מה:
בית שמאי פרק רביעי זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
במזיד לא הורצה. קנסא דרבנן הוא ולא שיביא אחר דא"כ נמצאו ב"ד
נד א מיי' פי"ח מהל'
קשה מהא דילפינן בפרק כב] בתרא דמעילה (דף יח:) חט חט מתרומה
א) [לעיל טו: מנחות כה.],
ב) שבועות ז., ג) [מעילה י:
פסה"מ הלכה יז:
מתנין לעקור דבר מן התורה ולהביא חולין לעזרה אלא לא הורצה
לענין פגם ונהנה כג] במעילה במחובר לקרקע ומחובר היינו קדושת
❖
נה ב מיי' שם הלכה כד:
ע"ש] ת"כ צו פט"ו ה"ד,
דמים ולא גמרי מתרומה וי"ל דהכא דוקא הוא דבעינן דומיא דתרומה
להתיר בשר באכילה ט] אבל בעלים נתכפרו והכי אמר לה שמואל י] במס'
ד) [וכ"כ תו' במנחות קט: ד"ה
בתחלה ע"ש], ה) פסחים פ:,
יבמות (דף צ.): [כמאן]. הא דקתני דעובדי כוכבים לא הורצה דלא כר'
משום דכתיב לה' לרבויי דלא כד] גמרינן אלא דומיא דתרומה דקדושת
❖
ו) לעיל מג:
תורה אור השלם
יוסי: אלא מעתה אשר הם מקדישים
הגוף עוד יש לומר דלרבנן אפי'
לי. דכתיב גבי וינזרו: הכי נמי הם ולא
1. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא
בדק הבית גמרינן מתרומה למעט
במזיד לא הורצה בד"א ביחיד אבל בציבור
הגהות הב"ח
אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַ¢קּדָשִׁים אֲשֶׁר
עובדי כוכבים. ותימא דקדשי עובדי
עובדי כוכבים בד"א כה] ר' יוסי
בין בשוגג בין במזיד הורצה ובעובדי כוכבים
א)
יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת
קאמר ליה ולא גמר בדק הבית
כוכבים אין חייבין עליהם משום
(א) רש"י ד"ה ה"נ הם ולא
קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד
בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה אמרוה רבנן
עובדי כוכבים וכו' והא קאמר.
לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה:
מתרומה וכן נראה מדמייתי הש"ס ר'
טומאה לר' יוסי והא קאמר (א) בכולן
קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי יוסי דאי
נ"ב ע"ל ר"פ כל הזבחים דף טו
שמות כח, לח
אני רואה להחמיר: לרצון להם. גבי
יוסי אומר בכולן אני רואה להחמיר
2. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו
ע"ב דגמ' מוכיח להדיא באופן
רבי יוסי האמר בכולן אני רואה להחמיר אמר
אחר וע"ש בתוס' ד"ה אלא
ציץ כתיב: לאו בני הרצאה. להקב"ה
וכו' ומפרש מ"ט דומיא דתרומה
וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא
למעוטי וכו': (ב) ד"ה ה"ג נומי
יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם
להו רב פפא אפי' תימא רבי יוסי שאני התם
מתני'
דקדושת הגוף וה"ק שכל קדשי עובדי
הם שאינו מתרצה להם:
ר"ש וכו' כמו אמר ר"ש. נ"ב
מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהֹוָה:
❖
דאמר קרא להם להם ולא לעובדי כוכבים
וכ"כ בחולין דף ע ע"ב להדיא:
דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול.
ויקרא כב, ב
כוכבים אני רואה להחמיר משום פיגול
1
3. אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל
אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא
נותר וטמא אבל מאי דאמריתו אין
כגון הקומץ והקטרת וכל השנויים
אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם
במשנתינו [מב:]: חייבין עליהן משום
מועלין הני מילי בקדשי המזבח דגמרינן
שינויי נוסחאות
אלא מעתה 2אשר הם מקדישים ה"נ הם ולא
אֶל הַ¢קּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי
יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו
טומאה. כרת האוכלן בטומאת הגוף
מתרומה (ואהני כו] לינא) דלא
עובדי כוכבים אלא אמר רב אשי אמר קרא
א] אף דברים כצ"ל (ש"מ):
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי
❖
גמרינן מתרומה אלא מידי דדמיא לה
ועל שגגתם חטאת כדיליף בגמרא:
ב] בכי"צ וק' ור' א' נומי ר"ש.
ויקרא כב, ג
אֲנִי יְהֹוָה:
לרצון להם ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה
1
וכ"ה בפיסקא להלן. ע' רש"י
חוץ מן הדם. דאימעיט בהדיא כדאמר
אבל בדק הבית דלא דמי לה מועלין
נינהו: מתני' א] דברים שאין חייבים עליהם
ובליקוטים. ובכי"מ ונומו. ועי'
בגמ': ה"ג נומי ר"ש בדבר שדרכו
כך פירש רבינו והקשה לו בנו ה"ר
אות יב: ג] עליהן (ש"מ):
גליון הש"ס
משום פיגול א חייבין עליהן משום נותר ומשום
במעילה י' ע"ב מייתי קרא
ד]
לאכול חייב. וכך שמעתי מבית
אלחנן דבפ"ק דערכין (דף ה:) אמר
אחרינא. ועי' טה"ק: ה] בכי"מ
תוס' ד"ה אבל וכו' למ"ל קרא
טמא חוץ מן הדם ר' שמעון מחייב בדבר
מדרשו של רבינו יעקב ול"נ שכך
אביי וערכו נגנז ופריך א"כ לא ימעלו
ב)
ב]
נוסף בכשר יקרב. ובכי"צ בראוי
בדם למעוטי מנותר וטמא וכו'.
יא]
כז]
ליקרב: ו] תיבת בשר ליתא בכי"צ
ק"ל הא תוספות כתבו כמה
שדרכן לאכול אבל העצים והלבונה והקטורת
בו אלמה תניא אבל קדשי בדק הבית
פירש ר' משולם בר קלונימוס גאון
ב
וברש"י ובש"מ. ועי' דק"ס:
פעמים דדם שבשלו אינו עובר
אין חייבין עליו משום טומאה: גמ' ת"ר יכול
מועלין ולישני ההיא ר' יוסי אבל
בשעת מיתתו נומי ר"ש כמו אמר
ד)
ז] צ"ל הותר (כתה"י, ד"ו וצ"ק,
עליו עיין חולין דף קט ע"א א"כ
ג)
ג]
וכ"ה ברש"י): ח] עי' בחלופי
צריך קרא לבשלו הדם דפקע
לרבנן אין מועלין וי"ל דשפיר משני
ר"ש ובספרים היה כתוב הדם
(ב)
לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר
גרסאות שצ"ל ולא יחללו את
איסור דם דמכל מקום אינו חייב
אבל
התם וכ"ז הגיה רבינו: העצים
ועמו יב]: בדבר שדרכו לאכול. שדרך
שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח ודין
משום נותר וטמא: ד"ה יש לו
שם קדשי אשר הם מקדישים
והלבונה והקטרת אין בהם משום
בני אדם לאכול ואף על פי שזה מן
לי והיינו קרא דוינזרו מקדשי בני
מתירין וכו' ובסמוך דף מו ע"ב
❖
הוא ומה פיגול שהוא בקביעה ובידיעה אחת
ישראל. ועיין בתוס' סוף הנשרפין
ד"ה אחת פירשתי כצ"ל:
טומאה. ואם כח] תאמר מאי איריא משום
הנקטרים כגון קומץ ומנחת כהנים
דף פג. ד"ה חילול וכו' (הגרי"ב).
ולא הותר מכללו אין חייבין עליו אלא על
ודומין לה: אבל לבונה ועצים וקטרת
דאין נאכלין תיפוק ליה דאין איסור
ועע"ש בחלופי גרסאות:
דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח
ט] באכילה קאמר (ש"מ): י] צ"ל
מוסף רש"י טומאה חל עליהם דהא יש בהן מעילה
אין חייבין עליהם משום טומאה.
ר' יוסי ב"ח (צ"ק): יא] ול"נ.
טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות
ורבי שמעון היא דאמר (כריתות כג:)
ורבנן פליגי עלה כדמרבינן להו מכל
אולי הוא ר"ת ולי נאמר (רש"ש).
יג]
שייך לעמ' קודם
וב"ש מ"ז. וש"מ גורס תחתיו
ולא עכו"ם, אף חילול האמור כאן
והותרה מכללה אינו דין שאינו חייב אלא על
אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין לפי
הבשר יתירא לרבות עצים ולבונה:
דאיתקש
מ"כ [מנוחתו כבוד]: יב] צ"ל
ישראל ולא עכו"ם:
גמ' ומה פיגול. האוכל פיגול
שאין איסור חל על איסור ועוד חטאות
דבר
שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח
תמורה למעשר בהמה.
ונומי (ש"מ). ובצ"ק ונומא:
יג] מוהבשר כצ"ל (רש"ש):
כדאמרינן (תמורה יג.) והלא
בשוגג: שהוא בקבוע יד]. חטאתו
הפנימיות אמאי צריך למעוטינהו
ת"ל אשר הם מקדישים לי יכול מיד
2
ד]
יד] בקביעה (כי"י): טו] בתחילה
מעשר בהמה בכלל הקדשים וכו'
קבוע לעני כלעשיר כשבה או שעירה:
מפיגול לר' שמעון ואמאי חייבין
אלא שאכל (*ש"מ): טז] צ"ל יש
למה יצא להקיש אליו ולומר לך
ת"ל
3 יקרב ה] אמר ר"א וכי יש נוגע שהוא
ובידיעה אחת. שאינו צריך ידיעה
(*ש"מ): יז] כדכתיב בתריה איש
עליהם משום נותר וטמא והא אית
דמה מעשר קרבן יחיד ועושה
חייב אלא מה ת"ל יקרב בהוכשר [בשר]
תמורה אף כל קרבן יחיד (עושה)
וכו' אהרן ואכל מן הקדשים
ו]
בתחלה טו] שאכל בשוגג וידע שאכל:
בהו מעילה ואין איסור חל על איסור
[ועושה] תמורה, לאפוקי קרבנות
וגו' והאי קרא משמע באכילה
ליקרב הכתוב מדבר הא כיצד יש לו
ולא הותר מכללו. אצל ציבור: שהיא
ומיהו בזה יש לומר דמשכחת לה לאחר
צבור: ובמעשר דגן כתיב בני
כצ"ל (ש"מ): יח] גימ"ל נותר כו'
ישראל. כי את מעשר בני ישראל,
כצ"ל (ש"מ). [בד"ו הנוס' שכן
מתירין משיקרבו מתירין אין לו מתירין
בעולה ויורד. לעשיר בהמה ובדלות
שניתך הבשר ועדיין ראויה לאכילה
נותר והש"מ הוסיף גזל גימ"ל]:
דמשמע בני ישראל ולא עכו"ם. וכי
משיקדש בכלי אשכחן טומאה נותר מנלן
דתנן במעילה (דף ט.) דמועלין בהן עד
שתי תורים ובדלי דלות עשירית
יט] בש"מ תיקן מחשבה ודין.
היכי דאמרינן גבי מעשר בהמה
ולעד"נ בודאי הוא ט"ס בש"מ
ישראל ולא עכו"ם, הכי נמי נימא
שיתוך הבשר כט] ומ"מ קשה מפיגול
האיפה גבי שמיעת קול בויקרא (פ' ה):
אתי חילול חילול מטומאה ולילף עון
וצ"ל מחשבה. וזי"ן: כ] בפסול.
גבי תמורת בהמה, שהרי הוקשו
ובשתי ידיעות. נטמא וידע שנטמא
שהרי פקע פיגולו מכי משלה בו האור ו)
עון מפיגול מסתברא מטומאה הוי ליה
כולן זה לזה, ומהכא נפקא דקדשי
למ"ד נותר וכו' חילול ופיגול
לא נאמר בו חילול כצ"ל (ש"מ).
עכו"ם אין עושין תמורה (תמורה
אבל מעצים ל] קשה דיש בהן מעילה
ונעלמה ממנו טומאה ואכל את
למילף שכן גז"ל סימן אדרבה מפיגול
ג.) וכי דבר הלמד בהיקש
ועי' תוס': כא] קיימינן (*ש"מ):
לעולם וי"ל דתנא דר' שמעון דהכא
הקודש ולא ידע ומשאכל ידע אבל
חוזר ומלמד בהיקש. הא קי"ל
כב] צ"ל בפרק חמישי (ש"מ):
הוה ליה למילף שכן נותר ציץ טהור
ז]
כג] גי' ש"מ ונהנה ובמחובר
סבר ליה כההוא תנא דרבי שמעון
שיש טז] בה ידיעה בסוף ואין בה ידיעה
(לקמן מט:) שאין למדין בקדשים
בזמן קרב והני נפישן אלא מדתני לוי דתני
למד מן הלמד (מכות יט.) חולין
לקרקע. וגי' צ"ק ונהנה באכילה
דאמר התם יש פיגול בעולין ויש נותר
בתחלה שלפני אכילתו לא ידע מעולם
הוא. ולמידין אותו (תמורה כא:).
וממעט במחובר לקרקע,
לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר
בעולין ועוד י"ל דמשכחת לה בבת
בטומאה זו פטור והכי גמרי' לה
ובחולין למדין למד מן הלמד (מכות
ומחובר היינו קדושת דמים
שם) אזרח. זהו ישראל. ולא
וגמרינן מתרומה. וע' תוס'
ת"ל ולא יחללו את (קדשי בני ישראל)
בשבועות (דף ד.): והותרה מכללה.
אחת כגון שהביא שתי שערות אחר
2
ח]
סנהדרין פד ע"א (תו"ק): כד] צ"ל
העכו"ם מביא נסכים כלל: יכול
כך כט] כדאשכחן ביבמות פרק ד' אחין
טומאת הגוף הותרה אצל ציבור
לא תהא עולתו טעונה
ולא (ש"מ): כה] צ"ל ובד"א (ב"ש
נסכים. אפילו משל צבור: ת"ל
וצ"ק): כו] גי' ש"מ צ"ק וח"נ
(דף לג.) וקשה קצת הא דאמר פ' דם
בפסח דתנן (פסחים דף עו:) הפסח
ככה. דככה עיכובא הוא, דודאי
ואהני לה'. נ"א ואודו לי
שבא בטומאה נאכל בטומאה: ת"ל אשר הם מקדישים. ריבה כל
שחיטה (כריתות כג:) למאן דאמר אין איסור חל על איסור כל חלב מאי
(גליון): כז] צ"ל אבימי (צ"ק):
טעונין נסכים ומשל צבור, ללשון
כח] עי' נוס' ש"מ בעמ' הקודם
הכתוב בספרים ואין מביא עליהן.
המוקדשים וגבי וינזרו כתיב: יכול מיד. משהוקדשו מתחייב עליו
עביד ליה ומוקי לה בוולדי קדשים לוקמי בהביא שתי שערות אחר כך
אות כד. ולגי' זו יש למחוק תיבות
אבל לספרים דלא גרסי עליהן
מיד אם אכלו בטומאה: ת"ל אשר יקרב. מכל זרעכם. ר"א
דהוה ליה בת אחת ומיהו בלאו הכי שפיר קמשני וזה אין להקשות למ"ד
ואם תאמר: כט] בש"מ נוסף כאן
משמע הכי אזרח כגון ישראל מביא
תוספות: ל] צ"ל ומעצים ותיבת
נסכים אפילו בפני עצמן ואין
מפרש לה ואזיל: וכי יש נוגע חייב. והלא אינו חייב אלא אם כן אכל
אין איסור חל על איסור בקדשים $ ל"ל קרא בדם למעוטי מנותר וטמא
אבל נמחק (ש"מ): לא] נ"א כיון
העכו"ם מביא נסכים בפני עצמן,
כדכתיב יז] (ויקרא כב) איש איש מזרע אהרן וגו': בהוכשר ליקרב.
דהא איצטריך להביא שתי שערות אחר כך דהוי כבת אחת כדפרישנא
דשייך וכו' הדר אתי כו' (צ"ק).
יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים
ומיהו למאי דבעי למימרא בפ' ד' אחין (יבמות לג.) דר' שמעון אפי' בת
ואקדשים קאי והכי קאמר אשר יקריב קדשים ואח"כ יאכלם וטומאה
ס"א דלא מחייבינן אלא בדבר
ת"ל ככה, והוי עיכובא, דודאי
קרבנו טעון נסכים אפילו משלו,
שיש לו מתירין היינו כדמפרש
אחת לית ליה קשה: תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי. גבי טמא
עליו כדמפרש אכילה בקרא דבתריה: יש לו מתירין. כגון אימורים ובשר
דמקבלים מיניה דמי נסכים
ואתי נותר חילול חילול
כתיב ומרבי הכא מיניה כל דבר והא דמייתי ליה בברייתא דלעיל גבי
שהדם מתירן ושירי מנחות שהקומץ מתירן משיקרבו מתיריו ושאין
(תמורה ג.) דם שנטמא וזרקו
מטומאה (ב"ש): לב] ובסמוך
בשוגג. קסבור אין קרבנות
אפרש (ש"מ, צ"ק): לג] צ"ל
פיגול היינו לא] דשייך טומאה בעופות ומנחות והדר אתי נותר חילול
לו מתירין כגון מנחת כהנים וכהן משיח ונסכים משיקדשו בכלי
❖
למ"ד דגזל (צ"ק):
מקבלין טומאה (מנחות
שהוא המכשירן לאכילה האמורה בהן: נותר מנלן. דחייב (כהן) עליו
חילול מטומאה ופיגול עון עון מנותר ולאחר שריבה הכתוב כל דבר
כה:) הורצה. קרבן לבעלים,
מטומאה חוזר וממעט בפיגול מכלל ופרט וכלל: יש לו מתירין משיקרבו
דמרצה ציץ (פסחים טז:). ומותר
אף על דבר שאין לו מתירין כדקתני מתני' דברים שאין חייבין
בשר באכילה (גיטין נד.):
ליקוטים
מתירין. מכל טהור יאכל בשר דרשינן ליה בהקומץ רבה (מנחות כה:)
עליהן משום פיגול חייבין עליהן משום נותר: שכן גז"ל סימן. נותר
במזיד לא
יח]
ע"כ מעמ' קודם
שכן
הורצה. להיות בשר קרבן נאכל
$ ובסמוך לב]: גזל. פירש"י למ"ד לג] היינו חילול חילול וקשה
ר"ש מחייב. שלשה דברים הגיה
וטומאה פסול הגוף ופיגול פסול מחשבה יט]. נותר וטומאה אין זריקת
לכהנים, דקנסא הוא, אבל בעלים
[רבינו קלונימוס אביו של רבי
על זה בתר הכי דפריך אדרבה מפיגול נילף שכן הותר וכו' אמאי לא
הדם מביאתן לידי פסולן ופיגול זריקת הדם קובעתו בפסול כ]. נותר
נתכפרו, כדאמרינן ביבמות
משולם] כמפי הנבואה בשעת
וטמא נאמר בהן חילול: שכן הותר ציץ טהור בזמן קרב והני נפישן.
אמר גם כן שכן עון מעון ופר"ח למ"ד דגזל היינו כולו פיגול
בהאשה רבה (צ.) דכיון
פטירתו, זאת ועוד אחרת, שהיה
דמדאורייתא מרצי נמי אמזיד לא
כתוב בספרים בפ' בית שמאי
נותר ופיגול לא הותרו מכללן כטומאה. ואין הציץ מרצה עלייהו
שייך בכל הקרבן אבל נותר וטומאה שייכי בחתיכה אחת:
מצו רבנן למימר ליה זיל אייתי
בזבחים דברים שאין חייבין
כטומאה ואע"ג דבטומאת הגוף קאמינא שאין הציץ מרצה עליה
ה)
חולין לעזרה (פסחים טז: וכעי"ז
עליהם משום פיגול כו' חוץ מן
כא]
יומא ז.): ובעובדי כוכבים.
הדם ונומי רבי שמעון מחייב
שם טומאה מיהת נרצית בציץ. טהור, שניהן טהורין. ושניהן נפסלין בזמן זה בנותר חוץ לזמן וזה במחשבת זמן ושניהן פסולין בקרב לאפוקי
עכו"ם ששלח קרבנו ונטמא הדם
בדבר שדרכו להיאכל, פירוש אמר
טומאת הגוף שפסולן במקריב: מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר. האי קרא דוינזרו: ולא יחללו. דכתיב גבי טומאה:
(מנחות כה.): לא הורצה. דכתיב
רבי שמעון. (תוס' מנחות קט ע"ב)
(שמות כח) והיה על מצחו תמיד
בשני
לרצון להם, ולא לעובדי כוכבים
(מנחות כה: דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול. וכ"ש דברים שחייבין עליהן משום פיגול כגון בשר עולה (לקמן קט.) חוץ מן הדם. שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא אחת משום דם, וכן אם אכל דם קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת בכולן אינו חייב אלא אחת משום
דם, וכן אם שגג בדם והזיד באחת מאלו פטור מכרת (יומא ס. וכעי"ז להלן מו. ובחולין קיז:) ומה פיגול. שהוא חמור כל כך שהוא חייב קרבן בידיעה אחת כשנודע לו שאכל פיגול, שאינו צריך שתי ידיעות כטומאת מקדש וקדשיו, דבטומאת מקדש וקדשיו בעינן שתי ידיעות, ידיעה בתחילה
וידיעה בסוף והעלם בינתים, דכתיב ונעלם, מכלל שידע, והדר כתיב והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות: שהוא בקביעה. קרבנו קבוע דהאוכל פיגול בשוגג מביא חטאת בהמה: והותרה מכללה. כגון פסח הבא בטומאה אינו דין וכו': ת"ל אשר הם מקדישים לי. לרבות כל הקדשים
לטומאה, בין שיש להן מתירין בין שאין להן מתירין: יכול מיד. אם הוא דבר שיש לו מתירין יהו חייבין עליו משום טומאה מיד קודם שיקרבו מתירין, ואותן שאין להן מתירין יהו חייבין עליהן משום טומאה לאלתר קודם שינתנו בכלי: ת"ל אשר יקרב. והאי יקרב משמע נגיעה,
דבנגיעה לחודה מחייב, דכי יגע מתרגמינן ארי יקרב, ואמר ר"א וכי יש נוגע שהוא חייב, א"כ למה נאמר אשר יקרב דמשמע נגיעה בעלמא, אלא ע"כ לא משמע נגיעה, אלא הכי משמע דאינו חייב עליו משום טומאה עד שיכשר ליקרב דהיינו עד שיקרבו מתירין (מעילה י:):
שיטה מקובצת ובעובדי כוכבים. עי' רש"י לעיל דף טו ע"ב [ד"ה לא הורצה]: תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי. וא"ת מה צריך לרבות מבשר זבח נילף הכל מאשר הם מקדישים, וי"ל דאי לאו קרא דבשר זבח דגלי דלא נלמד בכלל ופרט וכלל לא הייתי דורש חילול חילול לג"ש לסתור כלל ופרט
וכלל ולא הייתי מרבה כי אם (הדמי) [הדומה] לפרט, אבל השתא דקרא גופיה מפקיה מדין כלל ופרט וכלל מרבינן כל דאית ליה לרבויי: וכי יש נוגע שהוא חייב. א"ת אה"נ. ותירץ בקונטרס מדכתיב בתריה איש איש וגו' ואכל מן הקדשים (מהר"פ): ושאין לו מתירין כו'. וא"ת
ולמה לי האי קרא תיפוק ליה מהתם (מנחות כה:) דאמרינן כל טהור יאכל בשר ודרשינן הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה ושאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה, וי"ל דהא דדרשינן הכא מיירי באכילת גבוה והתם מיירי באכילת הדיוט ולא מצי למילף זה מזה (מהר"פ): ולילף עון עון מפיגול.
תימה הלא היכא דאיכא לאקושי לחומרא ולקולא לחומרא מקשינן, וכי מקשינן לפיגול הוי לקולא, וי"ל דסמיך אהא דפריך אדרבה פיגול עדיפה ליה: שכן גזל. פ"ה למ"ד נותר וטומאה נאמר בהן חילול כו'. ולא נהירא לחשב הג"ש עצמה, דא"כ בפיגול נמי נחשוב ג"ש דעון. ופר"ח דהלמ"ד היינו כולן,
דכשמפגל מקצתו מתפגל כל הקרבן, אבל נותר וטמא לא הוי בכל הקרבן אלא דוקא ההוא אבר שניתותר או שנטמא אבל גוף הקרבן לא נפסל בהכי (מהר"פ):