ו:
כל הזבחים פרק
ראשון זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לא
כיפר מתנות הראש. פי' בקונט' ויביא לוג אחר ויתן מתנות
לא כיפר קמי שמיא. לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה מן המובחר:
כז א מיי' פרק ד מהלכות
א) נגעים פי"ד משנה י.,
ב) [במשנה איתא מן השמן,
מחוסרי כפרה הלכה ב:
אם נתן. שיריים על ראש מצורע כיפר כו' ד] דכפרה אמתנות הראש
הראש ולר' עקיבא צריך להתחיל בבהונות ותימה דבסוף
כח ב מיי' פי"ב מהלכות פסולי
והיינו קרא דכתיב בפרשת מצורע
❖
כתיבא: שירי מצוה הן. דכתיב והנותר הלכך הוי כשפיכת שירי
הוציאו לו (יומא דף סא.) משמע דלכולי עלמא אין מתנות הראש
י"ד פסוק כ"ט והנותר מן השמן
המוקדשין הלכה ו:
אשר על כף וגו' לכפר עליו לפני
הדם דחטאת דלא מעכבי כדלקמן (דף נב.): לא כיפר מתנות הראש.
מעכבות ואפילו נשפך הלוג דפליגי
התם ר"א ור"ש ורבנן בנתן
ה'. וכן העתיקו הילקוט. ודע
מקצת מתנות שבבהונות ונשפך הלוג
ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש.
דלעיל בקרא י"ח כתיב והנותר
שיטה מקובצת
בשמן אשר על כף וגו' וכפר עליו
וקתני סיפא גמר מתנות שבבהונות
ולר' עקיבא צריך שיתחיל בבהונות:
לא כיפר קמי שמיא מי לא תנן והנותר
א)
1
הכהן לפני ה']., ג) ת"כ מצורע
לא כיפר מתנות הראש. פי'
כבשי עצרת שלמים נינהו. והיכי תנא
ונשפך הלוג דברי הכל מתנות שבראש
בשמן אשר על כף וגו' לכפר עליו לפני
פ"ג הי"ב., ד) תוספתא
ב)
(א)
הקונטרס ויביאו לוג אחר כו'.
א]
סיפא דמילתיה על טומאת מקדש
אינן מעכבות כלל דאין צריך
דשבועות פ"א ה"א, ושם בשינוי
ולא נהירא דהא אמרינן בפ' הוציאו
יב]
ה' אם נתן כיפר ואם לא נתן לא כיפר
ג) א
לשון., ה) תוספתא שם, ירוש'
לו
נשפך הלוג אחר שגמר
(דף סא.)
וקדשיו והלא חובה ללחם הן באין
להביא אחר דבענין אחר אי אפשר
דברי ר"ע ר' יוחנן [בן נורי] אומר שירי
קידושין פ"ב ה"ו ושבועות
מתנות(יו) של בהונות דברי הכל
לפרש וזהו דלא כתנאי דהכא וצ"ל
להתיר את החדש במקדש למנחות
ל)
פ"א ה"ד., ו) כתובות קו:
מתנות הראש לא מעכבות. [אלא
מצוה הן בין ניתן בין שלא ניתן כיפר ומעלין
שבועות יא: מנחות עט:,
נראה] דמעיקרא הקשה [אימא]
ולבכורים: שעירי עצרת. גבי עצרת
דלר' יוחנן בן נורי נמי אין מעכבות
ז) שבועות יב:, ח) ירוש' שקלים
כיפר גברא להגין מן היסורין, לא
עליו כאילו לא כיפר מאי כאילו לא כיפר
כלל ואין צריך לעשותן ומעיקרא ס"ד
כתיבי שני שעירים חד בתורת כהנים
פ"ד ה"ג, ט) מנחות עט:,
כיפר קמי שמיא שלא עשה מן
י) [שבועות יא: מנחות שם],
אילימא דמבעי (ב) לאיתויי קרבן אחרינא
המובחר, ודחי [דזה] לא מקרי לא
לא כיפר קמי שמיא אפילו מה
ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת
כ) ירוש' שם וביומא פ"ה
כיפר בשביל כך [אלא כיפר מתן
האמרת בין ניתן בין לא ניתן כיפר אלא כיפר
