מב:
בית
שמאי
פרק רביעי
זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כי
כז א מיי' פ"ה מהל' מעה"ק מדי בהיכל מיא בעלמא קמדי. הקשה בקונטרס בהקומץ כב]
והא בין בין קתני. דמשמע או בזו או בזו: אמר מר כו'. אמאן דמהדר
א) [מנחות טז:], ב) לעיל כח:
[מנחות טז:], ג) עיין ירוש'
הל' יב ופ"ד מהלכות
לאוקומי טעמא דר"מ משום מפגלין בחצי מתיר קפריך נהי נמי
ושוחט כג] נמי נימא דלא מיפגל דכי חשיב בקבלה איפסיל וכי זריק
עבודת יוה"כ הלכה ב:
יומא פ"ה ה"ד בגליון הש"ס
דבעלמא בקומץ ולבונה איכא למימר מפגלין בחצי מתיר אלא בחצי
מיא בעלמא זריק ותירץ דהתם גזירת הכתוב הוא ובהקומץ זוטא (מנחות
כח ב מיי' פי"ג מהל'
שם אות ב (פלוגתא דר"ז ור'
הילא), ד) ע"ש ה"ז, ה) [לקמן
פסה"מ הלכה ו:
פיגל: מכדי כרת לא מיחייב (הא ז] וכו')
זריקה היכי אמר ר' מאיר
דף טז:) תירץ דאותה עבודה שפיגל בה נעשית כולה בקדושתה שוחט
י)
כט ג מיי' פט"ז שם הלכה
פא: יומא נז: מנחות טז:] ירוש'
עד שיקרבו כל מתיריו. שתיכלנה
ע"מ לזרוק או להקטיר וכן מקבל ע"מ
שם ה"ד, ו) [לקמן נב: קיא.
ז:
❖
ל ד מיי' פי"ח שם הלכה ח:
עבודותיו: דאמר מר. בפ' שני (לעיל דף
מנחות טז: יומא ס:] ירוש' שם
לזרוק או להקטיר אבל הנך הזאות
והא בין בין קתני קשיא אמר מר רבי מאיר
א)
ה"ו, ז) תוספ' דמנחות פ"ה
כח:): כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא
כולהו חדא עבודה היא ולא קרבו
אומר פיגול
וחייבין עליו כרת מכדי כרת לא
ה"ט [מנחות טז. ע"ש בתוס'],
קא מדי. ונמצא שלא זרק דמו דהא
ח) מנחות יד., ט) ע' ירוש'
מתירין העבודה בקדושתן וקשה
הגהות הב"ח
כה]
כו]
מיחייב עד שיקרבו כל מתיריו דאמר מר
סוטה פ"ג ה"ו, י) ד"ה והאי
דכי פיגל בהזאות של בין הבדים אינך
מתנה אחת מהן מעכבת דבשלמא
כיון, כ) ד"ה הקומץ, ל) לקמן
(א) גמ' חדא דהיינו קמייתא
ב)כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת
דהיכל מים נינהו אבל בהזאה ראשונה
מפגל בשחיטה אע"ג דפסליה והדר
מג:, מ) לקמן מג: צ"ק, נ) לקמן
ועוד: (ב) רש"י ד"ה לפיגולו
❖
כשר עד שיקרבו כל מתיריו אף הרצאת פסול
מרצה וכו' כי חשיב ליה נמי
מד.
