כל הזבחים
פרק
ראשון זבחים
ו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אחד
מימר ואין שנים ממירין. משמע דלרבי יוחנן יורש מימר
ושותפין לא מצו ממירין. דתניא ד] הכל ממירין [חוץ מן השותפים]
כ א מיי' פ"א מהל' תמורה
א) תמורה ב. מנחות צג. ערכין
ב., ב) ת"כ פ' בחקותי פי"ג
הלכה א:
לפי שכל הפרשה כולה נאמרה בלשון יחיד כמו לא יחליפנו ולא
ותימה דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין מו:) קאמר רבי יוחנן רבי
כא ב מיי' שם הלכה ה:
ה"ד., ג) יומא נ: תמורה י. ושם
ימיר אותו ואם המר ימיר אחד מימר ולא שנים ממירין: שאני
מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ובריש תמורה (דף ב.) וערכין
כב ג מיי' פ"ז מהלכות ערכין
ב: נדרים לו:, ד) ירוש' נדרים
פ"ד ה"ג., ה) [עי' תוס' שבת
הלכה ב ופ"ה מהל' מעשר
התם. אע"ג דלא קניא להו גזירת הכתוב הוא דשני יורשין אין ה]
(דף ב.) פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה וקאמר רבי יהודה יורש אינו מימר
עב. ד"ה כי אתא]., ו) יומא ה.
שני הלכה א:
ממירין זבח שהפריש אביהן: אחד
וי"ל משום דר' יוחנן ט) אית ליה הלכה
כג ד מיי' פ"ז מהלכות ערכין
מנחות צג:, ז) ת"כ ויקרא נדבה
פרק ד הלכה י., ח) תמורה י.,
הלכה ד:
ממיר . דהא דיורש ממיר בקרבן אביו
כסתם משנה ובריש תמורה וערכין
ושותפין לא מצו ממירין אלא אי אמרת לא
ו]
א
כד ה מיי' פ"א מהלכות
ט) שבת מו. וש"נ, י) עי' תוס'
אומר הכל ממירין לאתויי יורש:
מהכא נפקא לן אם המר ז] לרבות את
קניא להו אמורי נמי לימרו שאני התם
יומא נ: ד"ה אחיו., כ) לקמן
תמורה הלכה ד:
❖
כה ו מיי' פ"ד מהלכות
עושה תמורה. והא
מו:, ל) לעיל ה., מ) לקמן ז.
היורש דהוה מצי למיכתב אם ימר ח]
דאמר קרא אם המר ימיר לרבות את
א)1 א]
ב)ב
[תרומות] הלכה ב:
מדתתניכא פבפר' קמא דתמורה (דף ט.) לא
והכא נמי בלשון יחיד כתביה: אם
כו ז מיי' פ"ג מהלכות
היורש אחד ממיר ואין שנים ממירין מתקיף
❖
יגאל ט] איש ממעשרו לרבות יורש.
יחליפנו בשל אחרים הא מפרש התם מעה"ק הלכה יב:
תורה אור השלם
לה רב יעקב מנהר פקוד אלא מעתה גבי
שמוסיף חומש ופודה את מעשר אביו:
כגון דאמר
מריה דבהמה דהקדש
1. לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ
מעשר דכתיב 2 ואם גאל יגאל לרבות ג את
איתיה בשותפות. דלא אשכחן דמימעט
כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר:
מוסף רש"י
טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם
מקופיא מכפרא. תימה דבפ'
היורש הכי נמי אחד גואל ואין שנים גואלין
שותפין מפדיון מעשר שני. ותמורה
הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה
ושותפין לא מצו ממירין.
הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:
שאני מעשר דגבי אבוהון נמי איתיה
היינו טעמא משום דכל הפרשה
קמא דתמורה (דף י.)
כדאמרינן (באידך) [בשילהי]
ויקרא כז, י
2. וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ
נאמרה בלשון יחיד: המקדיש מוסיף
פירקין (דף יג.) וקא מפיק לה
ילפינן דמתכפר עושה תמורה מנזיר
בשותפות אמר ליה רב אסי ב] לרב אשי ומינה
ממעשר. (תמורה ב: ועע"ש דף י.
מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:
חומש כו'. אדם שנדר קרבן והפרישו
וההיא כפרה קבועה היא וי"ל דלא
אי אמרת בשלמא קניא להו היינו דחד מיהא
רש"י ד"ה א"כ): אם המר ימיר.
ויקרא כז, לא
חבירו משלו להתכפר בו הנודר
יליף מנזיר אלא דמפריש אינו
3. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה
דהוה מצי למיכתב ואם ימיר בהמה
מימר אלא אי אמרת לא קניא להו היכי מימר
בבהמה, המר ימיר למאי הלכתא,
וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:
והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו
מימר אבל מתכפר עושה תמורה
לרבות את היורש דתמורתו תמורה
ויקרא א, ד
והאמר ג) רבי אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש
מוסיף חומש ואם המתכפר מחללו
אפי' מקופיא וא"ת כה] דיורש בקופיא
4. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא
(תמורה ב.) והאמר ר' אבהו
מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה והתורם
אמר ר' יוחנן. שלשה דברים
ד)ה
ד
ו
וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ
אינו מוסיף חומש ח) דתלייה רחמנא
גרידא קרי מתכפר ומימר וכי
בנותן משלו את חובת חבירו (יומא
לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם
משלו על של חבירו טובת הנאה שלו
לחומש במקדיש דכתיב (ויקרא כז)
הוו שנים יורשים מיקרו שותפין ולא
נ:): המקדיש מוסף חומש.
הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:
❖
שאם רוצה לפדות הקדשו כגון
מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא:
ויקרא יז, יא
ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף
ממירין והא ביומא פרק הוציאו לו
שנפל בו מום, יכול לפדותו ומוסיף
חמישיתו ואם גאל יגאל את השדה
(דף נ:) קבעי בפר כה"ג שאחיו
איבעיא להו כיפרו על מה שבאו או לא כיפרו
חומש, אבל מימר אינו מוסיף חומש
דכתיב אם המקדיש וגו' על הקדש
[המקדיש אותו]: ומתכפר עושה
הכהנים מתכפרים אי בקביעותא
הגהות הב"ח
אמר רב ששת בריה דרב אידי מסתברא
(א)
ראשון אתה מוסיף חומש ולא על
תמורה. דאיהו הוה בעלים דידיה.
מתכפרין והוו שותפין ולא מצי ממיר
(א) גמ' אמר רב שישא בריה
דלא כיפרו דאי סלקא דעתך כיפרו שני למה
הקדש שני כגון תמורה. ע"א שאם
דר' אידי מסתברא: (ב) שם מכח
ובמסכת תמורה יליף טעמא בפ"ק [י.]:
או מקופיא מתכפרין וכולו של כהן גדול
הקדיש בית או שדה ואתו בעלים
הוא בא ואלא מאי לא כיפרו למה הוא קרב
לשמו קאתי ושני הוא כצ"ל ותיבת
לפדותו, לא פרקי בלא חומש דכתיב
והתורם. תרומה משלו על הכרי של
ומצי מימר דיחיד הוא אלמא לא חשיב
למה נמחק: (ג) שם והכא כיון
ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו
אמר רב אשי רב שישא בריה דרב אידי הכי
חבירו טובת הנאה של מפריש הוא
מתכפר כשהוא מקופיא מדכהן גדול
דאי איכא כמה: (ד) שם ת"ש
אבל אם גאלו אחר לא חייביה
קא קשיא ליה אי אמרת בשלמא לא כיפרו
רחמנא ליתן חומש ומתכפר
וסמך ונרצה לו לכפר עליו וכי
בידו לתתה לכהן שירצה ואם בא
מימר ולא מיקרו שותפין מה שאחיו
סמיכה: (ה) שם כאילו לא כיפר
עושה תמורה. שאם הפריש
שלא לשמו מכח לשמו קאתי ושני למה
ישראל ואמר לו הילך סלע זו ותן
מתכפרין בו בקופיא וי"ל כו] דבשמעתא
(ב)
וכיפר מאי כיפר ומאי לא
ישראל קרבן כדי שיתכפר בו חבירו
כיפר מאי לאו: (ו) שם אימת
ישראל ואמר המתכפר זו תחת זו,
הוא בא לכפר אלא אי אמרת כיפרו שני
תרומתך לבן בתי כהן אותה סלע
שניהם כז] היורשין הוו מקופיא לכך
הוי כצ"ל ותיבת קא נמחק:
תמורתו תמורה ולוקה דכיון
טובת הנאה של מפריש הוא ויליף
מיקרו שותפין ולא ממירין אבל התם
למה הוא בא: איבעיא להו אעשה דלאחר
(ז) רש"י ד"ה כיון דאי וכו' לא
שהופרש לצרכו קרינא ביה קרבנו,
ה)
חייב הכתוב להמביאם שיתחייבו
דבתר המתכפר אזלינן (תמורה ב:).
התם טעמא את י] כל מעשר
כיון דאיכא השתא בהאי קרבן כפרת
הפרשה מכפרא או לא מכפרא מי אמרינן
וכו' בעלמא הס"ד ואח"כ מ"ה
אבל המקדיש אם המיר בה אינה
תבואתך ונתת (דברים כו) מי שהפרישה
כהן גדול דקביעא לא חשיבא לגביה
וסמך ונרצה לו לכפר עליו
תמורה, דאין ממירין בשל אחרים
מידי דהוה אחטאת מה חטאת דקודם
מתבואתו בידו לתתה: ומשני מקיבעא
מלמד וכו' אלמא בכולן
והאי לאו בעלים דידיה הוא (יומא
אחיו כמו שותפין על ידי כפרת קופיא :
י)
הפרשה אין דלאחר הפרשה לא אף הכא
נתכפר: (ח) ד"ה מאי כיפר וכו'
נ:) והתורם משלו על של
דאי
ס"ד כיפרו שני למה הוא בא.
❖
לא מכפרא מקופיא מכפרא. כפרה יא]
חבירו. מתבואה שלו על טבלין
כיפר מאי לאו:
נמי דקודם הפרשה אין לאחר הפרשה לא
קבועה שיהא יורש בעליו ממש אין
תימה כמה קרבנות אדם מתנדב
של חבירו לפוטרו מן המעשרות
(תמורה ב:) טובת הנאה שלו.
או דלמא לא דמיא לחטאת דחטאת על כל
להן הלכך גבי מנחה כשרה ליקרב
ומביא זה אחר זה מיד אע"פ שכיפר
של תורם, שיכול ליתנו לכל כהן
שינויי נוסחאות
חטא וחטא בעי לאיתויי חדא חטאת והכא
הראשון שנעשה לשמו וי"ל דפריך שני
דלא יב] דשותפין היא יג] אבל כפרה קופיא
שירצה (אי נמי) ואם אמר לו ישראל
א] בכי"מ ואם (וכ"ה במקרא):
הילך סלע זה ותנה לבן בתי כהן
וצפה ממילא יש להן בו והלכך ממיר.
למה חייב להביא ואם תאמר מאי
כיון דאיכא כמה עשה גביה מכפרא
(ג)
ב] נ"א רב אתי (כי"מ, וכן תיקן
הוי אותו סלע של תורם ולא של
קופיא לשון צף כמו (חגיגה טז:) אקפו
קאמר שני למה הוא בא דלמא קאתי
אעשה דלאחר הפרשה נמי מכפרא תא
בשמכ"י). ובמ"כ הגיה אמי:
[ה]נתרם בשבילו, ולא מצי טעין
ג] לומר לך שאם, כצ"ל (ש"מ.
הלה כיון שנתרמה על טבל שלו
ידייכו וכמו (מלכים ב ו) ויצף הברזל
לכפר אמחשבה דשלא לשמן דחשיב
שמע וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת
ו) 3
(ד)
וכ"ה במנחות צג:): ד] כדתניא
נמצא דנותן סלע על של עצמו
תרגום וקפא ברזלא ויש לו דומה
עשה לאחר שחיטה כמו סמיכה
בהכל ממירין כצ"ל, והתיבות
(תמורה ויומא שם) טובת הנאה
והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר 4כי הדם
שלו. שנאמר כי תכלה לעשר את
שבסוגריים נמחק (*צ"ק, דק"ס).
במסכת יומא [דף נ:]: כיפרו על
דבסמוך ומיהו כח] יש לומר דמחשבה
כ)
הוא בנפש יכפר אלא מה תלמוד לומר וסמך
ונדצ"ל כדתנן, דהוא משנה שם יג
כל מעשר תבואתך [וגו'] ונתת ללוי
מה שבאו. קדשים שנזבחו שלא לשמן
תלויה בעובד וקרבן לא מכפר אלא
א: ה] אין זבח שהפריש אביהן
וגו' (דברים כו) תלה הכתוב
ונרצה לכפר שאם עשאה לסמיכה שירי
ז) ז
יקרבו יד] ותנן לא עלו לשם חובה
על בעליה ונראה כט] דמאשם קדייק
ג]
עושה תמורה. ותיבת ממירין
הנתינה במי שמעשרה משלו (יומא
נ:) שירי מצוה. כלומר שלא חש
ליתא (כי"פ, ד"ו): ו] בצ"ק ובה"ז
אלא
מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר
מאי לא
וצריך להביא אחר מיהו מבעיא ליה טו]
שאינו בא נדבה:
מוחקים תיבות אחד ממיר, והכל
לחשוב אותה מצוה ולא סמך (שם
❖
כיפרו למה הוא קרב. צ"ע דהיינו
וכיפר מאי לאו דכיפר עשה דקודם
אם כפרו על החטא שהופרשו עליו
דיבור אחד. וכ"ה בכתה"י: ז] אם
ה.):
(ה)
המר ימיר (כי"פ, ד"ו): ח] ימיר
ונפקא מיניה שלא ידאג מן היסורין
קשיא דריש לקיש ל) דאם כשירין הם
הפרשה לא כיפר אעשה דסמיכה דהוה ליה
(ד"ו): ט] צ"ל גאל יגאל (*ש"מ,
בינתיים: אמר רב אשי רב שישא
ירצו ואם אינן מרצין למה הן באין:
רש"ש): י] מאת (כי"י). ובש"מ
עשה דלאחר הפרשה אמר רבא עשה
ליקוטים
או
מדכתיב את: יא] כלומר כפרה
דלמא לא דמיא לחטאת. תימה
בריה דרב אידי. דיליף לא טז] כיפרו
דסמיכה קאמרת שאני התם דכל כמה
כצ"ל (ש"מ. וכ"ה ברש"י יומא נ:):
ואם גאל יגאל לרבות את היורש.
מדבעי לאיתויי שני: הכי קשיא
דנפשוט ממתני' דפ"ק דשבועות
יב] נ"א דלא חל שותפין אהא
אדם היורש מעשר שני מאביו
דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי אימת
(ש"מ): יג] נ"א נוסף וכן לענין
ליה. בהבאת יז] שני טפי מהקרבת
(דף ב:) דאפי' לר' שמעון דלית ליה
ופדאו מוסיף חומש אע"פ שלא
מרצין. ס"א וכן נמי לענין
(ו) קא הוי עשה לאחר שחיטה לאחר
הפרישו הוא מ"מ הרי הוא שלו
ראשון: אי אמרת בשלמא לא כיפרו.
(שם יא:) לב בית דין מתנה עליהן
שאלתא דרב אשי לעיל (ש"מ):
עכשיו. וקשיא לי יורש למה לי
שחיטה לא קא מיבעיא לן
א"ל רב הונא
אפילו הכי מיקרב קרבי דשלא
שעיר שלא קרב עליו ברגל זה
יד] וקרבו דתנן כצ"ל (שמכ"י):
לרבויי, לא יהא אלא שניתן לו
יח]
ל]
טו] צ"ל לן (*ש"מ): טז] צ"ל שלא
מי לא מוסיף עליה חומש. ואיכא
בר יהודה לרבא
אימא כיפר גברא
לשמו מכח לשמו קאתי דמתחילתו
יקרב ברגל אחר אע"פ שמרגל
: יז] בש"מ גורס
למימר דמקבל מתנה ויורש חדה
(*ש"מ)
לשמו הוקדש ושני בא לכפר על החטא
שעברו נתכפרו כבר אטומאת מקדש
בהקרבת. ולכאורה נוס' בהבאת
שיטה נינהו וקמ"ל דמעשר ממון
לא]
נוח יותר וכלישנא דגמ', וצ"ע:
הדיוט הוא ומצי לאורותיה
כגון אם עולה היא מכפרת על עשה
וקדשיו דקודם הפרשה דקאתי לב] האי
יח] צ"ל קרב (ש"מ): יט] צ"ל
לבריה ומצי נמי למיהביה
או אם אשם הוא יכפר על אשמו: אעשה דלאחר הפרשה
שעיר מכפר אטומאה שאחר כך ויש לומר כיון שאבד וקרב אחר
עולות (ש"מ): כ] צ"ל אלא על
במתנה, וכי פריק ליה יורש
(*ש"מ): כא] נ"א לא חייבו
ומקבל מתנה מעשר דנפשיה,
כו'. אסתם עולה יט] קאי שנזבחו לשמן: אחטאת. דלא מכפרא
תחתיו איגלאי מילתא שלא היתה הפרשתן הפרשה עד רגל אחר דשחטי
הכתוב להביא שתחייבהו
פריק ומוסיף חומש. דלר"מ
והלא
אין כפרה אלא בדם. בפרק לג] תמיד נשחט (פסחים נט:)
אלא כ] שגגת כרת דקודם הפרשה דכתיב או הודע אליו חטאתו
ליה:
(כי"פ): כב] בעלמא הוא כצ"ל
דאמר מעשר ממון גבוה הוא, לא
(*ש"מ): כג] שנתרצה מכל
וגו' (ויקרא ד): כיון דאי איכא כמה עשה גביה מכפרא. שהרי
אמרי' כל כמה דלא אכלי כהנים בשר לא מצי מכפר דכתיב ואכלו אותם
מצי יהיב ליה במתנה ולא מצי
להקב"ה כצ"ל (ש"מ): כד] גליון.
לאורתיה לבריה. א"נ הא דקתני
לא כא] חייב הכתוב (ז) להביאו שתחייב על כל עשה ועשה
אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין בשר ובעלים מתכפרים אבל לד]
פי' ואפילו לאחר הפרשה
יורש ולא קאמר מקבל מתנה,
לאחר
שחיטה לא קא
(שמכ"י): כה] וא"ת דהכא
אלא דורון בעלמא כב] וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה כג] להקדוש
מכל מקום עיקר כפרה אינה אלא
בדם:
אפילו לר' מאיר קאמר ליה,
אמרינן דיורש כצ"ל (מ"כ):
ואע"ג דבמתנה לא מצי יהיב
מיבעיא לן. בסוף מ) הסוגיא בעי רבי ירמיה אפילו לאחר שחיטה:
ברוך הוא (בת"כ פ' ויקרא פרק ד) אלמא כולן נתכפרו: שירי מצוה.
כו] ס"א וי"ל דשאני התם לפי
ליה, לענין ירושה מודה דיורש
שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה: כאילו לא כיפר וכיפר. כלומר
[שהוא מקבעא] לכהן הגדול
במקום אב קאי וכי פריק ליה
ולכן כפרה דכהנים [דקופיא
יהיב חומש, כדאשכחן לענין
אף על פי כן כיפר: מאי כיפר ומאי לא כיפר (ח) לאו כיפר עשה קמא דקודם הפרשה ולא כיפר
עשה דסמיכה דהוה ליה לאחר
לא חשיבא] אבל הכא דמת [זה
גאולת הקדשות שהיורש עומד
הפרשה: בעמוד וסמוך קאי. ואכתי כל כמה דלא שחטיה לא עבר עליה: כיפר גברא. על כל עשה שבידו וניצל מן היסורין :
שהיה לו] כפרה דקבעא [לכן
במקום אביו גם כן להוסיף
כד]
דקופיא חשיבא] (ש"מ): כז] צ"ל
חומש שהקדש אינו יכול לא
לא
: כח] ומיהו בזה י"ל,
שני (מ"כ)
ליתנו במתנה ולא להורישו
כצ"ל (ש"מ): כט] נ"א ועוד נראה (רא"ט), והוא תירוץ על קושיא הראשונה (בה"ז, צ"ק): ל] עליו נמחק (ש"מ): לא] צ"ל שעבר (מ"כ): לב] צ"ל
ואפ"ה אמר רחמנא רביה, הכא נמי רחמנא רבייה (ראב"ד תו"כ בחוקותי): כאילו לא כיפר וכיפר. בפ"ק דזבחים מפרש דלא תימא שלא
וקאתי (ש"מ): לג] נ"א אע"ג דבפרק (ש"מ): לד] נ"א תיבת אבל נמחק (ש"מ): לה] נרגש כאן חסרון. ובד' וילנא נד' על הגליון נדצ"ל נימא
עבר כל כך אם לא קיים מצות עשה זו, אלא הרבה עבר כאילו לא כיפר, ומ"מ כיפר שפטור מקרבן. ועוד מפרש התם לשון אחר שעולה
דבא השני ג"כ להגין מן היסורים. וצ"ב בכוונתו. ואולי צ"ל על דרך זה והלא ראשון לא בא אלא להגין עליו מן היסורים:
מכפרת אחייבי עשה שקודם השחיטה, אבל מצות עשה דסמיכה שעד אחר שחיטה לא עבר שלעולם הוא בקום וסמוך עד לאחר שחיטה,
אינה מכפרת (תו"י יומא ה' ע"א):
שיטה מקובצת אי אמרת כיפרו שני למה הוא בא. תימה מאי פריך הא גלי קרא ואם לאו יהא נדבה למדנו שלא עלו לשם חובה וצריך להביא אחר. וצ"ל דה"ק למה הוא בא [על מה מכפר מה] שלא כיפר הראשון. ומיבעיא באשם דאי בעולה ושלמים מאי בעי ליה שני למה בא הלא הוא בא בנדבה
(והלא) [דהלא] אדם מתנדב שלמים ועולה כמה שירצה. וא"ת לפי מה שפרש"י דכפרו כדי להגין עליו מן היסורין מאי פריך למה הוא בא להגין לה] עליו מן היסורים, וי"ל דה"פ כיון דכפרו עליו להגין מן היסורין שני למה הוא מביא: איבעיא להו אעשה דלאחר הפרשה מכפרא.
אעולה קא בעי דמכפרת על עשה כדפרש"י לעיל (תוס' טוך): רש"י ד"ה כיפר גברא, על כל עשה שבידו. פירוש ואפילו לאחר הפרשה (גליון):