לה:
כל
הפסולין פרק
שלישי זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וש"מ
מיגו דפסלה בה לינה פסלה בה מחשבה. תימה דלישני
אימורין עצמן. יותרת הכבד והכליות אבל לא
לז א ב מיי' פ"ב מהל' מעילה
בשר שאין מתפגל
א) לקמן קד: מעילה ט.,
ב) תוספ' פ"ג ה"ה, ג) לקמן
הלכה ד:
כדמשני לקמן פרק טבול יום (דף קד:) דלמא
בדבר שהוא גופו [של] זבח אלא דבר המפגל ט] דכיון דלא חשיב
לח ג מיי' פי"ג מהל'
פד., ד) לקמן פה: ע"ש,
❖
אכילה לענין פיגול לא חשיב נמי אכילה לענין איפגולי: הוכשרו.
פסה"מ הלכה ח: מחשבה לא פסלה לינה פסלה וי"ל משום דלא בעי למפשט הא דבעי
ה) [לעיל כז.], ו) לקמן מו.,
ז) קידושין כד לקמן קטז.
נתקנו י] לקבוע פסולין הללו: בטבול יום ובמחוסר כיפורים. אם
ר' ירמיה פ' טבול יום לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ועוד י"ל
מנחות ו כה. חולין כג. תמורה
נגעו בהן: יא] מדפסלה לינה. פסלה
דקסבר הש"ס דאי לינה מועלת
יד., ח) מלאכי א ח, ט) לקמן
מוסף רש"י
פד., י) שייך למשנה לעיל ע"א,
נמי מחשבת לינה: מאי לאו לינת
מועיל פיגול לענין דאם פיגל
הא חישב באימורין נתפגלו אימורין עצמן:
לה]
כ) [עי' תו' לקמן עז: ד"ה
לינת אימורין. דבמידי דהקטרה
❖
בשר. קתני שאם לן נפסל וה"ה
באימורים פיגל הבשר לכל הפחות:
ת"ש פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים
הכא]:
ודאי פסלה לינה (לקמן
א)
א
לאכול שליל או שיליא בחוץ לא
למחשבת לינה שפוסלת בבשר ונהי
קד:) מועלין בהן על בית
י)
מועלין בהן משהוקדשו נשחטו הוכשרו
הדשן. פרים הנשרפים ושעירים
פיגל. הוא הדין למחר:
נמי דהיכא דחישב אבשר עצמו לא
ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה
הנשרפים הן קדשי קדשים, והזאת
הגהות הב"ח
דמן קובען לפיגול אם חישב עליהן שליל ושליא חייבין אלא ש"מ
הא
תדוק מינה דהא מחשבה בדבר
מאי לאו לינת בשר וש"מ מגו דפסלה
(א) רש"י ד"ה וליטעמיך וכו'
בשעת שחיטה, וכיון דלית בהו
כאן מחמת זבח כו'. וא"ת
שדרכו לאכול בעי יב] וברייתא לעיל נמי
❖
היתר לכהנים מועלין בהן בבית
משנה שלישית לאו דוקא:
בלינה פסלה בה מחשבה לא לינת אימורים
אכתי נותר וטמא קשיא דמשמע הכא
תניא בהדיא ושוין שאם חישב
א]
הדשן במקום שריפתן: עד
הא מדקתני סיפא כולן מועלין בהן על
שיותך הבשר. עד שיתעכל
לאכול פרים לא עשה כלום אפילו
(דוקא) לו][דיוקא] דאשליל ושיליא
ב
הבשר שנעשה אפר דהיינו מצותן
גליון הש"ס
בית הדשן עד שיותך הבשר מכלל דרישא
חייבין משום נותר וטמא וברייתא
לפסול מיהו הא דייקינן מינה דמחשבת
דכל זמן שלא נעשית
(מעילה ט.).
מצותן מועלין בהן (לקמן שם) אלא
דלעיל קתני ואין חייבין עליהם משום
לינת אימורים מפגלת הבשר כרבי
[תוס' ד"ה אלא וכו' לא דוקא
לינת בשר מידי איריא הא כדאיתא והא
בדוקין שבעין. דהוי מום עובר
דוקין שבעין וכו'. עי' בפירש"י
אלעזר: לא לינת אימורים. דקתני יג]
פיגול ונותר וטמא וי"ל דלעולם לז] אין
כדאיתא רישא אימורים וסיפא בשר מותיב
ואינו ניכר (מנחות עט. וע"ש
מנחות דף עט ע"א ד"ה בדוקין
❖
חייבין אשליל ושיליא משום נותר וטמא
דפסלה האימורים נפסלים בלינה קתני
ברש"ש): דוקין. טול"א כגון
שבעין וכו']:
(רבא) [רבה] ואלו שאין מפגלין ואין
ב)
(ישעיה מ) הנוטה כדוק שמים,
והאי (דשירייה) [דשיירינהו] משום
ודכוותה פשוט יד] מינה דמחשבת לינת
ולהכי לא ירדו דאין מומן ניכר כל
מתפגלין צמר שבראשי כבשים ושער
פיגול: אלא בדוקין שבעין
אימורים מפגלת באימורין: עד שיתיך
כך, ל"א דוקין שיש לו מום
לעזי רש"י
שבזקן תיישים והעור והרוטב והקיפה והאלל
בעפעפים, ולהכי קרי לעפעפים
הואיל וכשרים בעופות. $ לאו דוקא
את הבשר. גרסינן במס' מעילה [דף ט.]
דוק, [דעפעפים] על העין כרקיע,
טייל"א. תבלול (כתם בעין
❖
והמוראה והעצמות והגידין והקרנים והטלפים
דוקין שבעין דה"ה שאר מומין שאינן
ול"ג משיותך דא"כ הוה ליה דבר
דהכי אמרינן בספרי אגודות העין
המכהה את הראייה)
דומה לעולם קטן, העפעפים
והשליל והשיליא וחלב המוקדשין וביצי
מחוסרי אבר כדאמר בפרק קמא
שנעשית מצותו ואין מועלין בו ו) אבל עד
[העליון] כנגד הרקיע והתחתון
דקדושין (דף כד:) דוקא יבש גפה לח]
שיתיך דאכתי אית בהו טו] צורך עבודת
תורין [כולן] לא מפגלין ולא מתפגלין ואין
כנגד הארץ והלבן שמקיף את העין
שינויי נוסחאות
כנגד ים אוקינוס שסובב את העולם
גבוה קרי בהו טו] מקדשי ה': ולא
ונסמית עינה אי נמי שאר מומין
כ)
חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא
א] בה לינה כצ"ל (*ש"מ, וכ"ה
והשחור שבו שהוא עגול דומה
מתפגלין. לקמיה מפרש ליה: צמר
פסלי מדרבנן ומה שפי' בקונטרס
לגלגל חמה (בכורות טז.): הואיל
והמעלה מהן בחוץ פטור מאי לאו לא
בתוס'): ב] צ"ל עליהם (כ"י ב, ג):
שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים.
דמחוסר אבר פסול בעוף משום
וכשרים בעופות. דכתיב (ויקרא
ג] בכתה"י נוסף פטור:
מפגלין הזבח ולא מתפגלין מחמת זבח לא
ד] בכתה"י וש"מ אמר רבא:
כב) תמים זכר בכבשים, תמות
הקריבהו נא לפחתך בחנם פירש
איצטריך לאשמועינן דלא מהניא
ה] בכתה"י הקדישן את מומן
וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות
לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלין מחמת
דבהדיא דריש לה בקדושין (ג"ז שם)
מחשבה בהו משום דעור הראש קרב
(וכ"ה ברש"י). והתיבות שאח"ז
בעופות, ומיהו מחוסר אבר לא
עצמן א"ה הא דקתני סיפא כולן לא מפגלין
במוסגר ליתא בכתה"י, וכן ליתא
משום הקריבהו נא לפחתך, וכל
מדכתיב מן העוף ולא כל העוף:
עם הראש שאינו בכלל הפשט כדתניא
מום מגונה: והוא שקדם
לקמן דף פה ע"ב, וגם הש"מ
ולא מתפגלין הא תו למה לי וליטעמיך אין
בהשוחט (חולין דף כז.) מנין לרבות
הקדישה את מומה. שחלה
מחקן: ו] בד"ו בעולה נקבה וכן
להלן בעולה, עולה: ז] בד"ו
עליהן קדושת מזבח קודם, אבל
חייבין עליו ב] משום פיגול הא תו למה לי אלא איידי דבעי למיתנא נותר
הראש שכבר הותז ומהניא ביה מחשבת
רפ"ט להוציאו (וכ"ה בב"ש).
קדם מומן להקדשן לא היו קדשי
הקטרה בהנך מיהא לא מהניא מחשבה
וטמא תנא פיגול הכא נמי איידי דבעי למיתני המעלה מהן בחוץ תנא
וכ"ה גי' תוס' לעיל דף לו ע"א
מזבח מימיהן ואין המזבח מקדישן
ג]
❖
סד"ה שיאכלוהו עיי"ש ועי'
(לקמן פה:):
אם חישב להקטיר למחר דלאו דרכו
נמי וכולן לא מפגלין ולא מתפגלין רבא אמר אף אנן נמי תנינא השוחט
ד]
דק"ס: ח] בכי"צ ליתן את
להקטיר הוא דגבי אם עלו ירדו קא
הניתנים למטה למעלה ואת
את המוקדשים לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל והמולק את התורים
הניתנים למעלה למטה. וכ"ה
תני להו בפ' המזבח (לקמן דף פה:):
ליקוטים
לאכול ביציהם בחוץ לא פיגל והדר תני חלב המוקדשין וביצי תורים אין חייב
במשניות: ט] המפגל אבל פרים
והמוראה. של עוף: והאלל. של בהמה.
עצמן כיון דלא וכו' כצ"ל
מתני'. שחטו על מנת להניח את
עליהן משום פיגול נותר וטמא הא שליל ושיליא חייבים אלא לאו ש"מ כאן
והעובר ל"ג דהיינו שליל: וחלב
(ש"מ): י] נתקנו לידי קיבול
דמו כו' ר"י פוסל וחכמים
פסולין (ש"מ, כי"פ): יא] דיבור
מחמת הזבח כאן מחמת עצמן ש"מ: ג) תנן התם ובעלי מומין ר"ע מכשיר
מכשירין. פי' ת"ק סבר דוקא
המוקדשין. חלב שבדדי נקבה: הכי
זה שייך אחר דיבור שאח"ז:
לזרוק דמו ולהקטיר אימוריו
בבעלי מומים א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין
גרסי' לברייתא הכא ובתוספתא כך
יב] בכי"פ בעינן ובברייתא:
ד)
למחר או לזרוק דמו ולהקטיר
יג] הא דקתני דפסלה בלינה
אימוריו בחוץ הוא דהויא
שנוייה כולן לא מפגלין ולא מתפגלין
שבעין הואיל וכשירים בעופות והוא שקדם הקדישה את מומה (א"ר
ה]
כצ"ל (צ"ק ודברי נחמיה). ובכתה"י
מחשבה הפוסלת, כדנפ"ל (לעיל
ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר
חייא בר אבא) ומודה רבי עקיבא בעולת ו] נקבה דכמאן דקדם מומה
וד"ו רפ"ט וש"ח הגירסא קתני
כח:( מהאכל יאכל אחת אכילת
(במקום דקתני) ולפ"ז אי"צ
אדם ואחת אכילת מזבח, אבל
וטמא והמעלה מהן בחוץ פטור ה"ג
להקדישה דמי מתיב רבי זירא המעלה מהן בחוץ פטור הא מאימן חייב והיכי
להגיה. נ"ל: יד] ס"א דייק מינה
מחשבת הינוח למחר או מחשבת
לגירסא דגמ' מאי לאו לא מפגלין את
(גליון): טו] ביה (שמכ"י):
הוצאת חוץ לא הויא מחשבה
משכחת לה בעולת נקבה אי אמרת בשלמא קסבר רבי עקיבא עולת נקבה אם
טז] הא תו (כי"י): יז] כאן הס"ד
הזבח ולא מתפגלין מחמת הזבח לא לא
לפסול, ואע"פ שחישב על דבר
עלתה לא תרד הא מני ר"ע היא אלא אי אמרת אם עלתה תרד הא מני אימא
ותיבת [וה"פ] נמחק (בה"ז, ד"ו):
שאם עשה מעשה נפסל הקרבן
מפגלין את הזבח ולא מתפגלים מחמת
יח] להקטיר מאימוריו חוץ
בכך, המעשה פוסלת הקרבן אם
המעלה מהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב והא מהן קתני ואימן דומיא
עצמן אי הכי הא דקתני סיפא כולן לא
כצ"ל (ש"מ, כתה"י): יט] צ"ל לא
עשה, אבל אם חישב ולא עשה
(צ"ק): כ] על אכילתן כצ"ל
אינה פוסלת המחשבה, ומש"ה
דידהו אלא אימא המעלה מאימוריהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב:
מפגלים ולא מתפגלין הא תו למה לי
(*ב"ש): כא] מאלו חוץ לזמנן
תני בכל הפסיליות הללו שאין
מתני'
שחטו על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר או להוציאן ז] לחוץ
וליטעמיך אין חייבין עליהן משום פיגול
(כי"י): כב] הא תנא תרתי
המחשבה שלהן פוסלת כי אם
לאשמועינן דידך אלא וכו'
מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו
תו טז] למה לי אלא איידי דבעי למיתני
רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין ע"מ ליתנן על גבי הכבש שלא כנגד היסוד
ג
ה)
כצ"ל (שמכ"י וד"ו רפ"ט וש"ח. ועי'
או מחשבת שלא לשמו גבי פסח
נותר וטמא תנא פגול ה"נ איידי דבעי
צ"ק): כג] בכתה"י אפקינהו:
ח] וליתן את הניתנים למעלן למטה ואת הניתנים למטה למעלן ואת הניתנים
וחטאת, ומחשבת ערלים
כד] יעב"ץ מוחק תיבת ויצאת.
וטמאים אע"ג דפסלה גבי פסח
למיתני המעלה מהן כו'. אין חייבין
אבל בטה"ק מפרש לה עיי"ש,
כדתנן בפסחים (סא ע"א) שחטו
עליהן משום פיגול אם חישב בזבח פיגול
ועי' תוס' לקמן דף סח ריש ע"ב:
לערלים ולטמאים פסול, משום
כה] בבכורות לא נמצא מפורש
ואכל מאלו. והמעלה מהן בחוץ פטור דאין ראויין לפתח אהל מועד יז]. [וה"פ] מאי לאו אין מפגלין את הזבח אם זרק ע"מ לאכול או להקטיר
דבעי' שיהא הפסח נשחט לשם
זה. ובס' זבחי אפרים הגיה דצ"ל
אוכליו כדנפ"ל מאיש לפי אוכלו
מאלו חוץ לזמנם הזבח כשר: ולא מתפגלין מחמת הזבח. אם חישב לאכול מבשר הזבח או להקטיר יח] (מחמת) אימורין חוץ לזמנו ולא יט] נתפגלו
כדמוכח, וקאי אדלעיל, עש"ב:
תכוסו, אבל בשאר זבחים אינה
אלו ליענש באכילתו כרת. ותיובתא דר"א דהכא שליל ומוראה תנן: מחמת עצמן. אם זרק ע"מ לאכול לאלו חוץ לזמנו אין מתפגלין שאין מחשבתו
כו] בבכורות, אבל דוקין
פוסלת ומשום הכי תני גבי פסח
כ]
כא]
שבעין כו', כצ"ל (שמכ"י, וכ"ה
לשבר עצמות הפסח ולוכל ממנו
מחשבה: הא תו למה לי. לאו לאיתויי דאף מחמת זבח אין מתפגלין: וליטעמיך אין חייבין עליהם משום פיגול. פעם שלישית למה לי למיתני הא כב]
ובכי"י נמצא כ"ז בגליון
נא, דדוקא מחשבה זו לא פסלא
בכי"פ).