שעשה כבר כגון מתנות בהונות
וחד בחומש הפקודים למוספין וקיימא
הי"א., ל) מנחות סח:,
בהונות לא כיפר] מתנות הראש קמי
❖
מ)
[בערך משך]:
עצמן אע"פ שנתנן אין בהן ריצוי
לן במסכת שבועות (דף ב.) שעירי
שמיא יח
] ולא עשה בהם נחת רוח
גברא לא כיפר קמי שמיא הכא נמי כיפר
ליוצרו, אבל להביא לוג אחר לכ"ע לא
גמור לפי שחיסר מתנות הראש
הרגלים באין על טומאת מקדש
כו' התם נמי כיפר מתן בהונות לא כיפר
צריך: והא הכא דעשה דלאחר
אע"ג דלא מעכבי כמו שאמר לעיל
וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה
הפרשה הוא. פ"ה וישלחו [מן
תורה אור השלם
מתנות הראש ת"ש ר' שמעון אומר כבשי
ד)
המחנה וגו'. וקשה א"כ] (מ"מ) מאי
ולא בסוף: שני למה קרב. והלא
שקרבן שעשה לא כיפר קמי שמיא
1. וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף
פשיט אבעייתו, הוא בעי מדבר שאין
עצרת למה הן באין כבשי עצרת שלמים
ראשון כיפר ה] לטומאה שלפניו: בין
בשביל סמיכה שלא עשה אע"ג דלא
בו כרת ופשיט ליה מכרת. וי"ל דהוא
הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר
נינהו אלא שעירי עצרת למה הן באין על
פשיט מכ"ש מדקאמר שהוא מכפר
זה לזה. קס"ד בין הקרבתו של זה
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה:
מעכבת והדר מסיק ומתן יג] בהונות
❖
בדבר שיש בו כרת כ"ש [בדבר שאין
ויקרא יד, יח
טומאת מקדש וקדשיו נזרק דמו של ראשון
להקרבתו של זה: [ראויים היו ישראל
שכבר עשה כיפר לגמרי שיש בהן
בו כי אם עשה לבדו]. מ"מ קשה
דתפשוט כמו כן בחטאת דעשה
שני למה קרב על טומאה שאורעה בין זה
כו'. דכל שעה] בספק חוטאין קיימי:
ריצוי גמור אבל מתנות הראש לא
ה)
דלאחר הפרשה מכפרת, ולעיל
הגהות הב"ח
אלא שחיסך הכתוב. חסך
כיפר קמי שמיא ואין צריך לעשותן
לזה אמור מעתה ראויין היו ישראל להקריב
ו]
משמע דפשיטא ליה בחטאת [דלא]
(א) גמ' על כף וגו' וכפר עליו
דכתיב והנותר וגו' וכן הקרבן כשר
מעונותיהם ולא דקדק אחריהם לפי
מהני. ועוד קשה דכרת ולאו איכא
קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה אלא שחיסך
הכהן לפני ה' אם נתן: (ב) שם
נמי הכא דכתיב (במדבר ה, ג) ולא
וכיפר על כל עשה שקודם לכן אבל
שחס על ממונם וחבירו במסכת
דמיבעי ליה לאיתויי: (ג) שם
הכתוב והא הכא דעשה דלאחר הפרשה (ג)
יטמאו את מחניהם וכתיב (שם יט, יג)
סמיכה לא כיפר דהויא לאחר הפרשה
מנחות (דף עו:) מפני החיסחון ומפרש
דלאחר הפרשה הוא וקא:
את (מקדש) [משכן] ה' טמא ונכרתה
ז]
וקא מכפרא אי דאפרשינהו בבת אחת הכי
(ד) רש"י ד"ה קרבנות וכו' אם
וגו', (גבי) [וגבי] קדשים בטומאת
עד שיביא קרבן אחר אבל קשה על
מאי מפני החיסחון התורה חסה על
הוצרכו הוצרכו ואם לאו:
הגוף [כרת איכא] אבל עשה ליכא
נמי הכא במאי עסקינן דאפרשינהו בזה אחר
ממונם של ישראל: והא הכא.
זה דלא הוי ליה לתרץ רק התם כתיב
(ה) תוס' ד"ה סכין וכו' מייתי
כלל. לכך נראה למורי דפריך משעירי
זה וליקו ולימא ליה לקרא דכי כתיבא בזה
לה להא דאמר ר' יוחנן:
עצרת אעשה דעולה דיש לספק לזה
והנותר וגבי סמיכה לא כתיב והנותר
דטומאה שאירעה בין זה לזה עשה
(ו) בא"ד שלא משכתן סכין
כמו לזה, דטעמא מאי מספקא לן
❖
אחר זה כתיבא אמר רב פפא קרבנות צבור
וצ"ל דהתם ה"פ מתנות הראש לא
דלאחר הפרשה הוא שהרי מאתמול
ב]
מעולם וכו':
בעולה משום [דבא] על עשה טובא,
שעירי עצרת נמי (מכפרת)
קאמרת שאני קרבנות צבור דלב בית דין
מעכבי דכיון שקיבל מדם האשם ומן
הופרשו וקתני דשני מכפר. טומאת
ב
ו)
[מכפרים] על טומאת מקדש וקדשיו
השמן על הבהונות אינו קרוי עוד
מקדש וקדשיו עשה נמי הוא דכתיב
קמתנה עליהן כדרב יהודה אמר שמואל
שארעה בין רגל לרגל שעבר, ושעירי
מוסף רש"י
הרגלים מכפרים על אין בה ידיעה
מחוסר כפורים אלא מותר לאכול
וישלחו מן המחנה וגו' (במדבר ה):
דאמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות
ז)
שירי מצוה הן. מתנות בהונות
לא בתחלה ולא בסוף יט (שבועות] ב.).
אי דאפרשינהו בבת אחת הכי נמי.
בקדשים וליכנס למקדש דמתן שמן
קרויין שיריים דכתיב בהו ומיתר
והא דקאמר אעשה דלאחר הפרשה
צבור ח) סכין מושכתן למה שהן אמר
דלא מכפר שני אמידי ואין צריך
נמי קרוי קרבן כדאמר פרק בית
השמן וגו' ומתנות הראש קרויין
לאו דוקא אלא כלומר כמו עשה
ליה רב יוסף בריה דרב שמואל לרב
שירי שיריים דכתיב בהו והנותר
דעולה כדפי' (תוס' הר"פ ז"ל):
ג]
לבא: הכא במאי עסקינן. דהוצרך
שמאי (לקמן מד:) לכל קרבנם לרבות
וליקו ולימא ליה לקרא דכי
בשיריים הראשונים יתן על ראש
פפא ומי אית ליה לרבי שמעון לב בית
ט)
לוג שמן של מצורע ולכן לכל הפחות
שני לבא דאפרשינן ח] בזה אחר זה
לב בי"ד.
המטהר. (יומא סא.)
כתיבא בזה כו'. [וכי] לא מיירי קרא
של כהנים (מנחות עט: בכת"י) לב
דין מתנה עליהן י) והאמר רב אידי בר
כי אם (שהפריש) [בשהפריש] שניהם
צריך יד] ליתן על הבהונות קודם שיהא
והאי שאורעה בין זה לזה דקתני
בי"ד מתנה עליהן. בשעת
בזה אחר זה אבל אם הפרישם בבת
אבין אמר רב עמרם אמר רבי יצחק אמר
מותר בקדשים. ברוך:
שאורעה אתמול בין הפרשתו של
לקיחה וכו' וכל מידי דציבור נותנין
כ)
אחת אין צריך להקריב השני. כך
בי"ד לב (שבועות יא.) סכין
וליקו ולימא ליה לקרא דכי כתיבא
פרש"י. וקשה דגם אם הפרישם בבת
זה להפרשתו של זה ולעולם אעשה
רבי יוחנן תמידין
שלא הוצרכו לצבור
מושכתן למה שהן. סכין
אחת יניח להשני ויפריש אחר
בזה אחר זה כתיבא. הא
דלאחר הפרשה לא מכפר: וליקום
השוחטן סתם מושכתן לקרבן
[ויקריבנו] וא"כ מיירי שפיר בכל ענין
שהופרש מתחלה לכך ואפילו אין
שיביא אותם שני שעירים אף
ולימא ליה כו'. בתמיה אפשר שלא
לא פריך דלימא ליה לקרא שלא חייב
זה אותו קרבן עצמו, וכגון עולת
כשהפרישם בבת אחת (תוס' טוך):
בא הכתוב אלא לכך והלא בכל שנה הצריכו ט] שנים: לב בית דין.
להביא שנים אלא כשהפריש בזה אחר
זה אבל הפריש שנים בבת
סכין מושכתן כו'. פירש הקונטרס
תמיד עולה לקיץ אם אינו ראוי
לתמיד (שם יב:) תמידין שלא
אחת [אינו חייב] טו] שזו אינו קושיא דאפי' הפריש שנים בבת אחת
(העם) העוסקין בצרכי צבור מתנה עליהן שאפי' יפרישו י]
למה שהן ראוין ועומדין ואפילו לא
הוצרכו לצבור. שבכל שנה היו
ידע השוחט מה הן. והקשה השר
נהי כשקרב האחד לא מהני השני שהופרש עמו מכל מקום יכול
הכהנים בבת אחת לא תהא הפרשת האחרון הפרשה עד סמוך
נשארים ארבע טלאים, דאמרינן
מקוצי היכי דמי אי קסבר שהן חולין
להפריש אחר כן ולהקריב ומועיל דלעולם חייבה תורה להביא
להקרבתו כדי שיהא ראוי שני זה לבא על טומאה שאורעה בינתיים:
בפרק התכלת (מנחות מט:) אין
הא אמרינן (לקמן מו:) (לשם) [משום]
טז]
פוחתין מששה טלאים המבוקרים
חולין פסולין. ואי קסבר שהן קדשים
קרבנות צבור סכין. השוחטן מושכתן למה שהן ראויים ועומדין
שנים אלא הכי פריך דאטו מי לימא ליה לקרא דכי משתעי
בלשכת הטלאים, כי בכל יום היו
אחרים תיפוק ליה דאף בקרבנות
[שצריך להקריב ב' דוקא כשמפריש בזה אחר זה יז] וקשה ליפרך
ואפילו לא ידע השוחט מה הן (או) יא] כגון תמידין שלא הוצרכו
נוטלין שנים ונוטלים שנים אחרים
יחיד כשרים דהא אמרינן לשם קדשים
ונותנים תחתיהן חוץ מיום אחרון
כשרים. לכן נראה לו כפירוש האחר
נמי דאטו מי לימא ליה לקרא דכי משתעי] ע"י לב ב"ד ונראה דבלאו
לצבור שניקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן שמצוה להביא
של אדר שלא היו נותנים אחרים
שפירש כגון תמידין שלא הוצרכו
קרא הוה קשיא ליה משעירי עצרת שעושין כל שנה שדוחק הוא
מן החדש כדאמרינן בראש השנה (דף ז.) שוחטן וכשרין לקיץ
תחתיהן לפי שמכאן ואילך אין
לצבור כו' אע"ג דהאי עולות חובה
להעמידם ולומר שהיו מפרישין אותן בזה אחר זה: סכין מושכתן
מביאין אלא מאותן הנקנים
והאי עולות נדבה דהסכין מושכתן
המזבח כדין שאר מותר תרומת כסף הנשאר בקופות התרומה
משקלים של שנה זו, דאמרינן במס'
למה שהן ראוין להיות דלב ב"ד
למה שהן. בסוף פרק קמא דשבועות (דף יב:) אמרינן דשמואל
כשמגיע אחד בניסן שמקייצין בו את המזבח ואע"ג דלשם תמידין
ר"ה (ז.) אמרה תורה חדש והבא
מתנה עליהן, ועל זה פריך מי אית
קרבן מתרומה חדשה, ונשארו
סבר להא דר' יוחנן דהתם ובסמוך מייתי לה אמר רבי יוחנן
נלקחו ולא לשם עולת נדבת צבור כגון קיץ המזבח הואיל ולא
ליה לר"ש לב ב"ד מתנה הא לדברי
(ה)
ארבע שלא הוצרכו, ולדברי ר"ש
ר"ש אין נפדין תמימין דלית ליה
תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר"ש אין נפדין תמימים פירוש אלא
חזו לתמידין קרבי למאי דחזו משום דלב ב"ד מתנה עליהן אם
דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהם
לר"ש לב ב"ד מתנה עליהן כו'
מקיצין בגופן את המזבח כדקאמר התם לר' שמעון ופי' שם בקונט'
הוצרכו ואם לאו יקייצו בהן את המזבח ונראה בעיני
(ד)
אם הוצרכו הוצרכו ואם לא יפדו,
כפרש"י. וקשה דבשבועות (דף יב:)
אין נפדין תמימים אלא ירעו עד
מוכח דר"ש אית ליה [לב ב"ד מתנה]
דשמואל סבר לה להא דאמר רבי יוחנן לדברי ר"ש אין נפדין
דלא גרסי' לה להא דשמואל הכא דהא מוקמינן ליה בפ"ק
שיסתאבו ואח"כ ימכרו (מנחות עט:
דשמואל אית ליה כר"ש דאין נפדין
❖
תמימים ומקיצין בהן את המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן למה
דשבועות (דף יב:) אליבא דמאן דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן:
מכת"י):
(תמידין) [תמימין] ואפ"ה איצטריך
ללב ב"ד מתנה עלייהו כדפי' משום
שהן פי' סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחילה
לדברי
דמתחלה הוו עולת חובה והמותר
כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע"פ שאין זה אותו קרבן כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה והשתא קשה מאי מייתי התם תניא נמי הכי מברייתא
עולת נדבה, וא"כ מאי פריך ומי אית
שינויי נוסחאות
ליה לר"ש, אה"נ דאית ליה לב ב"ד
הלא ממתני' דהתם הוה ליה לאיתויי ועוד דבהדיא מוכח בשמעתין דמילתיה דשמואל דווקא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דאית להו לב בית
א] נ"א וכפר אם נתן כפר כו',
כו' לענין שמתחילה חובה והשתא
דין מתנה עליהן ויש פירושים ברש"י שמוגה בהן נראה בעיני דלא גרסינן הא דשמואל הכא דהא בפרק קמא דשבועות מוקמינן לה אליבא דמאן
והשאר נמחק (כי"מ). והוא הנוסח
נדבה. לכך נראה דלא גרסינן כדרב
האמיתי, דבקרא והנותר בשמן
יהודה אמר שמואל אלא גרסינן שאני
דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן וזהו דוחק למחוק כל מילתיה דשמואל מן הספרים ועוד נראה שדברי הקונטרס סותרים זה את זה שפירש סכין
וכפר כתיב, והוא הקרא המוקדם
קרבנות צבור דלב ב"ד מתנה עליהן,
מושכתן למה שהן ראויין ועומדין כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שנקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן מקיצין בהן את המזבח
וגם כתוב בו וכפר כמו גבי
ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה
סמיכה אבל לכפר לא משמע אם
ואף על גב דלשם תמידין נלקחו ולא לשם עולות נדבת צבור הואיל ולא חזו תו לציבור קרבי למאי דחזו משום דלב בית דין מתנה
עליהן. אבל לפי מה שפי' הערוך
נתן כו'. ובכל דפ' הישנים ליתא
ניחא הגירסא דהכא שפי' שמואל אית
עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקיצו בהן אלמא לפירושו לא מהני תנאי בית דין למיקרב תו לתמידין ואחר כך פירש לדברי
תיבות עליו לפני ה' (דק"ס). וראה
ליה כרבנן דאמר נפדין תמימין ולא
חכמים נפדין תמימים דאית להו לב בית דין מתנה עליהן להכשירן לתמידי שנה הבאה שאם לא הוצרכו יהיו לדמיהן שיפדו אותן
מסורת הש"ס: ב] נ"א ר' זירא
כר"ש, והא דאמר סכין מושכתן ר"ל
(כ"ג הראשונים בשבועות יב:).
דעד שעת שחיטה אינו נגמר מה יהו
ממעות חולין בלא מום ויוציאום לחולין ויפלו דמיהן למותר תרומה ואחר כך יקחו אותן מתרומה חדשה ויוכשרו לתמידים ונראה
וגיר' כי"פ אלא אמר רב פפא:
דיכול לפדותו ולהביאו לדמי נסכים
כפירוש מ) הערוך וזה לשונו סכין מושכתן למה שהן פירוש למה שהן אם תמידין אם מוספין סכין מושכתן להיות כן אבל טרם
ג] נ"א שמעיה (*ש"מ): ד] ואם
אם לא הוצרכו לכפר דלב ב"ד מתנה
לא נתן לא כיפר כצ"ל, ותיבת
עליהן. והרשב"א כ] אומר שיש ליישב
שמושכתן הסכין אין לומר איזה תמיד ואיזה מוספין אלא תלויין ועומדין בתנאי לב בית דין שכך מתנה עליהן לב בית דין אף על
כו' נמחק (ש"מ)
: ה] נ"א כיפר
גירסא דהכא אף לפ"ה דהתם,
פי שאמרו שהן תמידין אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך הסכין לשחיטת התמיד הרי הוא תמיד ובזמן
על מה שלפניו (*שמכ"י):
דאה"נ דשמואל סבר לה כר"ש דאמר
ו] נ"א חשך מעונותיהם
אין נפדין תמימין אלא מקייצין בהן
שמשך זה הסכין לשל מוסף הרי הוא מוסף וזה סייעתא לר' יוחנן [דאמר] שאם לא הוצרכו להן [אליבא דרבנן] נפדין תמימים
(שמכ"י). נ"א חסך על עונותיהם
המזבח והוא מייתי לראיה כדרב
שלא משכתן סכין לעולם והשתא להאי פירושא לא גרסינן תניא נמי הכי דמילתא דשמואל כרבנן אלא גרסי' תניא מודה ר' שמעון כו'
(ו)
: ז] צ"ל חיסכון, וכן בסמוך
יהודה אמר שמואל דצריכין ללב ב"ד
(צ"ק)
מתנה עליהן כדי לעשות לאחר
(יעב"ץ, וכ"ה בכתה"י ובכל דפ'
שהופרשו כאילו [לא] הופרשו עד סמוך לשחיטה, ופריך מי אית ליה [ל]ר"ש לב ב"ד מתנה עליהן כל כך לבטל ההפרשה ולהוציאן לחולין, והא אמר ר"י הישנים). ובד' שלנו שינו עפ"י הגמ' דמנחות, ע"ש במסה"ש: ח] צ"ל דאפרשינהו (ש"מ): ט] בכי"פ איתא: ביסוד אחר של רש"י נמצא הצריכו
לדברי ר"ש אין נפדין תמימין, ונהי נמי דאיצטריך ללב ב"ד מתנה עליהן לשנות מחובה לנדבה (כל כך) [מ"מ] לפדותן תמימין ולהוציאן לחולין לית ליה הכתוב שנים ואפשר שלא תארע טומאה בנתיים והתם זה אחר זה איכא: י] יפרישום (כ"ה בכתה"י ובכל דפ' הישנים): יא] בש"מ וצ"ק
מוחקים תיבת או. אולם מהש"מ בחידושים ד"ה סכין מושכתן נראה בהדיא דב' פירושים הם ברש"י וגרסי' תיבת או, עיי"ש וצ"ע:
לב ב"ד מתנה עליהן (תוס' טוך):
יב] מעכבות, וכעין זה קתני התם גבי מתנות של פר ושעיר של יוה"כ והיינו דאינן מעכבות כלל כו', כצ"ל (ש"מ): יג] דמתן (ש"מ):
יד] אין צריך ליתן על הראש קודם כו', כצ"ל (צ"ק). ובס' טה"ק מפרש דברי התוס' עפ"י הגי' שלנו, וכתב שהגהת הצ"ק היא על חנם, עש"ב: טו] אינו חייב אלא אחת כצ"ל (ש"מ): טז] יכול להניח השני שהפריש ולהפריש אחר אחר כך ולהקריבו ומועיל כו', כצ"ל (שמכ"י):
יז] זה ומשני דקרא משתעי ע"י לב ב"ד, וקשה כו' כצ"ל (בה"ז). וגי' צ"ק אך קשה א"כ מאי משני לב ב"ד, וכי משתעי קרא ע"י לב ב"ד כו': יח] נראה להוסיף כאן שחיסר מצוה (עפ"י תוס' יומא נ ב): יט] ועי' מלאי"ט לרש"י ד"ה אלא: כ] בתוס' הרא"ש בשבועות יב ב הביא
פירוש זה בשם ריצב"א: