בית שמאי פרק
רביעי זבחים
מד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נאכל ליום ולילה מנין. לקמן בסוף דם חטאת (דף צח.) דרשינן
ז) ואם לא נאמרו הייתי אומר כו' ל"ג הכא דליכא למיפרך דיו דהא
לו א מיי' פרק ה מהלכות
א) ת"כ צו פט"ו ה"ג, אמור
מחוסרי כפרה הלכה ד:
פרש' ד ה"ה, ועי' תוס' לקמן
קלות נמי במיתה: ואי באכילת מעשר. קאמר דאם לא נאמרו חמורות
מהיקישא דזאת התורה מה שלמים מפגלין כו' ונראה דהאי
לז ב מיי' פ"ב מהלכות
צח. ד"ה מה שלמים, ב) ב"ק
תנא לית ליה ההוא היקישא דאי אית ליה לא היה צריך לכל הנך
הייתי אומר על טומאת שרץ בלאו על טומאת מת במיתה לכך
מעילה הלכה י:
סד: שבועות ה. חולין סו: בכורות
לח ג מיי' פ"ד מהל' מחוסרי
ייתורים: ואתי נותר חילול חילול מטומאה ואתי פיגול עון עון
נא. ע"ש, ג) תוספתא רפ"ה
נאמרו טומאת מת חמורות ונאמר בהו לאו דלא תימא בהו מיתה
(א)
❖
כפרה הלכה ג:
[מנחות טו: ע"ש. מיהו גם
מנותר. מכאן הוה מצי למידק לא]
במעשר ואם לא נאמרו יג] קלות
במשנה דלעיל דף מג. תנן
הייתי אומר על החמורות במיתה הא
לקמן (דף נ:) דדבר הלמד בגזירה שוה
לוג שמן של מצורע וכו' ורבי
אם לא נאמרו חמורות הייתי אומר על
מאיר אומר חייבין עליו משום
תורה אור השלם
חוזר ומלמד בגזירה שוה:
מטומאת שרץ הוא יד] דאתיא בק"ו ח) :
החמורות במיתה הא מטומאת שרץ קאתיא
פיגול. ואולי יש לגרוס הכא
כיוצא בשלמים מאי ניהו בכור.
ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולא
1. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר
דתנן לוג שמן וכו' והש"ס
ודיו לבא מן הדין להיות כנדון אמר זעירי
קיצר לישנא דמתניתין כמו
זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא
אמינא בה מיתה אלא לאו: והכי
משמע דבכור דמי לשלמים
קלות טומאת שרץ חמורות טומאת מת והכי
בכמה שאר דוכתי כמ"ש תוס'
יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב
קאמר אילו נאמר טומאת שרץ ונאמר
טפי משאר קדשים ובעלמא אינו כן
סוכה ס. ד"ה בית, עוד שם יג.
לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת
קאמר אילו נאמר טומאת שרץ ונאמר מעשר
ד"ה ובהן, וכ"כ עוד שבועות
מעשר. בלאו כדאיתא ותרומה במיתה
דאמר (מנחות דף צא:) מה שלמים
מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:
יט: ד"ה שבועות דדרך הש"ס
ויקרא ז, יח
ותרומה ולא נאמרה טומאת מת הייתי אומר
כדאיתא ולא נאמר טומאת מת הייתי
באין בנדר ונדבה אף כל בא בנדר
2. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו
לקצר המשנה שהביא, וכ"כ
אלא
[קלות] על הקלות בלאו ועל החמורות
עוד לעיל כד: ד"ה והרי]. וע'
ונדבה לב]: מאם האכל יאכל.
אומר קלות על הקלות בלאו
וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא
א]
ש"נ אות לח, ד) תוספתא רפ"ה
יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם
במיתה ומדקלות על החמורות במיתה
בטומאת טו] קלה דשרץ על אכילת
ואע"ג דאמרינן לעיל בסוף פרק שני
דזבחים מנחות טו:, ה) [עי'
מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהֹוָה:
❖
תוס' ר"ה ל: ד"ה ונתקלקלו],
קלות כגון מעשר יהא בלאו כדאיתא
(דף כח:) בשתי אכילות הכתוב מדבר
ויקרא כב, ב
חמורות ב] נמי על הקלות במיתה לכך נאמרו
ו) לקמן ק: כתובות מג.],
וקלות על החמורות במיתה וטומאת
תרתי שמע מינה מדלא כתיב האכל
חמורות: כל שיש לו מתירין בין לאדם בין
ז) שייך לעמ' הקודם, ח) ע"כ
מעמ' הקודם, ט) צו פי"ג
שרץ על אכילות החמורות כגון תרומה
האכל או יאכל יאכל כדאמר בריש
הגהות הב"ח
למזבח חייבין עליו משום פיגול: תנו רבנן
א)
ה"ד, י) פ"ג ה"ה, כ) עירובין
במיתה כדאיתא ומינה הוה גמרינן
הקומץ רבה (מנחות דף יז:) ומיהו רבי
❖
(א) רש"י ד"ה ואי באכילת וכו'
כח.
או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים מה שלמים
דמה שרץ קלות על החמורות במיתה
אליעזר דמוקי לה התם בדרשא
דלא תימא בהו מיתה אף במעשר
מיוחדים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף
ואם לא נאמרו כלום הייתי:
אף חמורות טז] על קלות נמי במיתה
אחרינא נפקא ליה הך דרשא מקרא
(ב) ד"ה כיוצא וכו' כיוצא הס"ד
שינויי נוסחאות
כל נאכל לשני ימים ולילה אחד נאכל ליום
דמה לי טומאה חמורה ואכילה קלה
אחרינא וכרבא לג] דמפרש לעיל בסוף
ואח"כ מ"ה הני תרי וכו' בסוף
הס"ד ואח"כ מ"ה הטל וכו'
א] בלאו וקלות על החמורות
ולילה מנין תלמוד לומר מבשר כל ששירין
מה לי אכילה חמורה וטומאה קלה
פרק שני (דף כח:) כולהו מקרא
1
ג]
כצ"ל (*ש"מ)
: ב] חמורות על
ביניהם הס"ד ואח"כ מ"ה האכל
(וטומאת המת על אכילת מעשר
(אחרינא) [אריכא] ודריש מבשר
נאכלין עולה שאין שיריה נאכלין מנין תלמוד
הקלות נמי במיתה כצ"ל (ש"מ):
כלל וכו' וכלל הס"ד ואח"כ מ"ה
❖
ג] צ"ל ששיריו (*ש"מ):
ודונם כו' הילכך:
תהא במיתה) לכך נאמרו חמורות
זבח שלמיו מה שלמים מפגלין
לומר זבח מנין לרבות העופות והמנחות עד
1
ד] הגר"א גריס אל הקדשים
טומאת המת על אכילת מעשר שלא
ומתפגלין כו' לא כמו שפירש שם
(ויקרא כב, ג). וכ"ה בת"כ:
שאני מרבה לוג שמן של מצורע תלמוד
תהא במיתה ופירש בה לאו ולא
בקונטרס מדכתיב זבח שלמים
ה] בס"י נוסף וחייבין עליהן
מוסף רש"י
לד]
לומר אשר הם מקדישים לי $ ואתי נותר
משום פגול (*ש"מ): ו] פיגול
2
ד]
במיתה לומר לך שהיא באזהרה:
דמשמע דמקיש זבח לשלמים אלא
הני תרי כללי דסמיכי. והיכי
מרבה אני חטאת העוף שיש לו
חילול חילול מטומאה ואתי פיגול עון עון
או אינו מביא כו'. רישא דברייתא
אהך ברייתא סמיך והקשה ה"ר חיים
מצי למידרש מינייהו כלל ופרט
מתירין לאדם מרבה אני פרים
מנותר ומאחר שסופו לרבות כל דבר למה
וכלל (ב"ק סד:) הטל פרט
הנשרפים ושעירים הנשרפים
בת"כ ט) לענין פיגול קתני יכול לא יהא
אמאי שביק לשון הברייתא דהוה ליה
ביניהם ודונם בכלל ופרט.
