ה:
כל
הזבחים פרק
ראשון זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חטאת נמי מיקרב קרבה מותרה. ואפי' הכי פסולה שלא לשמה
הקיש הכתוב. אשם לשלמים ואין ד) משיבין על ההיקש: אקיש לחטאת.
טז א מיי' פ"ד מהל' פסה"מ
א) [מנחות ד.], ב) לקמן ז: י:
[מנחות ד.], ג) לקמן דף קיב.
הלכה טו:
דפסול: קשיא ליה לריש לקיש אשם משום דלא אתי לאחר מיתה לימא
כיון דאינה באה לאחר מיתה לשם חטאת כי אם לשם
יז ב מיי' פרק יד מהלכות
קטו: פסחים דף עג. נזיר כה:
ליה ר' אליעזר ז] אשם נמי אתי לאחר מיתה. שאשם שמתו בעליו רועה ח]
עולה אשם נמי כיון דאינו קרב להדיא לשם אשם אלא לשם עולה לא
מעה"ק הלכה ג:
ע"ש מנחות ד. תמורה יח.,
יח ג מיי' שם הלכה ב:
ד) מנחות דף פב:, ה) דף י:,
ודמיו נופלין לקיץ המזבח: למותרו. שדמיו נופלין לנדבה כדפרישית:
דמי לשאר קדשים כ] [ומקשה] חטאת
אע"ג דקרב מותרה מיעט
❖
יט ד מיי' פ"א מהלכות
ו) לקמן ו., ז) עי' צ"ק:
❖
חטאת נמי. מותרו נדבה הוא כגון
רחמנא הוא למסקנא זו משמע
תמורה הלכה ה:
הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר
שעומד מוקשה דלימא ליה ר' אליעזר ז]
מה לתודה שכן טעונה לחם עולה ושלמים
תורה אור השלם
באחת מהן והשניה תרעה (יומא סה.)
אשם נמי כו' נ"ל כא] דגרס וחטאת בוי"ו
יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי
גליון הש"ס
וכל זה מדברי רב ששת וה"פ וחטאת
וההיא קריבה לאחר מיתת בעלים
1. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר
זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן קדשים
תוס' ד"ה הג"ה וכו' ואין לחוש
וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט
שהרי נתכפר בחבירתה בחייו ואין זו
אע"ג דקרב מותרה מיעט רחמנא הוא
ושחטן שלא לשמן כשר ואינו מרצה אף אני
אי קאי קרא אהלכתא. עי' נזיר
אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי יְהֹוָה חַטָּאת
❖
שלא תכשירנה מדאתיא לאחר מיתה
חטאת שמתו בעליה אלמא אתיא חטאת
דף סא: תוד"ה ואימא. וצע"ק:
ויקרא ד, כד
כב]
הוּא:
אביא אשם שהוא קדש ושחטו שלא לשמו
2. וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן
כמו מחיים ומשום הכי איצטריך לריש
לאחר מיתה ואפי' הכי פסולה שלא
הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהֹוָה אָשָׁם
כשר ואינו מרצה מה להצד השוה שבהן
לשמה ואשם נמי ליפסול: מיעט רחמנא
לקיש לעיל אותה והא דפריך אשם נמי
ויקרא ז, ה
מוסף רש"י
הוּא:
שהן באין בנדר ובנדבה אלא אמר רבא
3. וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה
הוא. בשעיר נשיא כתיב בשחיטתו
כתיב ביה הוא לאו לסתור דבריו של
א]
אשם לא נאמר בו הוא אלא
לַיהֹוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק
זאת התורה וגו' הקישו הכתוב לשלמים מה
רב ששת קאתי אלא הכי קאמר היכי
(ויקרא ד) ושחט אותו במקום אשר
לאחר הקטרת אימורין.
עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:
❖
בפרשת צו את אהרן והקטיר אותם
ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא
ממעטת ליה מפסול שלא לשמן מאותה
ויקרא ב, א
שלמים שהן קדשים ושחטן שלא לשמן
הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא
הא כתיב בה הוא כג] לפוסלן:
שישחטנו לשם חטאת ואם לאו פסול
כשרים ואין מרצין אף אני אביא אשם שהוא
והילכך אשם לא איפסיל בשלא לשמו
מיעט רחמנא היא . בכמה
דהוא משמע בהוייתו יהא אם בהוייתו
דהא בהקטרה כתיב הוא והקטרה
הגהות הב"ח
כד]
קודש כו' מאי חזית דאקשת לשלמים אקיש
לאו עיקר הוא וליכא למימר הוא
מקומות משמע דמדכתיב
יהא כשר ואם לאו פסול ומינה ילפי'
(א) גמ' והוא עצמו אם לא
אשם ולא שנקטרו אימוריו שלא
לחטאת הא מיעט רחמנא אותה (סימן הג"ש
היא בחטאת נפקא לן עיכובא דלקמן
פסול דחטאת לקמן בפרקין (דף י:):
הוקטרו אימוריו כשר ואלא
לשמו דהא הוא עצמו שלא הוקטרו
בש"ר) יתיב רב הונא ורב נחמן ויתיב רב
הוא: (ב) רש"י ד"ה אשם נמי
אימוריו כשר כדאמרי' בפרק תמיד
ב]
אשם נמי כתיב ביה אשם הוא. בצו
בגמ' (דף י:) דרבי אליעזר אומר אף
וכו' והקטיר אותם הכהן
נשחט במסכת פסחים (נט:)
ששת גבייהו ויתבי וקאמרי קשיא ליה לריש
האשם א"ל ר' יהושע חטאת נאמר
את אהרן והקטירו (ב) המזבח אשה
המזבחה אשה לה': (ג) ד"ה
דנטמאו אימוריו או שאבדו לא
ההוא וכו' אימורין הוא דכתיב
מעכב כפרה ונאכל הבשר אבל פסח
לקיש אשם דלא אתי לאחר מיתה לימא ליה
לה' אשם הוא בזמן שהוא לשם אשם
בה היא בשחיטה [וכו'] ובפ"ק דמנחות
דלא וכו' וליכא למימר בהקטרת
וחטאת כתיב הוא בשחיטה זבח
כשר ואם לאו פסול: ההוא לאחר
(דף ד.) חטאת טעמא מאי דכתיב
ר"א אשם נמי אתי לאחר מיתה אמר להו רב
אימורין דבעי לשמו וכו'
פסח הוא בחטאת נשיא כתיב ושחט
אימוריו כשר: (ד) ד"ה מאן
אותו במקום אשר ישחט את העולה
הקטרת אימורין . דלא ט] ילפי' מיניה
בה היא ותימה דלקמן בפירקין (דף ז:)
(ג)
ששת אשם למאי קרב למותרו חטאת נמי
לפני ה' חטאת הוא: ואלא הוא.
לימא וכו' בת"כ. נ"ב [ויקרא
❖
גמרא חוץ כה] מן הפסח והחטאת
כדתניא ה) לקמן בפ"ק אבל אשם לא
אשם
מיקרב קרבה מותרה חטאת אף ע"ג דקרבה
דאשם למה לי (מנחות ד.)
נדבה] פרשה ג' פ"ד [ה"ח]:
ויליף לה מקראי אחריני וה"ר חיים
נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת
שניתק לרעיה. שניתק מדין
מותרה מיעט רחמנא הוא אשם נמי כתיב
א)
1
הקרבה ומסרוהו לרועה עד
מפרש דצריכי תרי קראי חד לחטאת
אימורין וליכא למימר בהקטרה דמבעי
שיסתאב דקי"ל כל שבחטאת מתה
שינויי נוסחאות
ביה הוא ההוא לאחר הקטרת אימורים הוא
2
ששחטה לשם עולה וחד לחטאת חלב
לשמו לעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו
באשם רועה (לקמן קטו:) אשם
דכתיב כדתניא אבל אשם לא נאמר בו הוא
שניתק לרעיה. שמתו בעליו או
א] נ"א אלא אמר קרא. ותיבת
ב)
אימורין י] כשר דאין כפרה אלא בדם ו)
ששחטה לשם חטאת נזיר ומצורע אע"ג
רבא ליתא (כי"צ): ב] נ"א הנ"ש
נתכפרו באחר וחטאת ואשם אינן
אלא לאחר הקטרת אימורין והוא עצמו אם
ואע"ג דכתיב באשם קדש קדשים הוא
דכולן שמן חטאת מ"מ פסולה כיון דאינן
נש"ר. וצ"ל נש"ד, והוא סימן
באין נדבה ומשנתכפרו באחר אין
לנחמן ששת אדא. ובכתבי היד אין
תקנה לזה וגבי חטאת הילכתא
לא (א) הקטירו אימורין כשר ואלא הוא למה
באין לכפר דינן כמו עולות כדאמרינן
(ויקרא ו) קודם שחיטה לא ילפינן מיניה
ניכר כמעט בין רי"ש לדל"ת
גמירי לה (תמורה כא:) דמתה
לקמן [ט:] ולא דמי לחטאת חלב ששחטה
דלא משמע לשמו אלא כשכתוב הוא עם
לי לכדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא
(דק"ס. וכ"ה בהגרי"ב). ואמנם
ובאשם גמירי הילכתא (שם יח.) כל
ג)
בכי"צ איתא נש"ר, וגריס לקמן
שבחטאת מתה באשם רועה ואם
לשם חטאת [דם] דכשרה וקצת קשה
שם הקרבן כגון חטאת הוא אשם הוא
אמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם
רבה בר מתנה, והרי"ש הוא
ניתקו מעליו והשליכו לאפר לרעות
מהא דפריך בריש מנחות (דף ג:) גבי
והיכא דכתיב גבי אחת מעבודת יא] הדם:
סימן לרבה: ג] נ"א כשר לעולה
שיסתאב ויפול בו מום שיוכל
כשר ג] ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר
שניתק לרעייה. שמתו בעליו או
(כי"מ, וכ"ה לקמן קיב א). נ"א
חטאת חלב לשם חטאת נזיר ומצורע
לפדותו ולהוציאו לחולין וכל
קרא הוא בהווייתו יהא יתבי רב נחמן ורב
הרועים דמיהם נופלים לנדבה ומה
כשר לשם עולה (כי"צ וכ"ה
שנתכפרו באחר וניתק מדין אשם
ליתכפר דכתיב זאת תורת ומאי פירכא
במנחות): ד] נ"א אשי (ש"מ).
היא נדבה ששה שופרות היו
ששת ויתיב רב אדא בר מתנה גבייהו ויתבי
לרעייה שאמרו לו ב"ד הוציאו יב]
והלא גלי קרא דכתיב בה היא ונראה
וכ"ה בכתה"י ונכון (דק"ס):
במקדש וכתוב עליהן נדבה ושם היו
ה] נ"א משום שותפות (כי"מ.
נותנין כל מותר דמי חטאת ואשם
וקאמרי הא דקאמר רבי אלעזר מצינו בבאין
וירעה: ושחטו סתם כשר. לעולה
דאיצטריך היא גבי חטאת לגלויי אמנחת
: ו] צ"ל דשותפין
ומביאין משם קיץ המזבח עולות
וכ"ה ברש"י)
לאחר מיתה שהן כשרין ואין מרצין לימא
חוטא ואמנחת קנאות כו] ואשמה דכתב
הואיל וסופו לקיץ המזבח שהוא עולה:
(*ש"מ): ז] צ"ל אלעזר (רש"ש):
בשר לשם ועורות לכהנים שזהו
ח] בש"מ נוסף דקיי"ל כל
מדרשו של יהוידע הכהן במס'
ניתק אין. דמיעקר שם אשם מיניה
בה היא וכמו בפסח (והיינו) דאמר
ליה ריש לקיש הנהו נמי לייתו ולירצו אמר
שבחטאת מתה באשם רועה:
תמורה (דף כג:) וזה לא המתין עד
לקמן [דף ז:] גבי פסח אלא הוא למה לי
משנמסר לרועה וקם סתמיה לעולה
להן רב אדא בר מתנה יולדת אם היא ילדה
ט] בכי"פ ולא: י] צ"ל אימוריו
שיומם ומשניתקו לרעייה שחטו
(ש"מ): יא] מעבודות (בה"ז):
סתם כשר לעולת קיץ המזבח הואיל
לכדתניא כל מקום שנאמר בו הוא כו'
לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר
בניה מי ילדו מתקיף לה רב אסי ומאן לימא
יב] צ"ל הוציאוהו (ש"מ). ולפי"ז
ד]
וסוף סוף דמיו לכך היו עומדים
ורבינו ש"י כז] מוחקו משום דליתיה
קרא אשם הוא בהווייתו יהא יג]:
נר' דתיבת לו נמחק, וכן ליתא
לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מיתכפרא
(פסחים עג. וע"ע מנחות ד. ותמורה
יח.) לא ניתק לא. דלא מסרוהו
הנהו נמי לייתו ולירצו. איורשים:
בכי"פ: יג] בש"מ נוסף והוייתו
בברייתא דלקמן ובחנם מחק דשמא
וכיון דכי איכא כמה עשה גבה מיכפרא
אשם ואין אשם בא בנדבה:
לרועה ושחטו סתם לא מתכשר
יולדת. עולת יולדת דאייתי ראיה מיניה
היא ברייתא בתוספתא כח] ומיהו קצת
יד] צ"ל דיביאו (צ"ק): טו] צ"ל
לעולה דעדיין שם אשם עליו ובעי
יורשיה נמי מיכפר למימרא דקניא להו
תימה אמאי צריך תרי קראי חד
יביאו יורשים עולתה מאי לייתו ולירצו
הביאתה (*ש"מ): טז] באה
עקירה דלישחטיה בהדיא לשם
יד]
ומכפרת (כי"פ): יז] בכי"ר איתא
עולה דכל כמה דלא עקר מיניה שם
והאמר רבי יוחנן הניח מנחה לשני בניו ומת
איכא אם היא ילדה כו': מאן לימא דאי
לחטאת וחד לפסח וה"ר יצחק
אשם לא מתכשר: הוא בהוייתו
נפש אחת, ונראה שרש"י נתכוון
איכא כמה עשה גבה. דיולדת דלא
קריבה ואין בו שותפות ואי ס"ד קניא להו
מפרש חד לחטאת נקבה דלא אתי
יהא. ואשם פסול הוא (שם): ואין
למוחקו (דק"ס): יח] צ"ל ואין
ה]
ממירין. כלומר אם המיר אין
(וכ"ה בכי"פ וד"ו): יט] נ"א ואם
מותרה גופה עולה אלא תרעה עד
מיכפרא עולתה עלייהו אם הביאה טו]
נפש אמר רחמנא ולא קניא להו והאמר
3
המירו (כי"פ). ברם כהנוס'
מומר, דכל ממירין דתמורה דיעבד
שתסתאב ויביא בדמיה עולה ולהכי
מחיים. עולה מכפרת על עשה ועל לא
שלפנינו נראה עיקר, ועי' מוסף
הוא כדאמרן בשמעתא קמייתא
ר' יוחנן הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה
❖
רש"י ודו"ק: כ] כאן הס"ד
דפ"ק (חולין סט.)
פסולה בשנוי קודש וחד בשעיר נשיא
תעשה שניתק לעשה דתניא גבי עולת
ואין ממירין בה אי אמרת בשלמא קניא להו
ומה"ד חטאת (צ"ק, מ"כ). ותיבת
דהוי זכר ומותרו גופיה הוי עולה כי
נדבה בת"כ ונרצה לו מלמד
(ד)
ומקשה מיותרת: כא] צ"ל ונ"ל
היינו דאין ממירין בה
דהויא להו כשותפין
ו]
(צ"ק): כב] צ"ל מדלא אתיא. פי'
הפריש שתים לאחריות ואימא דלא
שהמקום מרוצה לו ועל מה המקום
ליקוטים
וה"ה אשם נמי ליפסל אע"ג דבא
ליפסול בשלא לשמן ויש שום צריכותא
מרוצה לו אם תאמר דברים שחייבין
לאחר מיתה כיון דלא אתיא כמו
אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם
דלא מצינן למילף חד מחבריה דאי הוי כתיב בנשיא בדידיה סגי וצ"ע:
עליהם מיתת ב"ד מיתה בידי שמים כרת (בידי שמים) מלקות ארבעים
מחיים (צ"ק). ובמ"כ גורס
כשר. פי' דוקא דיעבד, אבל
מדאתיא לאחר מיתה כמו
לכתחלה אסור לשוחטו לשם
הגה"ה
ניתק אין לא ניתק לא אמר קרא הוא בהוייתו יהא. משמע
חטאות אשמות הרי עונשן אמור הא אין עולה באה טז] אלא על עשה
מחיים וא"כ מאי חזית דאקשת
עולה, אלא ירעה עד שיסתאב
ועל לא תעשה שניתק לעשה: למימרא דקני להו. ליורשין בהמת
הכא דניתק לרעייה דאורייתא ותימה דבפסחים בסוף
אשם לשלמים אקשיה לחטאת
וימכר ויביא בדמיו עולה,
כט]
שהוא פסול אע"ג דקרב
כדאמר' פ"ק דשבועות גזירה
קרבן אביהן דקפרכת תכפר עלייהו: אין בה משום שותפות. דאמרינן
אלו דברים (דף עג.) משמע דהוי דרבנן דמפרש התם דוקא שחטו סתם
מותרה ומש"ה כו': כג] הוא
לאחר כפרה אטו לפני כפרה.
❖
דיעבד אבל לכתחלה לא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולא קאמר
בהמנחות והנסכים (מנחות קד:) הכל בא בשותפות לא חילק הכתוב אלא
דמשמע פסול, ונהי [דאותה
(תוס' רי"ד נזיר כה: כנ"ר)
בא] לסתור היקשא מ"מ לא
מנחה שנאמר בו נפש: ה"ג יז] [נפש] אמר רחמנא. ונפש כי תקריב קרבן
גזירה לאחר ניתוק אטו קודם ניתוק וי"ל דה"פ בהווייתו יהא קודם
בא לסתור מה שכתוב בהדיא,
מנחה וגו' (ויקרא ב): דאין יח] ממירין בה. אם יט] המיר אינו תמורה:
כפרה הלכך איכא ל] כפרה נמי בעי ניתוק גזירה אטו לפני כפרה
ולא לסתור דברי רב ששת
שיטה מקובצת
פריך אלא פריך לפי המסקנא
ור"ת לא גריס כאן ניתק אין לא ניתק לא לא] וכן בפ"ק דמנחות (דף ד.)
ושותפין
מה להצד השווה שבהן שהן באין
היאך מכשירין מטעם אותה
ולקמן ליתיה בפ' פרת חטאת (דף קטו:) ולא בתמורה פ' ואלו קדשים (דף יח.) ובא לפרש טעם למה הוא כשר כיון דגמירי דבאשם רועה ומפרש משום
הא כתיב הוא לפוסלן ומשני
בנדר ובנדבה. ולעיל אעולה
האי הוא בתר הקטרה. כצ"ל
דכתיב הוא דמשמע בהווייתו יהא פירוש בהווייתו מה שסופו להיות דהיינו עולה שסופו עומד לכך כשיסתאב ויפלו דמיו לנדבה $ ואין לחוש אי קאי
[לא פריך האי פירכא] לפי דעדיפא
(ש"מ): כד] תיבת היא ט"ס וצ"ל
[פריך שכן כליל.] א"נ דהוי פירכא
קרא אהלכתא לב] דכי האי גוונא אשכחן בפ' הלוקח עובר פרתו (בכורות דף טז.) דאיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא והשתא הא דנקט בכל דוכתא
וכן צ"ל בכל המשך
הוא (דק"ס),
כל דהו משום דבאה בנדר ונדבה
כל שבחטאת מתה באשם רועה לא נקט רעיה אלא לפי שתיקנוה חכמים וכי גמירי הכי גמירי כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה דרעיה דרבנן היא:
הדיבור, וכן בסוגיא דמנחות ד א
איכא נמי קולא (ואינה) [דאינה]
בגמ' רש"י ותו'. וצ"ע: כה] אמר
נפש אמר רחמנא. ומשמע דמנפש קדריש וכן בסוף המנחות והנסכים (מנחות קד:) קתני הכל בא בשותפות חוץ ממנחה דכתיב נפש ותימה
מכפרת [ובחד] מחד לא פרכינן
חוץ כצ"ל (צ"ק): כו] קנאות
פירכא כל דהו (חולין דף קטז.)
[ופרכא
דבתורת כהנים דריש נפש ולא ציבור קרבנו ולא שותפין ונראה דרישא דקרא מייתי בכל מקום: ולא קניא להו והאמר רבי יוחנן.
דמעכבי דכתיב בה נמי היא.
כל] דהו מיהו הוי ולא [דחויה] לגמרי
ועוד י"ל דהוא דחטאת אתיא
כי [פרכא דתורת הזמה דאמרינן]
דרבי יוחנן אדרבי יוחנן הוי מצי לאקשויי ז):
לגלויי אהוא דאשם דלא מעכב
תורת הזמה לא פריך בב"מ (דף ד.)
