאמר בפרק י"ב דמנחות
מוסיף על דבריו
וכשר תלמוד לומר
דומה וכו', והשאר ליתא. ועי'
אותה תאכלו ולא בהמה טמאה
(דף קא.) עצים כמה דלא משכי להו
הבקר ומן הצאן תקריבו והדר כתיב
דק"ס: י] זריקה לחודיה אתא
ולאו הבא מכלל עשה
בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא
ט] ז
(כתה"י): יא] כתיבא (כי"פ):
עשה. פ"ה שכך לשון המשנה ומסיים
אם
עולה קרבנו מן הבקר ואם
לגיזרין לא מיתכשרי והא דאמר
יב] אמר מחלוקת בטומאת
(עוד בה) [בברייתא] לא תעשה מנין
חיה הא למה זה
דומה לתלמיד
שאמר
בהקומץ רבה (שם כא.) יצאו עצים
מן
הצאן קרבנו מן הכשבים:
הגוף אבל בטומאת בשר דברי
ת"ל אך את זה כו'. ולא דק שהרי
פסול לו רבו אל תביא לי
אלא חיטין
והביא
שאין מקבלים טומאה היינו קודם
הכל אינו לוקה. בטומאת הגוף
בהך ברייתא אינו כן בת"כ והכי איתא
הוא דאמר ריש לקיש לוקה
התם ולא בהמה טמאה אין לי אלא
לו
חיטין ושעורים שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על
דבריו
קידוש כלי נ):
דנפקא ליה מבכל קודש לא
בעשה בלא תעשה מנין כו'. והתלמוד
אותה תאכלו. אסיפא סמיך
ס)
תגע אבל וכו' כצ"ל (ש"מ, וכעי"ז
הביא בקיצור ע"כ (תוס' מהר"פ
בכתה"י): יג] צ"ל דטומאת (צ"ק,
זצ"ל): אינו עובר ולאו כלום.
דקתני בתורת כהנים ע) אין
ד"ו ב, ג): יד] צ"ל דתניא (כתה"י
הקשה בקונטרס בהמה טמאה נמי,
לי אלא בעשה בלא תעשה מנין: שאינו כמעביר על דבריו.
אע"פ שאין זה מביא אלא חיה לבדה, כיון דמרצונו מביא הקרבן אין זה מעביר
וד"ו): טו] צ"ל טהורה (*ש"מ):
ותירץ [משום דכתיב ממשקה
אלא
טז] בתוך הברייתא נמחק, וצ"ל
ישראל]. וקשה דחיה טהורה נמי מי
שהרי תלה בדעתו: כמעביר על דבריו. צ"ע במעילה ל] (דף כ:) ובפ' אלמנה ניזונת (כתובות צח:) גבי זבן לי ליתכא ואזיל וזבן ליה כורא:
בתורת כהנים (צ"ק). וע' ת"כ
גרע ממפריש נקבה לעולה דאמרינן
שמיני ריש פ"ג. ובש"מ גורס
לקמן (דף לה:) דהויא כבעלת מום
בתוך המשנה ומסקינן אין לי אלא בעשה, בלא תעשה כו': יז] נ"א אחרינא (כתה"י וד"ו ב, ג): יח] נ"א ואמוראי (ש"מ, צ"ק).
ובבעלת מום יש שני לאוין (תמורה ו:) משום בל תקריבו ומשום בל תשחטו, וי"ל דדוקא בנקבה לעולה דהויא מין (הקרבה) [הקרב] כמו בעל מום אבל
ובכי"י ואיפוכי: יט] צ"ל לדריש (כתה"י וש"מ): כ] מוהבשר כצ"ל (צ"ק): כא] שמעינן (ש"מ): כב] בעי (ש"מ): כג] צ"ל ומדאורייתא
חיה דלאו בת הקרבה היא כמו חולין לא שייך בה לאוין כמו בבעל מום וגם לא הוי [כמו] מקריב חולין לעזרה כיון שאינם ראוים לזבוח בקירוב מקום
(ש"מ): כד] דרבא ואביי כצ"ל (ב"ש): כה] במחתה שהיא כלי (ש"מ): כו] ואין משמע כן (ש"מ): כז] הפנימיות ולא היה חותה עצים
במקדש, דחולין בעזרה נפקא לן מוכי ירחק ממך המקום וזבחת: ההוא למצוה. פרש"י להקדים בהמה לחיה דבהמה מצוה וחיה רשות. ולא רצה לפרש
כלל ומיהו [תיבת י"ל ליתא בד"ו] לא וכו' כצ"ל (ש"מ): כח] צ"ל דמשפי. וכן בסמוך צ"ל משפי (ש"מ, צ"ק): כט] אע"ג דקורדום
למצוה שמצוה לכתחלה להביא בהמה ולא חיה, דא"כ היינו עשה ממש. ומה שמהפך האמוראים, הכי הוי שמיע ליה לרבי יעקב מקבלה, וכיוצא בזה אשכחן
לאו כלי שרת הוא נמחק (ח"נ), אבל בש"מ גרס לה, ושם נוסף מ"מ חיתוכו ותיקונו חשיב להו כלי שרת כדאמר כו': ל] בח"נ
בכמה מקומות: שאינו כמעביר על דבריו אלא מוסיף על דבריו. וא"ת הא אין הנדון דומה לראיה שאינו מביא רק חיה לבדה והוי כמעביר שאין
מוחק תיבת במעילה ועש"ב:
מביא מה שאמר לו רבו, וי"ל דאם נצטוה להביא קרבן הדין עמך שהיה כמעביר על דבריו אבל הוא מביא מרצונו ובדעתו תלה ולא הוי העברה: