מג:
בית שמאי פרק
רביעי
זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבר דמחבר. איכא יז]
למ"ד כיון דמשלה האור במקצתו נקלט כולו בקדושה: אבל קומץ
דמיפרת אימא. במאי דמשלה מקומץ משלה אידך
לג א מיי' פ"ג מהל' פסולי
א) ת"כ צו פי"ד ה"ו, אמור
המוקדשין הלכה י:
פרש' ד ה"ט, ירוש' שבועות
כדקאי קאי קמ"ל דכוליה כחד אבר דמי: הלכך. כיון דמחשבת ליה מחובר אפי' לא העלהו אלא חציו ומשלה בו האור נקלט אף זה שעל
לד ב ג מיי' פי"ח שם הלכ"א:
פ"א ה"ב, ב) ת"כ צו שם הל'
❖
הקרקע ומעלה יח] דהא כי אסקיה לכוליה נמי לא היה לו להעלותו אם ירד אלא משום ההוא שמשלה בו האור וקאמרת דאם ירד השאר יעלה
לה ד מיי' שם הלכה יג:
ג,ד,ה, אמור שם הל' ח, ט,
ירוש' שם ושם ה"ג, ג) ת"כ צו
אלמא אהני לכוליה ואע"ג דמיפרת הלכך לא שנא עלה כולו ולא שנא לא עלה אלא מקצתו: פקע איסורן מהן. איסור פיגול לכדאמרן שאם ירד
(א)
פט"ו ה"ב, אמור פ"ד הט"ז,
יעלה ואיסור נותר וטמא נמי יט] להכי
ד) לעיל לו:, ה) לעיל לג:,
תורה אור השלם
ו) [עיין לעיל טו: תו' ד"ה אלא
נאמר
[פקע] שלא יתחייב האוכלו מידי:
אבר דמחבר אבל קומץ דמיפרת אימא לא
ו) כאן וטומאתו עליו ונאמר
❖
1. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר
למעוטי]
מרי דיכי. בעל השמועה הזאת:
להלן בביאת מקדש עוד
קמ"ל אמר רב אחאי הלכך האי קומץ פיגול
א
מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָה
מזבח מקוה טהרה הוא. לטהר את
טומאתו בו. כך גירסת הקונטרס
וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
דפלגיה מחית אארעא ופלגיה אסקיה אמערכה
הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: ויקרא ז, כ
שינויי נוסחאות
הטומאה משום דהעלוהו: וטומאתו
ובתורת כהנים ואית ספרים דגרסי
2. כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם
ומשלה בו האור מסיקנא ליה לכוליה
עליו כו'. לקמן מייתינן לה בשמעתין
(ב)
א] גי' ש"מ וכי מזבח מקוה
ונאמר להלן כל איש אשר יקרב מכל
אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת
לכתחלה: אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן
טהרה הוא: ב] בש"מ נוסף אף
למימרא דבטומאת הגוף מדבר כ]
מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה
זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני
אימורים במשמע: ג] בשר
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי
ב הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח
ואהאי קראי קאי (ויקרא ז) והנפש אשר
ישראל לה' וטומאתו עליו (ויקרא כב)
שאין טומאה פורחת ממנו
נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה
פקע איסור מהן אמר רב חסדא מרי דיכי
כשהוא שלם כו' (*ש"מ):
תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה'
עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:
ויש לפרש דפשיטא ליה דאיירי
ד] ס"י וטומאתו עליו ונאמר
במדבר יט, יג
מזבח מקוה טהרה אמר רבי זירא שמשלה
וטומאתו עליו יכול טומאת הבשר
בטומאת הגוף דאי בטומאת בשר
ג
א]
3. וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא
להלן עוד טומאתו בו אמור
דנימא דהאי עליו אבשר קאי ונימא
אליהם לדורותיכם כל איש
בהן האור מתיב ר' יצחק בר ביסנא אחרים
הוה ליה למיכתב וטומאתם עליהן
בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה
אשר יקרב מכל זרעיכם אל
טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא
דטהור שאכל את הטמא חייב ת"ל
לשון רבים כדכתיב אל הקדשים
אומרים וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת
(הקודש) [הקדשים] אשר
א) 1
וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים
וטומאתו עליו משמע שעדיין היא עליו
(יקריבו) [יקדישו] בני ישראל
לשון רבים דאף על גב דלא מסיק
אֲשֶׁר לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
❖
ממנו יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו ואם
(אל ה') [לה'] וטומאתו עליו
הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: ויקרא ז, כא
ביכולין ליטהר הכתוב מדבר וזהו
השתא אדעתיה חילוק לשון רבים
: ה] כ"ה
איתא הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור
(ש"מ וכעי"ז בכי"צ)
הגוף שטומאה פורחת ממנו על ידי
בנ"א וכצ"ל כנראה מפרש"י
היינו דליהוי שלמים לשון רבים אבל
אמר רבא על ידי מקוה קאמרינן מידי מקוה
(הגרי"ב): ו] נ"א אחיא (*ש"מ,
הגהות הב"ח
טבילה ואם איתא דבשר קדשים יכול
קדשים פשיטא ליה דלשון רבים:
ועי' בה"ז ודק"ס). בת"כ פ' צו ר'
כתיב אלא אמר רב פפא בבשר שלמים
ליטהר על ידי מזבח מהיכא ילפי
(א) רש"י ד"ה פקע איסורן וכו'
חייא: ז] אומרים (ש"מ):
ח] תיבת רב נמחק (*ש"מ והג'
ירד יעלה. נ"ב פי' אבל לענין זה
עסקינן דלא חזי להקרבה רבינא אמר וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת
אחרים דלא בבשר משתעי קרא הרי
ב]
: ט] צ"ל נאמרו. וכן לקמן
לא פקע איסורו [שאם אכלו
הגר"א)
טומאה פורחת ממנו: בבשר שלמים
ממנו כשהוא שלם יצא בשר דבר שאין טומאה פורחת כשהוא שלם אלא
(*שמכ"י): י] צ"ל היא (ב"ש):
לאחר] שהעלו חייב וראיה לדבר
ג]
יא] ס"י ותו לכך נאמרו חמורות
מדפי' במתניתין דחשיב דם
עסקינן. דקרא בשלמים כתיב דאינו
כשהוא חסר: גופא וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר אתה אומר
ב)ד
וקומץ שאין בהם משום פיגול
דבלאו הא במיתה הוא (ש"מ
ראוי למזבח ואין מפריח מטומאתו כא]:
וכעי"ז בכי"צ) והוסיף ע"ז בגליון
בטומאת הגוף או אינו אלא בטומאת בשר נאמר כאן טומאתו ד] ונאמר להלן
משום דאיהו גופיה מתיר תיפוק
רבינא אמר. אף אברין הראויין
דר"ל דהס"י לא גרסי כלל בתחלה
ליה דלא שייך [ביה פיגול דאי]
כב]
טומאתו (עליו) [בו] מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר אף כאן בטומאת
השתא נמי הא במיתה, עכ"ל.
אכלן קודם שהעלו הרי לא קרב
2
ה]
למזבח כתיבי הכא דכתיב (שם)
אשר
ואינו מוכרח, ובכתה"י גר' ליה:
המתיר כמצותו ואי לאחר [שהעלו
הגוף הכתוב מדבר ר' יוסי אומר הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים ונאמרה
ו]
לה' לרבות האימורים ואפילו הכי לא
ד)
יב] נאמרו חמורות הייתי כצ"ל
הרי פקע] איסורו מהן אלא ודאי
טומאה בלשון יחיד בטומאת הגוף הכתוב מדבר רבי אומר ואכל בטומאת
(ש"מ): יג] הא במיתה הוא ותו
דלהא פקע איסורו מהן שאם
תקשה דשפיר ילפינן מיניה דטומאה
3
(ש"מ): יד] לכך נאמרו חמורות
ירדו יעלו וזה הכריחו לרש"י
הגוף הכתוב מדבר אחרים אמרו וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו
לאו עלייהו קאי מדכתיב וטומאתו
לפרש כן: (ב) ד"ה וטומאתו וכו'
ז]
כו' עד במיתה הוא, נראה
❖
למחוק תיבות אלו שזהו מיותר
בשמעתין ובעינן למימרא:
יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו אמר מר רבי אומר ואכל בטומאת הגוף
עליו דמשמע בראוי להפריח טומאתו
דנכלל בכלל הקושיא אידי ואידי
כשהוא שלם כעין שקיבלה עליו כג]
הכתוב מדבר מאי משמע אמר רבא כל קרא דלא מפרש ליה רב יצחק בר
כו' (ר"ב רנשבורג. וכן בכי"צ ליתא
תיבות אלו): טו] המוקף הוא
בעיניה משמע: בטומאת הגוף הכתוב
מוסף רש"י
אבודימי וכל מתניתא דלא מפרשא לה רב זעירי לא מיפרשא הכי אמר
ח]
ע"פ רש"י בריש עמ' הבא. ועי'
מדבר. שהרי עוסק בה והולך דכתיב
בר"ב רנשבורג וצ"ע בדבריו:
דמיפרת. שנפרד, וחבירו חבורי
ר' יצחק בר אבודימי הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה
טז] ואי במעשר כצ"ל (*ש"מ):
(שם) כל טהור יאכל בשר וסמיך ליה
אוכלין כמאן דמפרתי דמו (פסחים
ולשון זכר באמצע בטומאת הגוף הכתוב מדבר מתניתא דתניא אם נאמרו
יז] איכא למימר כיון כצ"ל
פה.) וכן בשחיטת חולין (ביצה
ג)
והנפש אשר תאכל בשר וגו' אע"פ
(*ש"מ): יח] צ"ל ויעלה (ש"מ):
ב.) מרי דיכי. בעל שמועה זו.
קלות למה נאמרו חמורות ואם נאמר חמורות למה נאמר קלות אם נאמר
ט]
שהתחיל להזכיר הגוף בלשון נקבה
יט] גי' ש"מ להכי נמי ושלא
הלזה (בראשית לז) מתרגמינן דיכי
❖
יתחייב כו'. ועי' ב"ח ושאר
(ב"ק מט.):
קלות ולא חמורות הייתי אומר על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה לכך
והנפש אשר תאכל וכתיב וטומאתו
מפרשים מש"כ בזה: כ] הכתוב
נאמר חמורות ואם נאמר חמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות
עליו לשון זכר דמשמע דקאי אבשר
מדבר ואהאי קרא קאי
(*שמכ"י): כא] צ"ל טומאתו
שיטה מקובצת
בטומאת כד] הגוף דבר ולא בטומאת
יהא חייב ועל הקלות יהא פטור לכך נאמר קלות מאי קלות ומאי חמורות
(*ש"מ ובה"ז): כב] צ"ל אימורין
בשר: או אינו אלא בטומאת בשר.
אילימא קלות מעשר חמורות תרומה הייתי אומר במיתה השתא נמי הא י]
(*ב"ש): כג] צ"ל דעליו (*ש"מ):
הפיגול והנותר והטמא כו'. וא"ת
כד] צ"ל אפ"ה בטומאת (ש"מ):
טעמא מאי בנותר וטמא.
דהא עליו לשון זכר הוא והאוכל הוזכר
במיתה [ותו] ואי לא נאמר הייתי אומר במיתה דיו לבא מן הדין להיות כנדון
כה] צ"ל ת"ל טומאתו (*ש"מ):
יא]
יב]
בשלמא בקומץ דהוי מתיר משום
בלשון נקבה: הכי גרסינן כה] טומאתו
כו] גי' צ"ק וק"נ לג"ש נאמר
טעמא (דעולה) [דעולא] דלעיל דאם
אלא קלות טומאת שרץ חמורות טומאת מת ובמאי אי בתרומה אידי ואידי
טומאתו לג"ש כו]. ויליף מביאת מקדש
כאן טומאתו ונאמר להלן
אחרים כו', אבל האי טעמא לא שייך
ה)
הוא במיתה ותו לכך נאמרו חמורות דבלאו הא במיתה היא (ואי לא נאמר
טומאתו ויליף כו'. ואח"כ ד"ה
בנותר וטמא דמשמע [דמיירי] אף
יג]
יד]
טו]
דכתיב ביה עוד טומאתו בו (במדבר
הואיל כו' והשאר נמחק:
באימורים, וי"ל משום דנעשו לחמו
הייתי אומר במיתה דיו לבא מן הדין להיות כנדון) ואי באכילת מעשר
יט): הכי גרסי' נאמר כאן טומאתו
טז]
כז] צ"ל ונפש (כי"י, וכ"ה
של מזבח. ולא נהירא דא"כ לעיל
במקרא): כח] הראשון (*ש"מ):
אמאי קאמר עולא בקומץ (נמי)
ונאמר להלן טומאתו: הואיל ונאמרו
: ל] הגוף קאי
כט] היא (ש"מ)
דטעמא משום דאחרים מביא כו'
קדשים בלשון רבים. שלמים לשון רבים הן וטומאה בלשון יחיד דכתיב וטומאתו עליו ולא כתיב וטומאתם עליהם: רבי אומר ואכל בטומאת הגוף
כדכתיב נפש כי תגע (שמכ"י):
(אבל האי) [דהאי] טעמא לא שייך
לא] בש"מ נוסף א"כ לא חש
בנותר וטמא דמשמע דמיירי אף
הכתוב מדבר. מקרא שלאחריו יוכיח על זה דכתיב בתריה (ויקרא ז) נפש כז] כי תגע בכל טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו'. ולקמיה מפרש
הכתוב לשונו. [כ"ה בד' וילנא,
באברים, וי"ל (הכא) [הכי] נמי האי
היכי משמע ליה מואכל דקרא בתרא הוכחה על ראשון כח] שבטומאת הגוף הכתוב מדבר: וטומאתו עליו. משמע שעדיין לא נטהר ממנו
אבל בשמכ"י נר' דכתוב לשינוי
משום אם אחרים כו' [קאי אקומץ
או לשינויי]: לב] אף הוא
דוקא], מיהו כיון דגלי בקומץ מהאי
במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר דאי בבשר לעולם הוא כט] עליו: מאי משמע. מקרא דבתריה דקמא בטומאת הגוף דלמא בתרא
בטומאת הגוף (ש"מ וכתה"י):
[טעמא דאם משלה בו את] האור
בטומאת הגוף ל] כדכתיב נפש אשר תגע בכל טמא וקמא בטומאת בשר מדלא כתיב וטומאתה עליה דמישתמע דאוהנפש אשר תאכל
לג] מתניתא דמפרש כו' איזה
מפקיע הפיגול גלי בכל שאר
ברייתא פירש יפה כצ"ל (ש"מ,
איסורים: ר' אחיא אומר הואיל
בשר קאי: וכל מתניתא דלא מפרש לה זעירי. לקמיה מפרש מאי היא: הואיל ופתח הכתוב השני בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר
כי"פ): לד] ולקמיה (ד"ו):
ונאמרו קדשים בלשון רבים. פ"ה
באמצע. דכתיב (שם) נפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה הנפש וגו' ולא כתיב ואכלה מבשר זבח לא] הוי אף הראשון
לה] מעשר שאמור בו לאו ולא
שלמים. וקשה דהוי ליה למימר הואיל
אל תתמה עליו אם פתח וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע אף [על פי כן] בטומאת הגוף הכתוב מדבר ומסתברא הכי שהרי בטומאת
נאמר וכו' (צ"ק וק"נ): לו] שרץ
ונאמרו שלמים בלשון רבים. ועוד
לב]
אשר יטמא לו וכתיב בתריה
קשה דבלשון יחיד לא היה יכול לומר
הגוף היה עוסק והולך וכבר פסק מלדבר בטומאת בשר דהכי כתיב קרא (שם) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הרי טומאת בשר והבשר
:
אכילת מעשר כו' (כתה"י)
אלא בלשון שלמים וא"כ משמע דאף
כל טהור יאכל בשר פסק מטומאת בשר והתחיל בטומאת הגוף וסמיך ליה והנפש אשר תאכל וגו' ומשום דהזכיר הכתוב את האוכלו בלשון
לז] צ"ל על (ש"מ): לח] צ"ל שתי
שלמים הוא לשון יחיד. ועוד קשה
❖
(ש"מ):
דמאי קאמר וכתיב וטומאתו עליו
נקבה וכתב וטומאתו עליו בלשון זכר היינו סבורים שבטומאת בשר מדבר עכשיו מקרא השני יוכיח שאף הוא בלשון הזה מדבר ואי
בלשון יחיד עליהם מבעיא ליה, היאך
קשיא שני כריתות בטומאת הגוף למה שלש כריתות הן בטומאת הגוף ולקמיה מפרש בהאי פירקין (דף מו.) למאי איצטריכו: מתניתא לג].
יכול לומר עליהם הא אבשר זבח קאי
דבלשון יחיד משמע. לכך נראה כגי'
ליקוטים
דלא מפרש לה זעירי מאי היא איזה משנה לא פירש יפה: אם נאמרו קלות. לענין אכילת קדשים בטומאת הגוף שנויה בת"כ. לקמיה לד]
הספרים ונאמר להלן כל איש אשר
מפרש ואזיל מאי קלות ומאי חמורות ומאי הייתי אומר: אי נימא קלות מעשר חמורות תרומה. שנאמרו שניהם בפרשה אחת (ויקרא כב)
מאי משמע. יש מי שקורא המ"ם
(יקריב) [יקרב] כו' והתם ע"כ
בטומאת הגוף איירי דאי אבשר הוי
ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואוקימנא ליה במעשר במסכת יבמות (דף עד:) דכתיב כי אם רחץ [ויקרא כב] הא אם רחץ יאכל
בפת"ח, ומפרש ששואל מהו
ליה למימר עליהם כי היכי דכתיב
המשמעות, כלשון מאי דבכל
ואף על פי שלא העריב שמשו הרי טמא שאכל מעשר בלאו וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים [שם] ואוקימנא [יבמות שם] בתרומה
קדשים, והשתא שפיר יליף ר' אחיא
דוכתא. ואינו כן אלא המ"ם
וכתיב בההוא עניינא אצל תרומה ומתו בו כי וגו' וקאמר התנא אם נאמר מעשר לה] מה שאמור בו ולא נאמר תרומה הייתי אומר במיתה
מדכתיב אל הקדשים ולא כתיב אל
והאלף שניהם בנקודות ציר"י,
הקודש אשר יקדישו אלא [לשון רבים]
והכי קאמר משמעות דקרא
אבל השתא דנאמרו אינו במיתה בתמיה והא מיתה כתיבא ביה: ותו אם לא נאמרו הייתי אומר במיתה. בתמיה. מהיכא תיתי
וסיפא לא נקט עליהם ש"מ בטומאת
מאיזה מקום הוא. (של"ה
לי בה מיתה הא לא מייתינן לה אלא בקל וחומר ממעשר ודיו לבא מן הדין להיות כנדון מה מעשר בלאו ולא במיתה אף תרומה
הגוף מיירי, וכמו דכאן קאי אטומאת
תושב"ע)
הגוף ה"נ בשלמים קאי אטומאת
בלאו ולא במיתה: אלא קלות וחמורות דקאמר. אטומאה קאי דכתיב התם טומאת מת וטומאת שרץ דכתיב (ויקרא כב) והנוגע בכל
הגוף:
טמא נפש [וגו'] או איש אשר יגע בכל שרץ לו] דכתיב בתרווייהו אכילת מעשר ותרומה ועונשן וקאמר אם נאמרה טמא שרץ ולא נאמרה
טומאת מת כו' ובמאי ועל לז] איזה אכילה אי בתרומה על שתיהן לח] הטומאות הוא באכילת תרומה
במיתה ומאי על הקלות בלאו דקתני:
ואם