זרק ליה או במחשבה או בשתיקה כיון
של בדים לא פריך דשאר הזאות של בדים
בחצי זריקה ושתק וכו' לפיגול
עד שיקרבו כל מתיריו והא כיון דחשיב ביה
מיא דיש כז] לומר יפגל באחרונה או
דפיגל בעבודה ח] ושוב לא הוציא בו
הס"ד ואח"כ מ"ה והא דקתני
בפנים פסולה כמאן דלא אדי דמי כי הדר
וכו' תמניא הס"ד ואחר כך ד"ה
כיון דחד מקום הוי אין בכך כלום
מחשבת פסול אחר אע"פ שזריקת
שינויי נוסחאות
א]
ב]
❖
הא כמ"ד:
מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא אדי אמר
[כמו שאפרש] בסמוך אי נמי י"ל
דמו ט] דם פסול הוא כיון דרבי רחמנא
ג)
א] צ"ל פסליה (*ש"מ וכ"ה
במנחות): ב] תיבות כמאן דלא
דניחא ליה דלא הוו של בין הבדים מיא
פיגול בשחיטה כדאמרן בפרק ראשון
רבה משכחת לה בארבעה פרים ובד'
אדי דמי ליתא בס"א וישנו בס"י
מוסף רש"י
משום דלא נגמר הפיגול עד שיזרוק
(לעיל יג.) בדברים המביאים לידי אכילה
שעירים רבא ג] אמר אפילו תימא בפר אחד
. ובמנחות ליתא, וע' טה"ק
(ש"מ)
כל הזאות של בין הבדים אבל אותן
הכתוב מדבר ע"כ בהכי אמר רחמנא
מה הרצאת כשר. לא קרי ליה
שמבאר הגי': ג] ס"א אביי
ושעיר אחד לפיגולו מרצה ארבעים ושלש
ד)
(ש"מ): ד] במנחות נוסף שתי
הרצאה אלא בזריקה שהוא סוף
של היכל לא תליא בהו גמר הפיגול
לפגול וזריקה זו כמו שהיא מרצה
תשובות בדבר: ה] במשנה
ארבע עבודות המתירות, אף פיגול
והא תניא ארבעים ושבע הא כמאן דאמר
כיון שאם נשפך הדם מביא פר אחר
לפיגולו וכן לרבנן דבעו מחשבה
שבמשניות אי' אלו (הגרי"ב):
אינו קבוע עד שיזרק הדם שהוא
מערבין לקרנות והא כמאן דאמר אין מערבין
ו] צ"ל והלבונה והקטרת (*ש"מ
סוף כל מתיריו (לעיל כח:). לא
ה)
ויתחיל בהיכל ולא בין הבדים וכן
בכוליה זריקה ולמאן דמוקי נמי
ופרי"ד): ז] האוכלו כו'
מחייבין כרת על אכילת פסול עד
לקרנות והא תניא ארבעים ושמונה הא
ההזאות של מזבח הזהב לא תלו
טעם דר"מ משום דעת ראשונה
א
שתכלינה כל הזריקה כצ"ל
שיקרבו כל מתירין (באותה)
(*ש"מ): ח] בעבודה אחת
[כאותה] עבודה שהוא מתפגל בה
כמאן דאמר שיריים מעכבין הא כמאן דאמר
בהזאות של היכל למיגמר בהו פיגול
ופיגל בכל העבודה בכה"ג אמר
ו)
: ט] דמו בפסול הוא
(מנחות טז:). דהיינו ארבע עבודות
(*ש"מ)
של היכל ולרבנן לא פריך דכיון דאין
רחמנא לפגול דלא משכחת לפגול
אין שיריים מעכבין: מיתיבי במה דברים
(כתה"י): י] צ"ל במחשבת
בלא פסול מחשבה אחרת (לעיל
ז)
יג:) והא כיון דחשיב כו'. ואי
(ש"מ): יא] ואחד לקרנות
מפגלין בחצי מתיר וצריך לפגל כל
בזריקה אלא בהכי אלא למ"ד טעמא
אמורים בקמיצה במתן כלי ובהילוך אבל
ב
(*ש"מ): יב] צ"ל דכולן כפרה
קשיא בקומץ ושוחט נמי לימא דלא
ההזאות אם כן לא נגמר הפיגול עד
משום חצי מתיר אין כאן זריקה כיון
בפני עצמן (ש"מ): יג] צ"ל
בא לו להקטרה נתן את הקומץ במחשבה
מפגל דכי חשיב איפסול, וכי זריק
שפיגל בכולן מתחילת בין הבדים עד
דלא גמרה מחשבת פיגול ועשה
נגמרה (*שמכ"י): יד] צ"ל
מיא בעלמא זריק, לאו פירכא היא,
י]
ואת הלבונה בשתיקה או שנתן את הקומץ
לזריקת (ש"מ): טו] בה מחשבה
דהתם אותה עבודה שפיגל בה
גמר של טהרו ומשני בד' פרים כדי
סופה לדעת כשרה זיל הכא חצי עבודה
(כתה"י): טז] הקרנות דכתיב
נעשית כולה בקדושתה, אבל הנך
בשתיקה ואת
הלבונה במחשבה רבי מאיר
לחשב ולפגל בכל המקומות קאמר
היא וזיל הכא חצי עבודה היא:
בהו ולקח (*ש"מ): יז] והוי להו
הזאות חדא עבודה היא (מנחות
אומר פיגול
וחייבין עליו כרת וחכמים
שם): מערבין לקרנות. מערבין
תמניא כצ"ל (*ש"מ): יח] כלי
משכחת לה. הא דקאמר ר"מ פיגול:
ארבעה וה"ה בפר ראשון של בין
דם פר בדם שעיר כשבא ליתן
והילוך בלבונה במנחות כו'
בו כרת עד שיפגל בכל
אומרים אין
בארבעה פרים. פיגל בין הבדים בכל
הבדים ונשפך הדם והביא פר שני
ג
מתנות קרנות מזבח הפנימי: אין
כצ"ל (צ"ק): יט] כאן הס"ד
מערבין לקרנות. דמשמע ליה
ומה"ד נתן כו' (שמכ"י):
המתיר קתני
מיהא את הקומץ בשתיקה
ועשה (פר שני) ממנו של היכל ושל
מתנותיו ונשפך הדם ושחט אחר והזה
ולקח מדם הפר ומדם השעיר, מכל
כ] אלמא קסבר ר"מ מפגלין
מזבח בשתיקה דהוי פיגול לר' מאיר.
על הפרכת ואחד יא] על הקרנות ואחד
ואת הלבונה במחשבה ופליג אימא כבר
אחד בפני עצמו (יומא נז:) שירים.
(ש"מ): כא] למיתני תו שנתן את
של כל ההזאות: מעכבין. אם לא
הקומץ וכו' מה לי הקדים
ברוך. וקשה דאם כן פיגל בקומץ
לטיהרו של מזבח וכיון דקיימא לן
נתן את הלבונה במחשבה חדא דהיינו
ד]
שפכן על יסוד מזבח החיצון והוו
קומץ מה לי הקדים לבונה
ולא בלבונה לרבי מאיר ליפרוך אמאי
בסדר יומא (דף ס.) כולהו יב] כפרה בפני
להו מ"ח: בקמיצה במתן כלי
כצ"ל (*ש"מ): כב] צ"ל קומץ
(א) רישא ועוד הא תניא ואחר כך קשיא:
ובהילוך. דבהנך ג' עבודות אין
(ש"מ). וכ"ה ברש"י במנחות, אך
הוי פיגול בחצי מתיר והך עבודה
עצמו ואי עבדינהו כהלכתן מתכשרה
מתני' ואלו דברים שאין חייבין עליהם
כח]
כאן לא הזכיר רש"י קומץ כלל.
דומה להן בלבונה, הילכך כולו
ד
ה] ח)
עבודה בהכי אפילו לרבנן דפליגי
לא נעשית בקדושתה וכי מקטר ללבונה
מתיר הוא (מנחות טז.) הקומץ
וע' טה"ק: כג] ושוחט או
משום פיגול הקומץ
והקטרת והלבונה
ט)
ו]
עפרא בעלמא מקטר וכי תימא משום
עלייהו דר' שמעון ור' אלעזר בנשפך
והקטרת והלבונה. הקומץ
מקבל נמי וכו' דכי חשיב
בשחיטה או בקבלה כצ"ל (צ"ק
והלבונה דמנחת ישראל והקטרת
הדם באמצע מתנות בהא מודו דאין
דהוו שני מינים אכתי קשה משני בזיכין
ורש"ש): כה] צ"ל מתירי (ש"מ)
:
כו', דכל הנך אין להם מתירין,
אם לא נחלק כט] כיון דבעו שני כלים דהוו כשני מינים והוי פיגול ורבינו
צריך לחזור ולהזות במקום שגמר כל הזאותיו כדאמרי' התם [סא:] הלכך
שהן מתירין אחרים, וקי"ל דאין
כו] וקשה דכי פריך פיגל כו'
כצ"ל. ומתיבת וקשה עד ברו"ך
פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין,
תם מפרש דבחד מקום פשיטא ליה דלא אמרינן מיא בעלמא הוא
הכא נמי פיגל שהרי קרבו מתיריו של כל אחד ונגמרה העבודה בחבירו
מוקף (שמכ"י)
: כז] ויש לומר
או לאדם כגון שירי מנחה שהקומץ
דקמדי תחילת ל] עבודה בגמר עבודה והכי גזירת הכתוב אבל בשני
אבל בפר אחד מודה ר"מ דלא פיגל משום דלא גמר יג] זריקה מעולם:
דפיגל באחרונה כצ"ל (ש"מ):
מתירן, או למזבח כגון אימורי
משכחת
כח] צ"ל הא הך (ש"מ):
בהמה שדם מתירן ליקרב, דגמרינן
לה
לפיגולו מרצה. כי היכי דאם חשב בשחיטה קרי לה לזריקה יד] דם
מקומות בהכי לא איירי קרא ומיא בעלמא קמדי:
משלמים דכתיב בהו עיקר פיגול,
כט] נחלק דכיון דבעו שני
בד' פרים. וא"ת אכתי הזאות שבפנים היכי משכחת ליה פיגול בפר
הפסול הזה קרבו מתיריו לרצות לפיגולו כי חשיב ליה (ב) בחצי זריקה
מה שלמים דבר שיש מתירין לאדם
כלים הוי פיגול משום דהוי
כב' מינים ורבינו כו' (ש"מ):
ולמזבח, שזריקת דם מתיר
אחד מכיון שהזה בראשונה לא] במחשבה אידך מיא בעלמא קמדי
נמי ושתק בחציה כל זמן שלא עירב במחשבה טו] אחרת הוי ריצוי לפיגול:
האימורין ליקרב והבשר ליאכל, אף
ל] דתחילת עבודה כגמר
הא כמ"ד כו'. פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן היא (יומא דף נז:) במתן
ולרבינו תם אתי שפיר דחד מקום הוא ויש לומר כגון שפיגל בהזאה
עבודה כצ"ל (ב"ש). גי' צ"ק
כל דבר שיש לו מתירין או לאדם
אחרונה של בין הבדים: הא כמאן דאמר שיריים מעכבין. צ"ע פ' איזהו
הקרנות ולקח מדם הפר ומדם השעיר חד אומר שיהו מעורבין וחד
או למזבח, לאפוקי הנך דאין אחר
דקמדי כמו מתחילת עבודה
טז]
לגמר עבודה דמהני: לא] צ"ל
מתירן. ואי קשיא פשיטא דקומץ
אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו: והא. דקתני ארבעים ושבע
מקומן (לקמן דף נב:) דקאמר רמי בר חמא האי תנא סבר שיריים
: לב] צ"ל
לא מחייבי עליה כרת משום פיגול,
הראשונה (ש"מ)
כמ"ד אין מערבין את הדמים למתן קרנות (והוו תמני) יז] : שירים.
מעכבי ומייתי מברייתא ודחי לה והוה מצי לאתויי הך ועוד מברייתא
טעמא דאין (ש"מ): לג] וי"ל
דהא כי אכיל מיניה פקע ליה
פיגוליה, שהרי לא קרב המתיר
כגון דפלגא דקומץ מחית
דלעיל (דף לט.) דדמים הטעונין יסוד טעונין כיבוס ומחשבה פוסלת
שפיכת שירים ופלוגתא דר' עקיבא ור' יהודה היא לעיל (דף מ.) אם
כמצותו, תריץ כגון שהוצת האור
אארעא ופלגיה אסקיה
כלה כפר כו': בד"א כו'. בתוספתא דמנחות קתני לה. בד"א שהמנחה
בהן ומוקמינן לה בשירים וכמאן דאמר דמעכבי:
ברובו, דחשיב כמאן דקרב,
במחשבת פגול ומשלה בו
הקומץ. הקשה בקונטרס בהקומץ זוטא (מנחות דף יד.) כ) למה לי
האור דעל ההוא כו' (ש"מ):
כדאמרינן (מנחות כו:) קומץ
נפגלה בעבודה אחת בקמיצה או במתן כלי ובהילוך שאין שם אלא
מאימתי מתיר שירים באכילה
לד] קומץ פיגול דפלגא וכו'
דאין לב] לו מתירין אלא הוא עצמו מתיר אחרים כדאיתא
עבודת מתיר אחד שאין קמיצה ומתן כלי יח] בלבונה והילוך במנחות
משהוצת האור ברובו, דלא חשיב
ופלגיה אסקיה אמערכה כו'
❖
כצ"ל (שמכ"י): לה] קצת אבר
כבשר אלא כשירי הדם (שם יד.):
[דף טז:] מפרש ליה דלא שייך בלבונה: בא לו להקטרה. שהיא עבודת
בגמ' תיפוק לי דבלאו הכי נמי פשיטא דקומץ לא מיחייב עליה משום
דחוץ (ש"מ): לו] צ"ל מתוך פי'
פיגול דהא אי אכיל מיניה פקע פיגולו ממנו שהרי לא קרב מתיר
שני מתיריו יט] נתן כו' אלמא אפילו ראשונה בשתיקה ושניה במחשבה
הקונטרס (ש"מ): לז] צ"ל רבינו
קאמר ר' מאיר פיגל אלמא מפגלין בחצי מתיר ותיובתא דר"ל: אימא
כמצותו ותירץ כגון שהוצתה האור ברובו דחשיב כמאן דקרב המתיר
התם (ש"מ): לח] בש"מ נוסף
שיטה מקובצת
כ]
מיעוטה מעכב את רובה:
וכבר נתן לבונה במחשבה. הלכך שניה שבשתיקה על דעת ראשונה
כדקאמר בהקומץ רבה (שם דף כו:) מאימתי מתיר שירים באכילה
טל] מכאן עד תיבת דאארעא
מיא בעלמא הוא דקמדי. פירש
עושה: דהיינו קמייתא.
משהוצת האור ברובו וקשה לפירושו דאי הוצת האור ברובו א"כ פקע
דראשון במחשבה הא תנא ליה נתן את
הוא תוספת (ש"מ): מ] כך פ"ה
הקונטרס בשלמא מפגל
במנחות טז ב ע"ש: מא] נדצ"ל
בשחיטה כו' עד מרצה לפיגולו. וכן
פיגולו ממנו כדאמר עולא בגמ' (דף מג.) דאם ירדו נמי יעלו והוא הדין
הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה למה לי למיהדר למיתני כא] או
הרביעית (גליון). וע' ש"מ
לרבנן ניחא דאינו מפגל עד לבסוף
אפילו מאכילה כדמשמע בכריתות פרק אמרו לו (דף יד. ושם) וי"ל לג]
את הקומץ בשתיקה וכבר נתנה לבונה במחשבה מה לי להקדים קומץ
במנחות שם מבואר כל הענין
אם כן בשעת הזאה לא הוי פיגול
באורך וביתר ביאור: מב] עפ"י
אלא לר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר
מה לי לבונה: ועוד הא תניא. בברייתא אחריתי או שנתן את הקומץ
דמיירי שחציו העלה ע"ג מזבח וחציו לא העלה דעל ההוא דאארעא
ש"מ דמנחות: מג] לשון זה אינו
א"כ מיד כשפיגל גמר פיגולו והשאר
בשתיקה ואחר כך נתן לבונה במחשבה קשיא: מתני' אלו דברים
לא פקע פיגולו ממנו וחייב עליו אי לאו משום דהוא גופיה מתיר הוא
מובן ובאמת ברש"י במנחות יד.
מיא בעלמא קא מדי. דבשלמא (כמו
❖
ליתא לשון זה (גליון):
שאין חייבין עליהן. כרת באכילתן משום פיגול: הקומץ. אם קמץ
כן לר"מ) אי טעמא [דר"מ] משום
דהא דאמר בגמ' לגבי קומץ לד] דפיגול שהעלהו דפלגא מחית אארעא
ל)
עושה על דעת הראשונה ופיגל בכל
ופלגיה מסקיה אמערכה ומשלה בו האור פקע פיגולו ומסקינן ליה
לאכול שירים למחר ונתפגלה המנחה אין האוכל את הקומץ בכרת
העבודה בכה"ג אמר רחמנא ליפגל
לכתחילה ובפ' אמרו לו (גם זה שם) מתירו ליה לאכילה מיירי כשהיה
שאין הפיגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים והקומץ
דלא משכחת פיגול אלא בהכי. אלא
ליקוטים
למ"ד טעמא משום חצי מתיר מיא
כבר על המזבח ההוא פלגא דמחית אארעא אבל היכי דלא עלה למזבח
אין אחר מתירו כי הוא מתיר את המנחה וכן לבונה וכן כולם:
הקומץ. דע שרש"י ז"ל בפ'
בעלמא קא מדי. כך היא שיטת
מעולם לא כדמוכח בכריתות (גם זה שם) דאותו קצת דחוץ למזבח
מנחת
הקונטרס. וא"ת כל פיגול הכי הוי
הקומץ זוטא הקשה דלמה לן
לה]
א"כ לא נמצא פיגול לר' מאיר דכי
טעמא בקומץ משום דאיהו מתיר
לא מסקינן ליה והוה ליה פיגול אע"ג דרובא דאבר אמזבח אם איתא דלא הלכו באברים אחר הרוב וכל שכן קומץ דמיפרת דלא מסקינן
חשיב בהו נפגל אף בשחיטה או
ואין לו מתירין, תיפוק ליה משום
ומיהו פי' לו] בקונטרס מ) דבגמרא משמע דאפילו לא עלה אמזבח מסקינן ליה לכתחילה ולא דמיא לההיא דכריתות כמו שמפרש ר"ת לז] שהקומץ
בקומץ וכי הדר זריק מיא בעלמא קא
דאי אכיל מיניה פקע פגוליה
מדי, ויש לומר דלא אמרינן מיא
שהרי לא קרב המתיר. ותירץ
כולו חשוב אזכרה אחת לח] וההוא פלגא דעל המזבח משיך ליה לפלגא דאארעא דאי לאו הכי הוה ההוא דעל המזבח קומץ שחסר וירד וא"כ
בעלמא קא מדי אלא בעבודה אחת
כגון שהוצת האור ברובו דחשיב
כיון דמשיך ליה פקע פיגולו ממנו אבל פלגא דאבר לא משיך אידך פלגא דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר אע"ג דמעיקרא סלקא
הואיל ואירע בו פסול אבל בשתי
כמאן דקרב כו' ע"כ. והתוס' שם
עבודות לא אמרינן מיא בעלמא קא
ובפ"ג דכריתות ובפ' בית שמאי
דעתך דקומץ גרע משום דמיפרת ומפרש ר"ת דטעמא דקומץ לאו משום דהוא מתיר אלא משום דלא שייך ביה הרצאה טל] דאי אכלו ולא
מדי. והזאות כולהו עבודה אחת
עלה דמתני' דואלו דברים הביאו
העלהו אם כן לא קרבו מתיריו ואי העלה חציו פקע פיגולו מכוליה אפילו מההוא דאארעא והא דקאמר בגמרא נ) ומוציא אני את הקומץ בהדי
נינהו. מיהו קשה דאמרינן לעיל
קושית רש"י הלזו ודחו תירוצו,
בפרק שני וכן בפרק קמא דמעילה
משום דאי הוצת האור ברובו
גבי פלוגתא דר"י דאמר אם מחשבת הזמן קודם למחשבת המקום, ומפרש אילפא מחלוקת בעבודה אחת כעין שתי עבודות כגון ששחט סימן אחד בחוץ
פקע פגולו. וכבר כתבנו במקום אחר בדין זה [א"ה בפ"ג מפסוה"מ יע"ש]. וכתבו בשם ר"ת דטעמא דקומץ לאו משום דהוא מתיר אלא
לזמנו ושני בחוץ למקומו כו'. ותירץ הר"מ דסבר אילפא דפיגול הוא מרצה כרבא. ורבינו תם פירש דלא אמרינן מיא בעלמא מדי אלא בשתי מקומות
משום דלא שייך ביה הרצאה, דאי אכלו ולא העלהו א"כ לא קרבו מתיריו, והא דקאמר בגמ' ומוציא אני את הקומץ בהדי הנהו דאין
כגון שחשב בפנים ומזה בהיכל דכיון שנסתלק מבפנים נגמרה מחשבתו. והשתא ניחא דבשחיטה לא גמר עד לבסוף: בארבעה פרים כו'. פירש הקונטרס להם מתירין, כדי נסבה. וא"כ בין לרש"י בין לר"ת האוכל מן הקומץ קודם הקטרה אין בו פיגול משום דליכא הרצאה וא"כ אין בקומץ
ששוחט פר או שעיר והזה בפנים ופיגל באחרונה ונשפך הדם, ומביא אחר ופיגל נמי באחרונה דהיכל ונשפך, ושחט שלישית והזה על הקרנות בשתיקה.
קודם הקטרה לא משום טמא ולא משום נותר דהא לא אשתני פגול מנותר וטמא אלא בדבר שאין לו מתירין או שהוא המתיר עצמו
והאי דנקט הקונטרס טהרו קודם לקרנות מ] לא דק דקרנות קודם, ויש לומר דטהרו עשה בשתיקה. ומיהו קשה דפי' דשלישית מא] בא בין קרנות לשבע
דמשום פגול ליכא ומשום טמא ונותר חייב, אבל להרצאה שוים הם דכל שלא קרבו מתיריו שוים הם דליכא לא משום פיגול ולא משום
שעל טהרו (דאמר) [דבמסכת יומא (דף סא.) משמע שאם] נשפך הדם בין קרנות לשבע דטהרו או באמצע [שבע] מב] חוזר ומתחיל בראש, ויש לומר דפיגל
בסוף שביעי דטהרו והרביעי בא לשיריים דסבר שיריים מעכבי. וא"ת ממה הוו שיריים, ויש לומר דהיה נותן מתנה אחת על טהרו לעשותה שיריים. וצריך לומר דפיגל באחרונה דאל"כ השאר מיא בעלמא קא מדי. והאי דנקט בכל אחד נשפך הדם, דבכהן (דשינוי) [שוטה] מב] עסקינן דפיגל הרבה פעמים:
הקומץ. ואם תאמר האי קומץ היכי מיירי אי קודם הקטרה, אכתי לא קרבו מתיריו ולא אמרינן פיגול עד שיקרבו מתיריו אפילו שיריים. ואי לאחר הקטרה, הלא הוא עצמו הוא המתיר מג] ובקונטרס תירץ [וכו'] וקשה כו', ויש לומר דלעולם איירי קודם הקטרה וכגון שנתקדשה בכלי כדאמרינן במנחות דדבר
שאין לו מתירין משקדשו בכלי הלכך אי לאו דהוא עצמו המתיר הוה אמינא דהוא פיגול משקדשו בכלי: תוד"ה הקומץ כו' אע"ג דמעיקרא ס"ד דקומץ גרע מאבר משום דמפרת. נ"ב, אבל הקמ"ל היפך הסברא [דמעיקרא] והכי קאמר קמ"ל אדרבה דקומץ פקע כולה אבל אבר לא [פקע] אלא פלגא
דמשלה בו האור (לשון מהר"פ):