שיש להם מתירין למזבח
נאמר שלמים מעתה לומר לך מה שלמים
חייב אלא על השלמים בלבד ת"ל לענין
למימר מה שלמים מיוחדים שיש להם
ומוציא וכו'. כ"ז מצאתי בס"י
בכלל ופרט וכלל ותרבי ביה כל
כעין הפרט (חולין סז.) לוג שמן
והיא נוסחא אמיתית ולא גרס כלל
מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין
טומאה וינזרו מקדשי ולקמן יליף נותר
מתירין בין לאדם בין למזבח ועוד
של מצורע חייבין עליו
העולה כו' (ש"מ): ז] ומנחת
חילול חילול מטומאה ופיגול בעון עון
דמלישנא דמפגל לה] ומתפגלין לא
למזבח ה] אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין
משום פיגול. אם פיגל בשחיטת
נסכים ומנחת כהנים ומנחת
כהן משיח ונסכים והדם כצ"ל
האשם: שדם הזבח וכו'. והוי
מנותר: או אינו. מרבה אלא כיוצא
ממעיט לו] דם דדם מפגל ומתפגל כדתניא
למזבח חייבין עליהן משום פיגול : העולה
ו]
(ש"מ): ח] שישנן על מזבח
דבר שיש לו מתירין למזבח ונוהג
בשלמים שהרי כלל ופרט יז] אמור
בתוספתא י) דזריקה מפגלת ומתפגלת
בהן פיגול, וכל דבר שיש לו מתירין
החיצון וחייבין עליהן משום
דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים
פיגול אף כל כו' כצ"ל (שמכ"י):
כאן כדמפרש לקמן ונימא מה הפרט
שהדם מפגל הבשר לז] ומתפגלת על ידי
יש בו פיגול דגמרינן משלמים:
עולת העוף דמה מתיר את בשרה למזבח
ונסכיו מכאן ועד י' ימים.
ט] צ"ל שאינן (ש"מ): י] צ"ל שכן
מפורש נאכלין לשני ימים כו': ת"ל
זריקה אם זרק על מנת לשפוך שירים
(*ש"מ): יא] צ"ל רבינא (הגרי"ב,
דאמר מר (מנחות מד:) מנחתם
חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים
ודונם
בכלל ופרט. ומ"מ
מבשר. ריבויא הוא דכתיב גבי פיגול
למחר:
וכ"ה בכי"צ): יב] גי' כי"צ דתנן.
ונסכיהם אפילו למחר, אלמא לאו
מזבחא נינהו: אף אני לא
ועי' מסה"ש אות ג. וע' שפ"א
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים דמם
(ויקרא ז) מבשר זבח השלמים ועלה
צריכי ייתורי דלעיל דמכלל ופרט כ) לא
אמרתי. אם פיגל בזבח שיהו
מג ע"א שמיישב גירסתנו. וע'
מתיר את אימוריהן ליקרב: ומוציא אני את
קאי והנפש האוכלת ממנו עונה תשא:
מרבי אלא הדומה לפרט בכל צדדין לח]:
להלן אות לח: יג] נאמרו אלא
הנסכים שיביא לסוף י' ימים
קלות כצ"ל (גליון). ובדפ"י איתא
מפוגלים, אלא בבאים עם הזבח
עד שאני מרבה. כלומר אחרי שאני
הקומץ ואת הלבונה והקטרת ומנחת כהנים
❖
ז]
כלום במקום קלות: יד] הוא
:
(מנחות טו:)
מרבה ארבה עמהם אף לוג שמן של
ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם ר"ש אומר מה שלמים מיוחדין שיש ח]
דהוה אתיא כצ"ל (ש"מ):
טו] בטומאה (ד"ו רפ"ט וש"ח):
מצורע אם פיגל בדם האשם נתפגל
בו על מזבח החיצון וחייבין עליו אף כל שישנן על מזבח החיצון חייבין עליו
טז] חמורות דהיינו טומאת מת
שיטה מקובצת
הלוג: תלמוד לומר. לענין טומאה
על מעשר הקלות נמי במיתה
משום פיגול יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הואיל שאין ט] על מזבח
כצ"ל (ש"מ, וכעי"ז בכי"פ):
רש"י ד"ה רבי אומר מועלין עד
אשר הם מקדישים גבי וינזרו כתיב:
החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול [אמר מר] כיוצא בשלמים מאי
יז] ופרט וכלל (*ש"מ): יט] נ"א
שיתן ז' הזאות של גבוה.
ואתי נותר חילול חילול מטומאה. מה
נוסף לפי שאין להם מתירין
נ"ב גליון, דמודה הוא דכיון שניתנו
ניהו בכור דנאכל לשני ימים ולילה אחד במאי אתי אי במה מצינו איכא
טומאה הכל בכלל אף נותר הכל בכלל
אלא למזבח (הגרי"ב וכעי"ז
ממנו המתנות שהן צורך גבוה שוב
בצ"ק). ועי' גי' הש"מ באות
אין מועלין בהן אע"פ שלא ניתן ממנו
למיפרך מה לשלמים שהן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אלא
בנותר כתיב כי את קודש ה' חילל
י]
שאח"ז: כ] הקדשים מאימורי
לבהונות. ע"כ: תוד"ה כיוצא כו'
מאם האכל יאכל הני תרי כללי דסמיכי אהדדי נינהו אמר רבא כדאמרי
(ויקרא יט) ובטומאה כתיב וינזרו ולא
שלמים ילפי לפי שאין להם
ובעלמא אינו כן. נ"ב וי"ל דהכא
1
יא] ב)
מתירין אלא למזבח ובשר כו'
איירי לגבי אכילה, להכי מרבינן
יחללו (שם כב) והדר אתי פיגול עון
במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט
(הדמים) [הדומים] לאכילה
(ש"מ וכ"ה בד"ו רפ"ט וש"ח וכיו"ב
(תוס'
עון מנותר: אף כל שיש לו מתירין
בכתה"י): כא] כאן הס"ד ומה"ד
מהר"פ ז"ל):
ביניהם ודונם בכלל ופרט: עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע: הא מני
אלא מאם האכל והשאר נמחק
או לאדם או למזבח. ועולה ילפא
רבי מאיר היא דתניא לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול דברי
(ב"ש). ועי' ב"ח: כב] הפרט
יב] ג)
מאימורי שלמים יט] וכן אימורי כל
הכתוב אחריהם כצ"ל (*ש"מ):
רבי מאיר אימא סיפא ומוציא אני מנחת נסכים והדם אתאן לרבנן דתניא
ד)
כג] מבשר זבח תחילה כו'
הקדשים כ] ובשר כל הקדשים הנאכלין
נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול מפני שדם הזבח מתירן ליקרב
מפורש כו' ולא הוי אתי אלא
ילפי מבשר שלמים שאין לו מתירין
בכור (ש"מ): כד] שאם רצה היה
דברי רבי מאיר אמרו לו והלא אדם מביא את זבחיו היום ונסכין מיכן
אלא לאדם וחייבין עליו: כיוצא
יכול כצ"ל (ש"מ): כה] יוסף הא
א
ה)
מני רבי (*ש"מ): כו] תיבת נמי
עד עשרה ימים אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בבאין עם הזבח אמר
בשלמים מאי ניהו. דקתני לעיל או
נמחק (*ש"מ)
: כז] קדשים
אינו מביא כו' אלא כיוצא: האכל.
רב יוסף הא מני רבי היא דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו שרו ליה
דשמעינן ליה כו' הד"א (כי"י
כא] (ב)
וד"ו): כח] צ"ל מתיריו (ש"מ):
כלל מבשר שלמים פרט יאכל חזר
ומדמתנותיו שרו ליה מתנותיו מפגלי ליה דתניא לוג שמן של מצורע מועלין
ב
כט] שיתן מתנותיו. (*שמכ"י)
וכלל: הני תרי כללי דסמיכי נינהו.
וקר"א כ' דמרש"י נר' שגרס
בו עד שיזרוק הדם נזרק הדם לא נהנין ולא מועלין רבי אומר מועלין
בדברי רבי עד שיתן מתן ז':
שלא נכתב הפרט אלא בסוף: הטל
עד שיתן מתנותיו ושוין שאסור באכילה עד שיתן מתן שבע ומתן בהונות
ל] הוא באכילה מדרבנן
ג
פרט ביניהם. הכתוב כב] אחריהם
(*ש"מ): לא] ס"א למיפרך
אמרוה קמיה דרבי ירמיה אמר גברא רבא כרב יוסף לימא כי הא מילתא
ו)
(ש"מ): לב] בש"מ נוסף לאפוקי
הטל ביניהם ודונם כו' הלכך אי לאו
בכור. ועי' בה"ז: לג] צ"ל ורבא
דרבי רחמנא מבשר כג] תחילה הוה
(צ"ק, וכ"ה בד"ו). וע' טה"ק:
דיינינן ליה במה הפרט מפורש כו': חייבין עליו משום פיגול. אם בא עם האשם ופיגל באשם ואף על גב שאם היה רוצה יכול
לד] שלמים דריש דמשמע
כד]
(ש"מ). [בד"ו רפ"ט שלמי']:
להביאו מכאן ועד עשרה ימים כדלקמן אית ליה לרבי מאיר דכי הביאו עם האשם דם האשם הוא המתירו למתן בהונות ושיריו לאכילה
לה] דמפגלין (ד"ו): לו] צ"ל
ששירי הלוג נאכלין כדאמרינן בשמעתא דלקמן [ע"ב]: אמר רב יוסף כה] רבי היא כו'. וסבר לה כרבנן דהואיל ואפשר להביא נסכים
ממעטינן (בה"ז וצ"ק):
לז] הבשר אם זרק ע"מ לשפוך
לאחר זמן אין דם הזבח מפגלן ואפילו הביאן עמו ולוג שמן נמי הא דקתני נמי כו] פיגול לא שיהא דם האשם מפגלו אלא מתנות
שירים למחר ומתפגלת על ידי
שמן עצמו שמזה ממנו שבע הזאות בפנים הם מפגלין אותו אם הזה על מנת לאכול שיריו חוץ לזמנו והוא נאכל ליום ולילה כדמרבינן
שחיטה אם שחט ע"מ לזרוק
את הדם למחר כצ"ל ע"פ
ליה לקמן [ע"ב] עם שאר קדשי קדשים כז]: ומדשמעינן ליה לרבי דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו שרו ליה. לכהנים דאמר אף על פי
התוספ' (ח"נ ועש"ב). וע' זבח"א
שנזרק דם האשם יש מעילה בשמן עד שיתן שבע הזאות של צרכי גבוה הלכך מתנותיו מפגלין ליה שהן מתירין כח]: ולא נהנין.
משכ"ב: לח] בב"ש נוסף כאן
דיבור חדש קטון: מני ר"מ
מדרבנן עד שיתן מתנותיו: ולא מועלין. דקסבר דם האשם מתירו לכהנים וכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה [מעילה ב.]:
[היא] דתניא. תימה אמאי לא
רבי אומר מועלין בו עד שיתן כט]. שבע הזאות
של גבוה אבל מתן
בהונות דלאו צורך
גבוה הוא ודאי לא פליג רבי:
מייתי מתניתין. הס"ד. ועי'
מסה"ש אות ג:
ושוין. שאפילו נתן מתנות גבוה
אמרוה. רבנן
אסור הוא ל]
מדרבנן עד
שיתן
אף מתן בהונות:
להא דרב יוסף:
הבא