כל
הפסולין פרק
שלישי זבחים
לה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין
דם מבטל דם. ודם התמצית זרק ליה לשם מים כרבי אליעזר
אף אני לא אמרתי.
שיאסף אלא בנתקבל בכלי: והוא גופיה. רבי
כו א מיי' פרק ו מהלכות
א) [שבת כ. וש"נ] ירוש'
מאכלות אסורות הלכה ד:
שקלים פ"ב ה"ב וספ"ד, וע'
יהודה מנא ידע שנתקבל בכלי: זריזין הן. ומקבלי לכולהו: הייא.
דפ' התערובות (לקמן דף עז.) דאית ליה רואין אי נמי סבר לה
כז ב מיי' פרק ב מהלכות
מע"ש פ"ג ה"ב, פסחים פ"ב
כרבי אליעזר דאמר פ) נתערב בדם התמצית כשר: והתניא מדו
מהרה: באזהרה. ה' לאוין כתיבי בדם חד לדם התמצית כדאמרינן
מקוואות הל' ב סמג לאוין
ה"ז פ"ט ה"ח, חגיגה פ"ג ה"א
קיא טוש"ע י"ד סי' קצח סעיף
כמדתו כ]. הך פירכא אליבא
וה"ג, וע"ע שבת פ"א הי"א,
בכריתות בפ"ק (דף ד:): ר' יהודה אומר בכרת. התם יליף טעמא:
דמ"ד אבנט מיגז גייז לעיל בפרק שני
ב) [תוספ' פ"ב דכריתות הי"ב
טו:
[דף יח:]: פיגל בזבח נתפגל שליל.
אין דם מבטל דם. דמין במינו לרבי
כח ג מיי' פ"ח מהל' כלי
פסחים סה. חולין עד: כריתות
אף אני לא אמרתי אלא כשנתקבל בכלי
ד: ע"ש], ג) ירוש' פסחים פ"ה
המקדש הלכה ד:
יהודה לא בטיל ולקמן תנן לה בפ' כל
כיון דאיכא אינשי דאכלי ליה חייב כרת
ה"ח, ד) [פסחים סה. כריתות
והוא א] גופיה מנא ידע כהנים זריזין ב] ועבדין
ד מיי' פ"א מהלכות פסולי
א)
הזבחים שנתערבו (דף עח.): למה
דירך אמו הוא כא] כו' שאין דרכו
כב.], ה) [לקמן לו. עח. עט.
המוקדשין הלכה כב:
הייא ומשתפכין והלא דם התמצית מעורב
כט ה מיי' פי"ד שם הלכה
פוקקין את העזרה. ערבי פסחים
לאכול כו' כך פי' בקונטרס וכענין זה
פסחים סה: מנחות כב. חולין פז:
נדה עא:], ו) [פסחים סה:] תו'
ח:
בו רבי יהודה לטעמיה דאמר דם התמצית
שלא יצאו הדמים דרך אמה י] לנחל
כב] גבי מוראה דלא חזיא לאכילה
ל ו ז מיי' שם הלכה י:
פסחים פ"ד ה"י, ז) שבת קכ:
לא ח מיי' שם הלכה ז:
קדרון: והא קא הויא חציצה. בין
דפירשא בעלמא היא הלכך מחשבה
קרי דם דתניא דם התמצית באזהרה רבי
פסחים סה: מנחות כא. [תו'
ב)
א
ג)
לב ט מיי' פי"ח שם הלכה
מקוואות פ"ו ה"ה], ח) לעיל יח.