מאי תיתי לאשמועינן לדידך אלא על כרחך משנה לאו דוקא אלא אגררא דטמא ונותר נסבה, לרבי אלעזר נמי משנה שניה לא תיקשי
(א)
הכ"י: כז] צ"ל ומיניה (בה"ז):
גבי פסח אבל מחשבת ערלים
כח] צ"ל והואיל (כי"ב, ג):
וטמאים פוסלת בו. ור' יהודה
דאגררא דהמעלה מהן בחוץ נסבה: אף אנן נמי תנינא. כרבי אלעזר דשליל ושיליא מתפגלין ולא מפגלין: לא פיגל. משמע לא את עצמן ולא את
כט] תנינן (כי"פ): ל] מבשרן
פוסל במחשבת הינוח ומחשבת
הזבח: הא שליל ושיליא חייבין. עליהן משום פיגול אלמא מתורת מפגל אפקעינהו מתורת מתפגל לא אפקעינהו: מחמת זבח. מתפגלין
(כתה"י): לא] מאימורי (כתה"י
כג]
הוצאת חוץ (פסקי רי"ד):
וד"ו): לב] צ"ל ודדייקינן
מחמת מחשבת עצמן לא מתפגלין: תנן התם. גבי אם עלו לא ירדו בפרק המזבח: מכשיר. אם עלו שלא ירדו: וכשרין בעופות. לכתחילה ז) שאין
מכאן שייך לעמ' הבא
(שמכ"י, וכ"ה בכי"פ): לג] צ"ל
ובשר זבח תודת שלמיו כו'. יש
פוסל בהן אלא חסרון אבר כגון יבש גפה נסמית עינה (ויצאת) או נקטעה רגלה משום הקריבהו נא לפחתך כדמפרש בבכורות : דוקין. טייל"א
ח)
: לד] ועל כרחיך
כד]
כה]
כו]
דידהו (שמכ"י)
כאן רבויין הרבה לרבות חטאת
(כי"י): לה] מועיל נמי (ש"מ):
בלע"ז לשון או דק (ויקרא כא) כמו הנוטה כדוק (ישעיה מ) [אבל] דוקין שבעין לא פסלי בהו ואע"ג דמום גמור הוא לא נאמרו מומין אלא בבהמה
ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד
לו] צ"ל מהאי דיוקא (ש"מ):
שיהיו נאכלין ליום ולילה. לשון
דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים (ויקרא כב) מיניה כז] דרשי' (מנחות דף כה.) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות הואיל כח] וכשרין
לז] גירסת חק נתן דלעולם
רש"י [ויקרא ז, טו]. ואין זה נכון,
בעופות לכתחלה בבהמה אם עלו לא ירדו: והוא שקדם הקדשן את מומן. אבל קדם מומן את הקדשן לא חלה עליהן קדושת מזבח מעולם אלא
חייבין אשליל ושיליא משום
שחגיגת י"ד נאכלת לב' ימים
נותר וטמא והאי דערביה
ולילה אחד כשאר שלמים. וכן
קדושת דמים ואין המזבח מקדש פסולין אלא שנראו לו כדמפרש בפ' המזבח ט): ומודה ר"ע בעולת בהמה נקבה. שתרד ואע"פ שכשרה בעופות
משום פיגול. ועיי"ש בח"נ:
שנינו במסכת פסחים [עא ע"ב]
לכתחילה מ"ט דכמאן דקדם מומה להקדישה הוא שאין לך מום בעולה גדול מזה דכל עולה זכר הוא: המעלה מהן בחוץ. בברייתא דלעיל
לח] גפה נקטעה רגלה נחטטה
אשר תזבח בערב ביום הראשון
עינה (ב"ש), ועי' תוס' לקמן סח
בחגיגת י"ד הכתוב מדבר
תנן כט] לה וקתני בה שליל ומעלה מהן משמע מבשרו ל] פטור דלאו גופיה דזיבחא הוא ולא חזי להקרבה כדתניא בבהמה המקשה (חולין דף עה.)
❖
ריש ע"ב:
שנאכלת לב' ימים ולילה אחד,
מה יותרת כבד וכליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל הא מבשר אימן חייב: והיכי משכחת לה
שכשהוא אומר ביום הראשון עד
בקר הרי בקר שני אמור. ורש"י
בעולת נקבה. דאילו בשלמים המעלה מבשר בחוץ פטור דלא מתקבל בפנים הוא כדתנן בפרק בתרא (לקמן דף קיב:) המעלה מבשר
עצמו כתב זה בסדר ראה אנכי
שיטה מקובצת
חטאת כו': הא מני ר"ע היא. דכיון דבפנים אם עלתה לא תרד מיחייב עלה בחוץ: הכי גרסינן אימא המעלה מהן בחוץ פטור הא
[דברים טז, ד] אבל בכאן סבר
מגו דפסלה בה לינה פסלה בה
מאימורי אימן חייב והא מהן קתני ואימן דומיא דידהו: אימא המעלה מאימוריהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב. לא תימא הא
הרב כדברי בן תימא דאמר
מחשבה. פי' אם חישב לינה
[פסחים ע ע"א] חגיגת י"ד שהיא
מאימן חייב אלא אימא הא אימורי לא] אימן חייב ובשלמים או בחטאת עסקינן שבאין נקבות: והא מהן קתני. דמשמע מבשרן: ואימן
באימורין פסל נמי הבשר, [אבל אם
באה עם הפסח הרי היא כפסח
מתני'
רבי יהודה פוסל.
דומיא דידהו. לב] ודייקינן מינה הא מאימן חייב ע"כ דומיא דידה לג] דייקינן מן הבשר ע"כ לד] בעולה קאי:
חישב בבשר עצמו לא פסל] (עצמה)
ונאכלת ליום ולילה ואינה נאכלת
דמחשבה בדבר שדרכו לאכול בעינן
אלא צלי עד חצות ואינה נאכלת
אף על פי שאין כאן לא אכילה ולא הקטרה. ובגמרא [דף לו.] מפרש טעמא: שלא כנגד היסוד. או על המזבח שלא כנגד היסוד:
(וחישבת) [ומחשבה] באכילת פרים
אלא בלילה. אבל לדברי בן
גמ'
ובשריפתן לאו כלום היא, אלא ש"מ
תימא אינה באה מריבויין הללו
דלענין לינת אימורין קאמר דמפגלין
אלא שהיא כפסח לכל דבר ואינה
הבשר (מהר"פ): צמר שבראשי כבשים. איצטריך לאשמועינן דלא מהני בה מחשבה ואע"ג דעור הראש קרב עם הראש שאינו בכלל הפשטה אפ"ה לא
באה אלא מן הצאן וזכר ובן שנה מדכתיב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח וגו' כדאיתא התם. אבל כתב הרב זה מברייתא השנויה בת"כ
מהני בה מחשבה משום דלא קרינא ביה בצמר אכילת מזבח לפי שהוא בטל אגב הראש (מהר"פ): תוד"ה וש"מ כו' תימה דלישני כדמשני לקמן כו'
דקתני ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל הרי זה בא ללמד על הנאכלין ליום אחד שיהיו נאכלין ליום אחד, אין לי אלא תודה
ועוד י"ל כו'. ועוד י"ל דלקמן ר"ל דלינה פסלא בבשר ומחשבה לא פסלא כשחשב בבשר עצמו, אבל כשחשב באימורים דין הוא שיועיל לפגל הבשר כיון
ומניין לרבות את הלחם ת"ל קרבנו, ומניין לרבות את הולדות ואת התמורות ת"ל ובשר, ומניין לרבות חטאות ואשמות ת"ל זבח, ומנין
דשייכא לינה בבשר (מתוס' הר"פ ז"ל): ד"ה הא שליל וכו' וי"ל דלעולם אין חייבין אשליל ושליא משום נותר וטמא. והאי דשיירינהו משום (דשייר)
לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת הפסח ת"ל שלמיו, זו היא הברייתא הזו, ופירש הרב בשלמים הבאים מחמת הפסח שהיא חגיגת
פיגול דשייך בהו פיגול משום זבח, וטעמא משום דבנותר איכא מיעוטא הזבח כדפי' לעיל ופיגול וטמא ילפי' מנותר, אבל חישב בזבח בהא לא ילפינן
י"ד שהיא באה עם הפסח. וכן מצאתי במסכת פסחים בפ' מי שהיה [דף צו ע"ב] שפי' לשם ב' לשונות בשלמים הבאים מחמת הפסח
מנותר למעוטי מכרת לאכילת שליל ושליא, ופשיטא דבלאו מיעוטא יש לחלק בין נותר לפיגול מידי דהוי אפרים דאמר לעיל פיגל באימורים כו' (מהר"פ):
וכתב ל"א חגיגת ארבעה עשר וזו שמעתי. וסמך הרב בכאן על שמועתו, ואין הדבר כן, אלא שלמים הבאים מחמת הפסח היינו מותר