(תוס' טוך): אלא אמר רבא זאת
כהוא דפסח והיינו דאמר לקמן
כו', כצ"ל. ועי' בתו' מנחות דף ד' ע"ב ד"ה חטאת (צ"ק). והנצי"ב במ"ש השיג על הגהת צ"ק דהא התם במנחות הביאו התוס' כדאיתא לפנינו
כו'. הלכך מכח היקשא דזאת לא מצית למימר דאשם לייתי ולירצי דהא איתקש לשלמים. אבל גבי פירכא קמייתא דהוי פריך אשם לא לייתי כלל לא מצי
ברש"י דהוא דפסח אתי רק למעוטי אשם, וא"כ הוא ישוב אחר. אבל כאן הביא התוס' נוס' אחרת דהוא ללמדנו דכ"מ דכתיב הוא לעיכובא
לשנויי מהאי היקשא דהכא דאדרבה דהו"א ליקשי' לחטאת כדפריך הכא דעדיין לא היה יודע דרשא דאותה. ומיהו קשה לייתי לעיל מהאי היקשא דשלמים
כו', וא"כ היינו יישוב התוס': כז] ר"ת שלמה יצחקי (גליון). וכ"ה לקמן יב ע"א תד"ה ושמע, וצ"ע מתוס' לקמן ח ע"ב ד"ה הגה"ה:
[וכי פריך] ליה ליקשי לחטאת יתרץ ליה מאותה כדעבד השתא. אלא נראה דמעיקרא דהוי פריך אשם לא לייתי כלל מכח דכיון דלא שייך ביה סברא דאם
כח] במ"כ נוסף והא דמייתי דרשא דהיא ולא מייתי דרשא דאותה משום דבעי למיפרך אשם נמי כתיב ביה הוא, ומיהו כו':
לאו יהא נדבה מסתבר לדמויי לחטאת (הוא) כיון דשניהם באים לכפרה ואפי' בלא היקשא והלכך לא אתיא הך היקשא דשלמים ומפקא מהך סברא, (כיון
כט] דניתוק (ד"ו): ל] צ"ל לאחר, ותיבת איכא נמחק (ש"מ): לא] אלא ה"ג אשם שניתק לרעיה ושחטו סתמא כשר לעולה דאמר קרא
דכשרות [לא ידעינן] באשם) לכך אייתי אותה להכשיר אשם ולאפקא מהאי סברא, ואכתי קשה אשם ארצויי נמי לירצי ועל אותה קושיא שייך שפיר להביא
הוא בהוייתו יהיה (תו' תמורה יח א): לב] אהלכתא לרבינו תם דפי' דהלכה נישנית כל שבחטאת מתה באשם עולה, דכה"ג כו'. כצ"ל
היקשא דשלמים [כיון דאפיקתיה] מהך סברא דמדמינן ליה לחטאת. כך נראה למורי. ואע"ג דגם עתה סברא הוא דכיון דכשר ירצה כדפי' לעיל דאין
(ש"מ): לג] בכת"י דאפיק היקשא:
לומר דכשר לחצאין [כיון דבא] לכפרה דלא שייך ביה ואם לאו יהא נדבה אפ"ה אמרי' השתא דמפקינן לג] מהיקשא דשלמים לומר שאינו מרצה דמ"מ
כבר יצא [מ]עיקר [הסברא דלא לייתי כלל] (ד)כיון דבא לכפרה כחטאת, הלכך אמרינן היקשא משלמים: מאי חזית כו'. אאשם פריך דלא פריך אשאר
קרבנות [דהא בהו כתיב] מוצא שפתיך ואם כמו שנדרת כו': רש"י ד"ה ההוא. והיכא דכתיבי גבי אחת מעבודות הדם. גליון. וא"ת הא כתיב כחטאת האשם הוא ולגבי עבודות כתיבי, וי"ל דלא הוי מיעוט כיון דכתיב האשם הוא ולא כתב אשם הוא כמו חטאת הוא בלא ה"א, ועוד דאיצטריך לומר האשם
הוא דטעון צפון והוי כאילו לא כתיב ביה הוא ע"כ (תוס' הר"פ):