דידה לא מיפגלא ומיהו היכא דנתפגל
רגליהם לרצפה ותנן עומד על גבי כלים
יהודה אומר בכרת והאמר ר' אלעזר מודה
ד)
פסחים סה:, ט) יומא כג:, י) שם
כב:
כו' פסול (לעיל דף טו:): היו בגדיו
העוף ע"י דבר אחר כיון דאיכא אינשי
לג י כ מיי' פי"ד שם הלכה ז:
כז. לעיל ד. וש"נ, כ) עירובין קד.,
רבי יהודה לענין כפרה שאינו מכפר
לד ל מיי' פי"ח שם הלכה
ל) לעיל כח. לא:, מ) [לעיל כט:
מטושטשין יא]. לעיל בפ"ב [יח.] תניא
דאכלי חייב עליו כרת ושם דחק בחנם
שנאמר כי הדם הוא הנפש דם
כב:
לקמן סה. מנחות יב: יז. ירוש'
1
ג]
לה: בהולכת אברים לכבש. הא
דאפילו חזיא כשאר בשר אינה מפגלת
לה מ מיי' שם הלכה כג
פסחים שם ה"ג, נ) [לקמן
שהנפש יוצאה בו קרוי דם שאין הנפש
ד]
וע"ש בכ"מ:
קד:] ירוש' יומא פ"ו ה"ו,
את העוף דמוראה אבית כג] הדשן ואין
דקתני שבח הוא לבני אהרן כו' בהולכת
❖
לו נ מיי' פי"ד שם הלכה ח:
ס) חולין קכא., ע) בהרבה
יוצאה בו אין קרוי דם אלא ה) רבי יהודה
אברים קאמר ולקמן פריך ובהולכת
בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח
מקומות מצינו דנקט האי
לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם אמר
דם היכי אזלי: אאיצטבי. איצטבאות
והיינו טעמא דחישב בפרים לא נתפגלו
ו)
לישנא גבי זכרים, עי' זבחי
אפרים. ואולי כוונת רש"י
תורה אור השלם
להם רבי יהודה לדבריכם למה פוקקין
גבוהין היו שם בנין אבנים ואינן חוצצין
אימורים אבל בשליל לא אפשר לומר
ללישנא דמוקדשין בנו"ן, ע"ד
מתני'
לאכול דבר
דמן הרצפה הן:
כך דאע"ג דבפ' כיצד מערימין (תמורה
הם והן., פ) [לקמן עח.],
העזרה אמרו לו שבח הוא לבני אהרן
1. רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם
❖
צ) ת"כ צו פי"ב הט"ו.
שאין דרכו לאכול. חוץ למקומו או חוץ
כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל
דף כה:) גבי שוחט את החטאת ונמצא
שיהלכו עד ארכובותיהן בדם והא דם
הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:
לזמנו: קיפה. מפרש בהעור והרוטב
בה בן ארבעה חי תני חדא נאכל לכל
דברים יב, כג
הוי חציצה לח הוא ולא הוי חציצה דתנן ה]
הגהות הב"ח
(חולין דף קכ.) תבלין ודקדקת הבשר
אדם ובכל מקום ולעולם וא"כ הייתי
ולמהסה"ש וש"מ צ"ל פסוק
ז) ב הדם והדיו והדבש והחלב יבישין חוצצין
זה כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא
השוכנת בשולי קדרה: אלל. גיד
יכול לומר דהיינו טעמא דלא פסלא ביה
ס)
(א) רש"י ד"ה לא נתפגל וכו'
וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ
לחין אין חוצצין והא קא מיתווסי מאנייהו
ושליל עצמו נמי לא: (ב) ד"ה
הצואר שהוא קשה ואין ראוי לאכילה:
מחשבה משום דלאו גופיה דזיבחא הוא
לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם
מאי לאו וכו' כי אורחייהו
ותנן ו] ח) היו בגדיו מטושטשין ועבד עבודתו
הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:
❖
ואין חייבין עליהן משום פיגול. אם
אבל ע"כ ר"א סבירא ליה דגופה
באכילת:
ויקרא יז, יא
פסולה וכי תימא דמדלו להו והתניא
היה הזבח פגול שחישב על בשרו או
דזיבחא הוא דהא אמר פיגל בזבח
2. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי
ט)
בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת
על אימוריו חוץ לזמנו ונתפגל האוכל
נתפגל שליל וסבר לה כאידך ברייתא
מדו כמדתו שלא יחסר ושלא יותיר
ג
2
גליון הש"ס
הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת
מאלו פטור: וטמא. אם אכל בטומאת
דתניא התם דאין נאכל אלא לזכרי
בהולכת אברים לכבש דלאו עבודה היא
הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל
תוס' ד"ה פיגל בזבח וכו' וע"כ
ויקרא ו, ג
הַמִּזְבֵּחַ:
הגוף מאחת מאלה הזבח יב] כשר:
כהונה ליום ולילה לפנים מן הקלעים
ולא והתניא והקריב הכהן את הכל זו
3. וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ
שייך נותר בשליל. קשה לי הא
י)
3
ז]
את המוקדשין. כל היכא דנקיט האי
והתם נמי משני להו הלכך צריך לפרש
להדיא קתני בברייתא דשמעתין
בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל
דהולכת אברים לכבש אלא כ)בהולכת עצים
ואין חייבים עליהם משום נותר
לישנא מיירי בנקבות ע): לאכול שליל.
הטעם כמו שפי' בקונט' ויש דוחקים
וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא
והרמב"ם פסק דחייב משום
למערכה דלאו עבודה היא ולעבודה היכי
אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
❖
שבמעיה: לא פיגל. את הזבח דלאו
כאן לפרש כד] משום דדרשינן בתורת
נותר. ומצאתי במרכבת המשנה
אזלי אזלי אאיצטבי: מתני' השוחט
ויקרא א, יג
ל) ה
דתירץ דסבירא ליה להרמב"ם
גופיה דזיבחא הוא: חלב המוקדשין.
כהנים בפרשת צו גבי נותר הזבח פרט
צ)
דבמה דאמר רבא אף אנן נמי
את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול
חלב שבדדיה: אין חייבין עליהן משום
לשליל ולשיליא $ ועל כרחין שייך נותר
תנינא וכו' הא שליל ושליא חייבים.
מוסף רש"י
ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר
פיגול. אם פיגל בזבח ואכל מחלבה
בשליל כדאיתא בתמורה בפרק כיצד
ה"ה דחייב משום נותר וטמא.
והוא גופיה מנא ידע. רבי
ומוכח דמתני' פליג אברייתא.
לא מחייב כרת דלאו זיבחא הוא:
מערימין (גם זה שם) גבי שליל שבחטאת
ורבי אליעזר פוסל לאכול דבר שדרכו
יהודה אם נתקבל בכלי, והא חששא
אבל תוס' בשמעתין ד"ה הא שליל
גמ'
פיגל בזבח. שחטו ע"מ לאכול
דאין נאכל אלא ליום ולילה הילכך אם
בעלמא הוא דקאמר שאם ישפך
לא פ"כ. גם אם נימא כך למאי
ולאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר פחות
דמו, וכיון דלתקוני ספיקי אתא
הוצרך לדחוק ברייתא דת"כ הא
או להקטיר חוץ לזמנו: נתפגל השליל.
אינו ענין לנותר תנהו ענין למחשבת
מכזית כשר מ) ז לאכול כחצי זית ולהקטיר
היכי מיתקני בהכי שמא לא נתקבל:
י"ל דהך ברייתא סברה כתנאי
האוכל מהשליל חייב: בשליל. ששחט
נותר ואין נראה פירוש זה דמנא ליה
כהנים זריזין הן. וליכא למיחש
וברייתא דסוגיין דאין חייבים
כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה
לשמא לא קיבלוהו. לישנא אחרינא
משום נותר. וגם פשטא דדברי
את הזבח ע"מ לאכול מן השליל חוץ
לתנא הא דלמא איצטריך לגופיה
תוס' דא"א לומר כלל דליכא חיוב
שמא לא נתקבל בכלי, כל זה שאתה
מצטרפין ח השוחט את הזבח לאכול כזית
לזמנו: לא נתפגל הזבח. קסבר רבי
למעוטי שליא כה] מנותר ונראה דמדין
שואב מארץ ונמצאת זורק דם
בנותר. ולא הזכירו כלל מברייתא
❖
מן העור ומן הרוטב ומן הקיפה ומן האלל
פסול, אף אני לא אמרתי למלאות
דסוגיין וצ"ע:
אלעזר שליל גופיה דזיבחא הויא
שריפה קממעט שליל ושיליא דשריפה
אלא ממקום שיודעין שנשפכו שם
כתיבא בקרא: פיגל באלל
ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרנים ומן
דעובר ירך אמו הוא ומיהו אין מחשבתו
דמים שנתקבלו בכלי. וראשון עיקר
(פסחים סה.): כהנים זריזין.
נתפגלה מוראה. בפ' העור והרוטב כו]
מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול
הטלפים חוץ לזמנו וחוץ למקומו כשר
שינויי נוסחאות
שכולם היו בני תורה וחרדים (שבת
הוא דרובא דאינשי לא אכלי ליה ושליל
(חולין דף קכא.) מודו כו"ע דפלטתו
ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא
א] והא גופיה (כי"צ), וברש"י
כ.). בקיאין הן בכל דכתיב בהן
ט
עצמו לא נתפגל מדקתני מתני'
סכין היינו אלל בההוא מיירי הכא
(א)
כלפנינו: ב] זריזין הן, אי זריזין
(דברים לג) יורו משפטיך ליעקב
כז]
השוחט את המוקדשין לאכול שליל או
י
(שם קיד:). או: דכיון שנכנס
הן אמאי אשתפיך, אגב דזריזין
לאכול שליל או שליא בחוץ לא פיגל:
ודעולה כח] איירי שקודר להסיר
שיליא בחוץ לא פיגל המולק את התורין
לעבודה בידוע שלמדוהו הלכות
עבדין הייא ומשתפיך (כי"מ ור'
אלל. של עוף ראוי לאכילה הוא דרכיך:
המוראה בנוצתה דאי אפשר שלא יקח
ב' ועוד. וכעי"ז בפסחים):
קודש (ערובין קג.) עבדין הייא
לאכול ביציהן בחוץ לא פיגל חלב מוקדשין
כ
ומשתפכין. שממהרין לרוץ
ג] בנפש יכפר (*ש"מ, גליון):
מוראה. לא חזי לאכילה דפירשא בעלמא
מן הושט עם המוראה:
ד] בכי"ר א' במקום קרוי דם,
ולקרב ולזרוק מיתשיד מידייהו
ל וביצי
תורין אין חייבין עליהן משום פיגול
באכילת
פרים ובשריפתן לא
הוא הלכך מחשבה דידה לא מפגלא
(פסחים שם): והלא דם
איתא מכפר. וכ"ה בפסחים
ונותר וטמא: גמ' אמר רבי אלעזר
התמצית. של פסחים הרבה
ובכריתות (דק"ס): ה] צ"ל דתניא
עשה ולא כלום.
ומיהו היכא דנתפגל העוף ע"י דבר
(הגרי"ב): ו] צ"ל ותניא (הגרי"ב):
מעורב בו. ואי נשפך הדם של אחד
פיגל
בזבח נתפגל השליל בשליל לא
אחר כיון דאיכא אינשי דאכלי יג] חייב
דמחשבת אכילה לא מהניא בהו דדבר
מ
ז] הכל והקטיר המזבחה כצ"ל
כולו בטל במיעוטי ומה תועיל
זריקה שהרי בטל: דם התמצית.
(ש"מ): ח] גירסת ראב"ד בת"כ
עליו כרת: פיגל באימורין. שחט פרים
שאין דרכו לאכול הוא ומחשבת שרפה
נתפגל
הזבח פיגל באלל ח] נתפגלה ט] מוראה
של חולין ושל קדשים: באזהרה.
פ' צו ספי"ב פיגל בעוף נתפגל
הנשרפים ע"מ להקטיר אימוריהן חוץ
נמי לא דאמחשבת אכילת מזבח קפיד
במוראה לא נתפגל אלל פיגל באימורין
המוראה (מלקוטי הלכות):
בלאו ולא כרת דכתיב (ויקרא יז)
לזמנן: נתפגלו פרים . והאוכל מבשרן
רחמנא אבל שרפה לאו לשון אכילה הוא
כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא
ט] נתפגלה מוראה במוראה לא
יד]
נתפגלו פרים בפרים לא נתפגלו אימורים לימא
נתפגל אלל, נמחק. וצ"ל
וגו' עד כל אוכליו יכרת, יצא דם
חייב: חישב בפרים. ששחט ע"מ לאכול
ואע"ג דאמרינן בפירקין לעיל (דף לא.)
התמצית שאינו דם הנפש (פסחים
ומוראה לא נתפגל הזבח פיגל
מסייע ליה נ) ושוים נ שאם חישב באכילת
מבשרן חוץ לזמנו: לא נתפגלו אימורי'.
חישב שתאכלהו אש למחר כט] הני מילי
שם): ר' יהודה אומר בכרת.
בזבח נתפגל אלל ומוראה
פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום מאי
(הגר"א). ועי' קרן אורה מש"כ
דנפקא ליה מריבויא דכל דם (חולין
דחישב בלשון אכילה כדאוקימנא התם
להתחייב כרת האוכל מכליות או מיותרת
עד:): מודה ר' יהודה לענין
בזה: י] האמה (*ש"מ):
לאו הא חישב באימורים נתפגלו פרים לא
כך פירש בקונטרס ובחנם דחק דלעיל
הכבד שלהם וכל שכן דלא נתפגלו פרים
כפרה. שאינו ראוי לזריקה
יא] מטושטשין כו' כצ"ל (ש"מ,
(פסחים שם): דם שהנפש
כתה"י): יב] צ"ל בזבח (גליון,
עצמן שהרי חישב לאכול דבר שאין
מיירי במידי דראוי לאכילת אדם
יוצאה בו. דם קילוח, שה' דמים
וכ"ה בדפה"י ועי' דק"ס):
דרכו לאכול. ואיידי דנקט פיגל באימורין נקט נמי לא נתפגלו אימורין: ומחשב שתאכלהו האש דהוי פיגול אבל האי לא שייך ביה לא אכילת
הם בפרק דם שחיטה: אין דם
יג] דאכלי ליה (כי"י): יד] בכי"פ
מבטל דם. הלכך לא בטיל ההוא
נוסף אע"ג דלאו בני אכילה
לימא מסייע ליה. לר' אלעזר דאמר טו] מתפגל ואע"פ שאין מפגל כגון
אדם ולא אכילת מזבח:
נינהו שהרי דינן לשרוף:
דאשתפיך ובכל פורתא דמטי מיניה
שליל ומוראה ובשר הפרים: ושוין. ר"ש וחכמים שנחלקו בפ' ב"ש
למזבח זריקה היא ומתכשר: למה
טו] דאמר יש מתפגל כצ"ל
פוקקין העזרה. את נקב חומת
(כי"י): טז] כהילכתן (כתה"י):
(לקמן מג.) דרבנן אמרי פיגול נוהג בפרים הנשרפים ור"ש אמר כל שאינו על מזבח החיצון אין חייבין עליו משום פיגול ושוין שאם חישב באחת
יז] צ"ל נמי לא מהניא בהו
העזרה שהדמים המתערבין באמה
מעבודות הדם לאכול מן הפרים למחר או לשורפן בבית הדשן כהילכתו טז] למחר לא עשה כלום דמחשבת אכילה לא מהניא בהו דדבר שאין דרכו
:
יוצאים בו לחוץ והיו פוקקין אותו
דאמחשבת (צ"ק, ק"נ)
לאכול הוא ומחשבת שריפה נמי לא יז] דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא אבל שריפה לאו לשון אכילה הוא ואע"ג דאמרן בפירקין דלעיל [לא.] חישב
יח] עצמן קאמרי כצ"ל (ב"ש,
בכל ערבי פסחים, בשלמא לדידי
כי"י). ובכי"פ מאי לאו הא
כדי שלא יצא כל דם הנשפך
שתאכלהו אש למחר פיגול ה"מ דחשיב בלשון אכילה כדאוקי התם: מאי לאו. הא דפליגי רבנן דאמרי פיגול נוהג בהם בבשר דפרים עצמו יח]
וכשמילא כוס התערובות נמצא
דפליגי רבנן ואמרי פיגול נוהג
קאמר דאם חישב באימורין להקטירם למחר דחשיב כי אורחייהו
(ב) ואכילת מזבח נתפגל בשר הפרים ליענש כרת על אכילתו יט]:
בפרים עצמן קאמרי וכו':
מכולם בתוכו ואם נשפך אחד מהן
בלא זריקה נמצא זורק ממנו: והא
יט] אכילתו אלמא בבשר פרים
דם הוי חציצה. בין רגליהן לרצפה דתנן (לעיל טו:) עומד על הכלי או על גבי רגל חבירו פסול דבעינן לעמוד לשרת ואין זה עמידה:
אע"פ שאינו מפגל מתפגל ע"י מחשבת אימורים והיינו כר' אליעזר דאמר פיגל כו' (ש"מ): כ] כמדתו. וא"ת ודילמא דעביד להו
ע"י אבנט וי"ל הך כו' כצ"ל (ש"מ): כא] הוא ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא כך פי' בקונטרס כצ"ל יבשים חוצצין. לענין טבילה תנן: והא קא מיתווסי מאנייהו. מתלכלכין בדם (פסחים סה:) מטושטשין. בטיט (לעיל יח:) מדו. ולבש
הכהן מדו בד: כמדתו. שוה לארץ (פסחים שם). כאן למדך שיהא כתונת כהנים למדת קומתו, לא נגררות ולא מסולקות (יומא כג:) בהולכת
(צ"ק): כב] פירש גבי כצ"ל (ש"מ): כג] לבית הדשן אזלא ואין וכו' (שמכ"י): כד] לפרש הטעם דפיגל בשליל לא נתפגל הזבח משום
אברים לכבש. הוו מצו מדלן להו, ולקמיה פריך ושאר עבודות היכי עביד (פסחים שם) והקריב הכהן את הכל. גבי אברים כתיב והקרב
וכו' (שמכ"י): כה] שליא ושליל מנותר. כן תיקן בש"מ. ועי' חק נתן: כו] והרוטב אמרינן (ש"מ): כז] צ"ל ובההוא (הגרי"ב): כח] ובעולה
(ד"ו). נ"א ובעולת העוף (צ"ק): כט] למחר דהוי פיגול הני מילי וכו' (ש"מ):
והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה (חגיגה יא.). רישא דקרא והקרב והכרעים ירחץ במים, אלמא באברים קמשתעי
קרא, ומדבעי כהונה שמע מינה עבודה היא (ערובין קד.) זו הולכת אברים לכבש. דאילו הקטרה בהדיא כתיב בקרא והקטיר המזבחה
(חגיגה יא.) אלא בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא. דהאי כהן דכתיב בהולכת אברים על כרחיך למעוטי הולכה אחרת בעי, דאי לגופיה לא איצטריך, דהא אשמעינן מקבלה ואילך מצות כהונה (יומא כז.) אאיצטבי. איצטבאות של בנין היו שם והרי הן כרצפה (פסחים
שם) לאכול דבר שאין דרכו לאכול. אימורין אין דרכו לאכול, וחישב עליו חוץ למקומו או חוץ לזמנו (לעיל לא: וכעי"ז כח.) ולהקטיר. חוץ לזמנו או חוץ למקומו: דבר שאין דרכו להקטיר. כגון בשר (לעיל כח.): לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. ושניהם חוץ לזמנו
או חוץ למקומו: כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין. לפוסלו, דהכא ליכא שיעורא והכא ליכא שיעורא (לעיל כט:) פחות מכזית כשר. משנה יתירה היא דהא תנן לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית כשר אלא לר"א איצטריך דאע"ג דפסל ר' אליעזר במחשבה שלא כדרכו דגזר אטו
כדרכו ופסל מדרבנן, הכא לא גזר פחות מכזית אטו כזית (עפ"י רש"י מנחות יז.) קיפה. פונדרייל"א. דק שבבשר שצולל ליסוד הקדרה שקורין פונדרייל"א (חולין קכ.) שאם חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה כלום. דמחשבת אכילה בדבר שדרכו לאכול בעינן והני לאו דרכן
לאכול, וגבי שריפה נמי אע"ג דכי אורחיה חשיב, אכילת אדם או אכילת מזבח בעינן לפגל, ומ"ד פיגול נוהג בפנימיים, כגון אם חישב על הקטרת אימורים להקטירו למחר (לקמן קד:):
שיטה מקובצת לאכול כחצי זית. עיין רש"י ריש פ' הקומץ רבה (מנחות יז. ד"ה לאכול): פיגל בזבח נתפגל השליל [בשליל לא נתפגל הזבח]. (ואע"ג) דרובא דאינשי לא קא אכלי ליה (מ"מ) [מש"ה] הוי ליה כמחשב בדבר שאין דרכו לאכול. כך פ"ה, והדין עמו שכך צריך לפרש גבי פיגל במוראה
ולא כמו שפי' בקונטרס במתני' דמש"ה אם פיגל בשיליא לא נתפגל הזבח משום דלאו גופיה דזבח הוא: פיגל באלל נתפגלה מוראה. וא"ת הא אלל עצמו לא נתפגל והאוכלו אינו חייב כרת, וי"ל כדפי' הקונטרס דהכא איירי באלל של עוף דרכיך טפי וכדנקט מוראה אבל פיגל במוראה
לא נתפגל האלל ולא שאר העוף ואפילו בחטאת העוף דאכלי כהני מוראה ואיכא אינשי דאכלי ליה כדפי' גבי שליל, אבל בעולת העוף אפי' תהיה המוראה ראויה לאכול לא פיגל דהא אין בה לא אכילת אדם ולא אכילת המזבח ולבית הדשן אזלי: