מו:
בית שמאי פרק רביעי זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אחת
לכלל ואחת לפרט.
אחת לכלל ואחת לפרט. לדרוש דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד
נז א מיי' פי"ח מהל' פסה"מ
לאו כלל ופרט ממש דמרוחקים זה
א) לעיל מג. [וש"נ], ב) חולין לו:
וש"נ, ג) לעיל ב:, ד) חולין לח:,
הלכה טז:
מזה הן אלא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל
לא ללמד על עצמו י] יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא יא] והנפש אשר
נח ב מיי' פ"ח מהל' טומאת
ה) ת"כ ויקרא נדבה סוף פ"ו
כולו יצא כדדרשינן עלה כב] בפ"ק דיבמות (דף ז.) ומרבינן כל קדשי
תאכל בשר [מזבח השלמים] (ויקרא ז) והלא שלמים בכלל כל הקדשים
וסופ"ז וספ"ט, ו) מנחות כא.,
אוכלין הל' ט ופ"ו מהל'
ז) עי' ספרי קורח קיח. פנחס
אסורי מזבח הל' ח:
מזבח וממעטינן קדשי בדק הבית וא"ת קדשי בדק הבית נמי כג] תיפוק לי
היו יב] ולמה יצאו להקיש אליהם ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח
נט ג מיי' פ"ד מהל' מעה"ק
קמג, ח) לעיל ג., ט) שם:,
מיקרב מ) דדרשי' כד] בכשר ליקרב וי"ל
אף כל קדשי מזבח (בכלל כל הקדשים
י) ירוש' קידושין פ"א ה"ה,
הלכה יא:
ס ד מיי' פ"ו מהלכות
כ) יבמות ז. כריתות ב., ל) עי'
דהוה אמינא כי בעינן כשר ליקרב הני
אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל
אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינן
❖
ספרי פנחס שם, מ) לעיל מה:
מעה"ק הלכה ד:
מילי בקדשי מזבח וא"ת הא דאמר
וטומאתו עליו (שם כב) כל הקדשים
נאכלין ולרבי שמעון דאמר דברים שאין
סא ה מיי' פט"ו מהל'
בכלל): לדברים שאינן נאכלין. כגון
בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) כל טהור
פסה"מ הלכה ד:
נאכלין אין חייבין עליהם משום טומאה
❖
ו מיי' שם הלכה ה:
עצים ולבונה שאינן ראויים לאכילה אם לעזי רש"י
יאכל בשר הניתר לטהורים חייבין עליו
לאיתויי מאי לאיתויי אחטאות הפנימיות ס"ד
משום טומאה כו' למעוטי בשר לפני
אכל מהם בטומאת הגוף חייב כרבנן
קרבוניא"ש קרבונידי"ש.
אמינא הואיל ואמר רבי שמעון כל שאינו על
א)
חתיכות בשר צלויות על
תורה אור השלם
דמתניתין: ולר"ש. דמתני': חד מהאי
זריקה תיפוק ליה מיקרב דדרשינן לעיל
❖
פחמים.
מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום
זוזא. אמרי חדא מילתא ואינך תרי
בכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין
1. וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא
פיגול משום טומאה נמי לא ליחייב קמ"ל:
חדא מילתא: חד אמר. חד מהאי
משיקרבו מתירין כו' וי"ל דצריכי דאי
לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר
שינויי נוסחאות
כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:
נומי ר' שמעון מחייב את שדרכו לאכול כו':
כתב רחמנא כל טהור ולא כתב יקרב
זוזא אמר מחלוקת שנחלקו חכמים על
ויקרא ז, יט
2. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר
א] צ"ל זווא (ש"מ). וכן בכל
רבי שמעון יג] שחייב: בטומאת בשר.
הוה אמינא דקודם זריקה חשיב ניתר
איתמר רבי יוחנן וריש לקיש רבי אלעזר ורבי
העמוד. וכ"ה ברש"י ד"ו. ובכי"צ
מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהֹוָה
אם אכלן לעצים ולבונה טמאין לוקה
לטהורים כיון דיכול לזרוק לכתחילה ולא
יוסי ברבי חנינא חד מהאי זוזא א] וחד מהאי
זוא. (ופירושו זוגות כדאיתא
וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
הוה ממעטי' אלא טמא לפני זריקה
משום לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא
בשבת קכט ע"ב). והריעב"ץ גרס
הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: ויקרא ז, כ
זוזא חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל
3. וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם
כלפנינו זוזא, ופי' דהוא כמו
לן כה] ויוצא ועוד איצטריך יקרב לאין לו
וגו' (ויקרא ז) דאמר מר (חולין דף לו:)
זוגא דז' וג' מתחלפים. וברש"י
בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה וחד אמר
וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל
מתירין משיקדש בכלי ואי כתב רחמנא
והבשר יתירא לרבות עצים ולבונה:
כי"פ זוגא: ב] בש"מ וכתה"י
הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ
כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מאי טעמא
נוסף אמר רבא מסתברא כמ"ד
ויקרא א, ט
ב]
אבל בטומאת הגוף. והן טהורים
לַיהֹוָה:
יקרב ולא כתב כל טהור הוה אמינא
4. וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי
כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.
כיון דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא
אפילו פיגולין ונותרות ולא הוה אמינא
דברי הכל אינו לוקה דלא איתרבו
1
וכדלקמן: ג] תיבת הכי נמחק
יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ
❖
(ש"מ): ד] צ"ל לפסולא (*ש"מ):
קרינן ביה וטומאתו עליו רב טביומי מתני
ויקרא כב, טו
בה: הכי גרסינן כיון דקרינן ביה
מזבח השלמים מיעוט אי לאו קרא
לַיהֹוָה:
2
ה] צ"ל שמעתי שאף מי (ש"מ)
:
דניתר לטהורים: אבל בטומאת
והבשר אשר יגע וגו' קרינא ביה
הכי רב כהנא מתני הכי חד מהאי זוזא וחד
ו] צ"ל אשה וכ"ה בכל כתה"י:
ג]
ז] יש גורסים גבבא (רמב"ן עה"ת,
וטומאתו עליו ונכרתה. כלומר כיון
הגוף דברי הכל אינו לוקה. וא"ת והא כו]
מוסף רש"י
מהאי זוזא אסיפא חד אמר מחלוקת בטומאת
ועי' ליקוטים): ח] צ"ל רב אלעאי
אמרינן לעיל שלש כריתות בשלמים חד
דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה אעצים
אחת לכלל. ההיא דאל הקדשים
(ש"מ): ט] היה בלבו (*ש"מ):
הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה וחד
לדברים שאינן נאכלין לכל הפחות
ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו
י] עצמו בלבד יצא (כי"י):
שכלל את הכל, ואחת מן השתים
כז]
אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא
יא] צ"ל כיצד והנפש (*ש"מ):
לפרט. ומדה זו נדרשת בתו"כ
דלוקה דהא גבי הדדי כתיבי: אסיפא.
תפשוט דר' יוחנן דאמר כמחלוקת בזו
בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא
יב] היו, אל הקדשים אשר
מסתברא כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת
כך מחלוקת בזו ועוד תניא כח] במעילה
אמילתיה דר"ש והכי אמרינן מחלוקת
יקדישו בני ישראל [לה' (ש"מ)]
מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש
בזו מאי טעמא כיון דלא קרינא ביה וטומאתו
אשר תאכל מבשר זבח השלמים וגו'
וטומאתו עליו כל הקדשים
(דף י.) גבי לבונה וחייבים עליה משום
דרבי שמעון אדרבנן דלא לקי בטומאת
בכלל, ולמה יצאו וכו' כצ"ל
והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו
עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע
פיגול כט] ונותר וטמא וי"ל דדוקא
הגוף דלא רבי רחמנא אבל בטומאת
(ומה שבסוגריים להלן נמחק).
ולמה יצאו להקיש אליהם, מה
ועי' כריתות ב ע"א ויבמות ז ע"א
שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל
בכל טמא לא יאכל והאמר מר והבשר
מלקות קאמר דאינו לוקה דלא איתרבו
עצמן דרבינהו קרא דברי הכל לוקה:
ב)
(צ"ק): יג] צ"ל לומר שחייב
קדשי מזבח, יצאו קדשי בדק הבית
כיון דלא קרינן בהו. בעצים ולבונה
אלא לענין כרת ומיהו לא משמע הכי
לרבות עצים ולבונה לפוסלה בעלמא:
(ש"מ): יד] שישחוט (ש"מ):
שאין חייבין עליהן משום טומאה.
ב
ד]
מתני' לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם
טו] הוה אמר (*ש"מ): טז] צ"ל
וא"ת למה אין נידונים בכלל ופרט
מדקאמר כיון דקרינן ביה והבשר אשר
לרבי שמעון וטומאתו עליו דטומאת
ג
ג)
השם (ש"מ): יז] צ"ל ריח (*ש"מ):
ואין בכלל אלא מה שבפרט, שלמים
יגע קרינן ביה וטומאתו עליו משמע
הגוף לא קרינן בהו והבשר אשר יגע
יח] שם איתא סוגייני (גליון.
אין מידי אחרינא לא, משום
זבח לשם זובח לשם השם לשם אשים לשם
וגו': לפסולא בעלמא. ומעלה דרבנן
וכעי"ז בש"מ וכתה"י): יט] בש"מ
דאיירי נמי לענין כרת:
דמרוחקין זה מזה בשני ענינים,
ריח לשם ניחוח והחטאת והאשם לשם חטא
נוסף כאן דיבור: דלא. כלומר
וכך מפורש במנחות בפרק כל
מחלוקת בטומאת בשר. הך
היא כ) וקרא אסמכתא בעלמא הוא
המנחות באות מצה דהיכא דפרט
שצריך שיניחנו במזבח עד
אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם
ה]
פלוגתא דהכא בין
והכי אמרי' בפסחים (דף כד:) דאין לוקין
מרוחק מן הכלל נידון במדה זו
שיצלאנו האש לגמרי ולא
יורידנו משנצלה מעט:
עליו: מתני' לשם זבח. לאפוקי
ללמד על הכלל וכו'. וא"ת מה בין
אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי בית דין שאין
ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לא
: כא] צ"ל
זו למדת כלל ופרט וכלל שאתה דן
כ] מחללן (שמכ"י)
המחשבה הולכת אלא אחר העובד: גמ' אמר
שנוי קדש כגון לשם זבח אחר: לשם
שייכא לפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דטמא
שהיא (*ש"מ): כב] תיבת עלה
כעין הפרט, הרבה יש, שמדת כעין
ד)
נמחק (שמכ"י): כג] תיבת נמי
הפרט באה להוסיף על הפרט בכלל
זובח. לאפוקי שנוי בעלים. והא ילפינן
שאכל בשר קדש לפני זריקה בפ' כל
רב יהודה אמר רב עולה לשםעולהלאפוקי
ה)
3
נמחק (שמכ"י)
: כד] כדדרשינן
אחרון דברים אחרים שאין כתובין
להו מקראי בפ"ק (לעיל ד:): לשם אשים
הפסולין (לעיל דף לד.) ובין לאביי
לשם שלמים דלא אשים ו] לשם אשים לאפוקי
לעיל בהוכשר כצ"ל. וכן להלן
בו וזו באה לגלות על הפרט ולא
להוסיף עליו, ודברים רבים למידין
הוכשר ליקרב כו' בהוכשר
לשם ריח. בגמרא מפרש לאפוקי מאי
ובין לרבא דהתם יש ליישב. וק"ל:
כבבא דלא ריח לשם ריח לאפוקי אברים
ליקרב (ש"מ): כה] גי' צ"ק או לן
במדה זו שאינן באין במדת כעין
ז]
ויליף לה מקרא: לשם חטא. לשם
הפרט, כגון בהבערה שאנו
ויוצא, להכי איצטריך יקרב
שצלאןוהעלןדלא ו)דאמר רב יהודה אמר רב
חטאו שהוא מביאו עליו: אף מי שלא
אומרים לחלק יצאתה ובמדה זו
ליש לו מתירין משיקרבו
אברים שצלאן והעלן אין בהן משום ריח ניחוח לשם הנחת רוח לה' לשם מי
מתירין ועוד איצטריך וכו':
היא באה הבערה בכלל היתה ולמה
ד
ז)
היה בלבו כו'. ששחט סתם כשר:
כו] צ"ל והאמר ריו"ח לעיל
יצאה להקיש אליה ולגלות על כל
שאמר והיה העולם אמררביהודהאמררב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה
ה
ח)
שהוא תנאי בית דין. שישחט יד] סתם
(רש"ש): כז] נאכלין וטומאת
הכלל שכשם שחייב על הבערה בפני
עצמה כך חייב על כל אב מלאכה
הגוף הוא לכל הפחות תפשוט
לשם חולין כשרה אמר ר' אלעזר מ"ט דרב ולא יחללו את קדשי בני ישראל
כדאמרן בפ"ק (לעיל ב:) התנו בית דין
ט)
4
ח]
דר' יוחנן הוא דאמר כו' (ש"מ):
שבכלל בפני עצמו (שבועות
קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים: מתיב רבה אמר רבי יוסי
דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא
ז.)זוזא. זוג (מגילה טז.וע' עירובין
כח] צ"ל תנן (ח"נ): כט] תיבת
ו
❖
לז.) והבשר. והבשר כל טהור
פיגול נמחק (ח"נ). ועי' מלאי"ט:
לשמו: שאין המחשבה הולכת אלא
אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי ב"ד טעמא שלא
יאכל וגו' וי"ו יתירה, לרבות עצים
אחר העובד. הלכך אי הוה טו] שלא לשמו
ולבונה של קודש לטומאה, וקאי
היה בלבו כלל הא היה בלבו לשם חולין פסול א"ל אביי דלמא לא היה ט] כלל
אדלעיל והבשר אשר יגע בכל טמא
ליקוטים
אע"ג דבעלים אמרי לשמו לאו מידי
כשר ומרצה הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה א"ר אלעזר חטאת
לא יאכל והבשר (פסחים לה.). או:
ח]
הוא דלאו בדידהו תליא מילתא דכתיב
האי והבשר יתירה הוא דהא רישא
לשם ששה דברים הזבח נזבח.
ששחטה לשם חולין כשרה משום חולין פסולה כדבעא מיניה שמואל מרב הונא
י)
דקרא בבשר משתעי: לרבות
המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז):
דעת תוספות במכילתין שבכל
עצים ולבונה. לקבל טומאת
ארבע עבודות צריך כוונת ששה
גמ' עולה לשם עולה כו'. קרא
אוכלין (חולין לו:). דחיבת הקדש
דברים, וכן בשעת הקטרה צריך
קדריש עולה אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א). ואע"ג דלאו בשחיטה כתיב אשכחן ליה בשלמים גבי זביחה והקריב מזבח השלמים אשה לה' (שם ג)
מכשרתן לשוינהו אוכלא ואע"ג
כוונה חוץ מכוונת הזובח דלא
דלאו בני אכילה נינהו (לעיל לד.
שייך בהקטרה. ובדיעבד אם כיון
שתהא זביחה לשם שלמים לשם אשים לשם שם טז] והאי דנקט הכא קרא דעולה משום דכתיבי כולהו גביה וגבי שלמים לא כתיב
הא דעצי
בד' עבודות שלא לשם השם
וכעי"ז חולין לג.).
בההוא קרא לריח יז] ניחוח: לאפוקי כבבא. ע"מ לעשותו חתיכות צלויות בגחלים קרבוניא"ש בלע"ז ודוגמתו בעירובין (דף כט:) ונייתי
המערכה מקבלים טומאה מדרבנן
ושלא לשם אישים כו' כשר, דכל
היא משום חיבת הקדש וקרא
הנהו כוונות אינן אלא למצוה
הוגנא יח] דערבתא ונכביב וניכול יט]: אין בהם משום ריח. דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה תו לא מסקי ריחא: הנחת רוח. נחת
אסמכתא בעלמא דהא עצים
ע"ש. אבל הרמב"ם העתיק רק
רוח לפני הקדוש ברוך הוא שאמר ונעשה רצונו ל): ולא יחללו. אין דבר אחר מחלל את קדשים אלא מי מחללו כ] קדשים מחללין קדשים
בעלמא לא מקבלי טומאה (מנחות
דבשעת זביחה צריך אלו הו'
כא. קב:) לשם זבח. לשם מה
כוונות ע"ש (תורעק"א): לשם
כדנפקא לן (לעיל ה.) דבמחשבה שלא לשמו מתחללים מושחט אותה לחטאת [ויקרא ד]: טעמא דלא היה בלבו כלל. ששחטו סתם וממילא קרב לשמו:
לשם זובח.
שהוקדש (לעיל ב:)
השם. בפירוש לשם השם לא בא
הא לשם חולין כשר ואינו מרצה. וכי אמר רב נמי כשרה ואינה מרצה קאמר: לשם חולין. שיודע שהיא חטאת ושחט לשם חולין
שצריך לשוחטו ע"מ שיתכפר בו
שום דבר מבואר לא בגמ' ולא
בעליו ולא שיתכפר בו אחר (לעיל
כשרה כדאמרן שאין חולין מחללין קדשים: משום חולין. כסבור שהם כא] חולין פסולה דהיינו מתעסק בדברים אחרים ואינו עסוק בקדשים:
בפירש"י. וז"ל הרמב"ם סוף
ד.) לשם השם. (לנחת רוח)
פ"ד דמעה"ק, לשם הזבח, ולשם
למתעסק הזובח, ושהזבח להקב"ה,
להקב"ה שאמר (ונעשה רצונו)
[והיה העולם]: לשם אשים. להקטירם, ולא לעשותם צלי על המזבח קרבוניי"ש בלע"ז: לשם ריח. לאפוקי איברים שצלאן והעלן דשוב אין
ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני השם, עכ"ל. ויש לפרש לשם השם כדאיתא בזהר דלא לימא איניש
בהן ריח: לשם ניחוח. לשם הנחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו: אף מי שלא היה בלבו. לשמו אלא סתם ולא הזכיר אחד מאלה: קרבנא לאלקי'ם אלא להוי'ה שם ברור (חסדי דוד. ועע"ש באורך ביאור):אשה לשם אשים. כשישחטנו יהא שוחט לשם האש. וכל אשה לשם
שהוא תנאי ב"ד. שישחטו סתם ולא יזכירו בשחיטתן לשמו כדמפרש טעמא ואזיל אתנו ב"ד דלא לימא לשמן כו' (לעיל ב:) כבבא. כוויה אש. לשון רש"י. ולא פירש הרב מהו לשם האש. ובגמרא אמרו לאפוקי כבבא דלא, ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש
בגחלים (סנהדרין ע.):
בוערת במערכה, לא להעלות על גבי גחלים עוממות שמתכבות והולכות. ולי נראה שצריך לכוין שתאכלו האש לגמרי, לא שיצלה שם
מעט. והוא מלשונם בבן סורר ומורה בבשר כיבא דאכלי גנבי, ובמסכת ערובין ונכביב וניכול. ויש שגורסין שם לאפוקי גבבא דלא,
שיתכוין להעלותו על גבי אש של עצים כדכתיב על העצים אשר על האש, ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא כענין ששנינו כירה שהסיקוה בקש ובגבבא (רמב"ן עה"ת ויקרא א, ט): ריח ניחוח לשם הנחת רוח. כלומר שיתכוון בזה שיעלה אותו הריח שמעלה
האש לנחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו כמ"ש בתורת כהנים (תשב"ץ ח"ג סי' לז):
שיטה מקובצת [אחת לכלל ואחת לפרט. לאו כלל ופרט ממש] דהא הפרט בשלמים כתיב וכלל בפרשת אמור וא"כ הוי פרט וכלל ואיתרבי כל מילי אלא כיון דמרוחקים זה מזה הן אין דנין אותו בפרט וכלל אלא דרשינן כדבר שהיה [בכלל ויצא מן הכלל, ללמד על הכלל כולו יצא] כדדרשינן בפ"ק
דיבמות (דף ז.) שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו לומר לך מה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי כו'. וא"ת למה לי למעוטי קדשי בדה"ב תיפוק לי מדכתיב כל איש אשר יקרב דדרשינן לעיל (דף מה:) בהוכשר ליקרב [וי"ל דהוה אמינא כי בעינן] הוכשר ליקרב ה"מ בקדשי מזבח.
וכן הא דדרשינן לעיל באינו ניתר לטהורים (אינו) [אין] חייבין עליו משום טומאה. והר"ר יעקב מקינון פי' דהא דקים לן לעיל (דכאשר) [דאשר] יקרב בהוכשר ליקרב קאמר ולא בנוגע ממש היינו מכח האי פרט דשלמים שיצא מן הכלל ללמד כו' ובשלמים כתיב בהדיא אכילה, ומינייהו שמעינן דבכל הקדשים
נמי לא מיחייב אלא דוקא באכילה והלכך ע"כ אשר יקרב לאו בנוגע קאמר. אבל בקונטרס פי' משום דבההוא עניינא כתיב אכילה דחק את עצמו מאד דההוא במעשר כתיב דסגי להו בטבילה בלא הערב שמש ושמא הקונטרס ר"ל דגילוי מילתא היא (לשון מהר"פ): משום טומאה נמי לא ליחייב. וקשה דמשמע
דהא בהא תליא והרי מנחת נסכים וכו' דאין חייב (עליו) [עליהן] משום פיגול וחייב עליו משום טומאה. לכך נראה (דפריך) [דה"פ] משום דאמר שלמים יצא מן הכלל ללמד על טומאה וסד"א דכי היכי דלר"ש דריש משלמים דלגבי פיגול דוקא בדבר שהוא על מזבח החיצון כשלמים חייבין עליו משום פיגול
ה"נ נימא דר"ש דריש משלמים דגבי טומאה דוקא דבר שהוא על מזבח החיצון כשלמים חייבין עליו משום טומאה קמ"ל (מהר"פ ז"ל): ולבונה לפסולא בעלמא. פ"ה ומעלה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וקשה דבחולין מוכח דעושה שני ואם כן דאורייתא הוא, וי"ל לפסולא בעלמא ולא ללקות עליו
ולעולם דאורייתא הוא (מהר"פ ז"ל): דילמא לא היה בלבו כלל כשר ומרצה. תימה מנ"ל למידק הכי הא אינך מחשבות כמו לשם ריח ניחוח לא מצינא למידק הכי הא לשם חולין אינו מרצה, דפשיטא דמחשבת חולין לא פסלא באימורין דהן עצמן שלא הקטירו אימוריו כשר, וי"ל דמ"מ משמע ליה מדנקט
שלא היה בלבו, דלגבי היכא דמצינו למידק דייקינן. וא"ת מנ"ל למידק הכי ממילתיה דר"י, אדרבה לישנא דר"י משמע לא מבעיא היה בלבו לשם אלו דכשר (אלא) [אבל] למידק הא היה בלבו לשם חולין כשר היכי משמע כלל וצ"ע: רש"י ד"ה לפסולא. וקרא אסמכתא בעלמא. נ"ב עיין לעיל דף לד ע"א
בתוס' ד"ה ואפילו: תוד"ה אבל וכו' לכל הפחות תפשוט דר"י הוא דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו. ותו היכא מצינו לאוקמא מתניתין בטומאת בשר דהא לעיל פירשנו מקרא דוינזרו דמשמע דמיירי בטומאת הגוף, וי"ל דדוקא למלקות קאמר דאינו לוקה דנהי דאיתרבי לכרת למלקות לא איתרבי.
ומתניתין ה"ק ר"ש אומר בדבר שדרכו לאכול חייב לא שנא בטומאת הגוף בכרת לא שנא בטומאת בשר בלאו, אבל עצים ולבונה אינו חייב. ומיהו כו' עד [דאיירי נמי לענין] כרת דוטומאתו עליו כתיב גבי כרת, וי"ל דה"נ לא קאמר לענין כרת אלא לענין מלקות קאמר דומיא דבשר אשר יגע בכל [טמא] דמיירי
לענין מלקות דבבשר ליכא [כרת], וה"ק כיון דקרינא ביה והבשר [אשר יגע בכל טמא להתחייב במלקות משום טומאת בשר] קרינא ביה וטומאתו עליו להתחייב במלקות (לשון הר"פ):