איזהו מקומן פרק חמישי זבחים
מט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והרי
מעשר דהוא נפדה. אפילו בירושלים
והרי מעשר שני דהוא נפדה. אפי' בירושלים אם נטמא כדילפינן
יא א מיי' פ"ז מהלכות
אם נטמא כדילפינן
א) מעשר שני פ"ג מ"י פסחים
מעשר שני הלכה א ב:
לח. ב"מ נג: סנהדרין קיג.,
מלא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה ואילו לקוח בכסף
(ב"מ דף נג:) מלא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא
יב ב מיי' פרק ג' מהלכות
ב) תמורה טז:, ג) יבמות
משאות: אינו נפדה. אליבא דר' יהודה אלמא איכא טפל חמור
מעשר שני אינו נפדה אליבא דר' יהודה אלמא איכא טפל חמור תמורה הלכה ה:
ז. מכילתא משפטים פי"א,
יג ג מיי' פ"ג מהלכות מעשה
ת"כ ברייתא דר"י פיס' ד,
מעיקר: התם משום דלא אלים. ולא
חומרא הוא: קדשים לא
מעיקר כך פי' בקונטרס ובספרי פרשת עשר תעשר מפרש טעמא
ו)
קרבנות הלכה ו:
צו פרש' ו ה"ה, ירוש' פאה
❖
חיילי (עליה). תחילת הקדש אינו
דרבי יהודה משום דכתיב [הכסף]
יד ד מיי' שם פ"ה הלכה ג:
פ"א ה"ד, סוטה פ"ט ה"ה,
חל על בעל מום קבוע ליקדש קדושת
כסף ראשון ולא כסף שני והא דאמר
ועיין פסחים פ"ה ה"ב (ע"ש
והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח בכסף
בציון ירושלים) ד) תמורה
הגוף אלא קדושת דמים בעלמא
בריש הזהב (ב"מ דף מה.) גבי סלעין
מעשר אינו נפדה דתנן הלקוח בכסף
ט., ה) ויקרא ז א, ו) ראה
א) א
תורה אור השלם
ויוצאין לחולין גמורין בפדיון ואפילו
דינרין דכסף כסף ריבה יש לחלק
קז. ירוש' מע"ש פ"ג ה"ו,
מעשר שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר
ז) פ"ב הי"ט, ח) ע' רש"ק
1. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת
ליגזז וליעבד כדתניא פרק הוציאו
בזה שנגמר כאן פדיונו לגמרי וקנה
❖
וצ"ק:
(נטמא אין לא נטמא לא) התם לא אלימא
הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת
לו בסדר יומא
חומר בתמורה
פדיונו מעשר ואם היה טהור לא
(דף נ:)
טו]
דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
קדושתיה למיתפס פדיוניה והרי תמורה
ויקרא ז, ב
שהתמורה חלה על בעל מום קבוע
היה נפדה ותנן במסכת מעשר שני
2. וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם
גליון הש"ס
דאילו קדשים לא חיילי על בעל מום קבוע
ב)
ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד מה
פ' שלישי (מ"י) אמרו לו לר' יהודה
אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת
ואילו איהי חיילא תמורה מכח קדשים קא
תוס' ד"ה לפי וכו' לא קרוי דבר
שאין כן בזבח דגבי תמורה כתיב [ויקרא
מה אם מעשר שני עצמו שנטמא הרי
הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי
ב
א]
חדש. עי' לקמן נז ע"א רש"י
כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן
❖
אתיא וקדשים מכח חולין קאתי הרי פסח
הוא נפדה הלקוח בכסף מעשר
כז] טוב ברע ח] ד) השווה בעל מום לתם
ד"ה ה"ג וכשנאמרו:
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:
❖
שנטמא אינו דין שיפדה אמר להם
לענין תמורה על כולם נאמר והיה
ויקרא יד, יג
דהוא אינו גטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה
לא אם אמרתם במעשר שני עצמו
הוא ותמורתו יהיה קדש [שם] אבל זבח
ושוק ואילו מותר דידיה טעון סמיכה ונסכים
שינויי נוסחאות
שכן נפדה טהור ברחוק מקום תאמרו מוסף רש"י
ראשון אם קדם הקדישו את מומו
ותנופת חזה ושוק פסח בשאר ימות השנה
א] ברוב כתה"י קדושה:
בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה
קדוש קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין
הלקוח בכסף מעשר שני
ב] העולה העולה במקומה
שלמים הוא ואיבעית אימא אמר קרא העולה ב]
טהור ברחוק מקום. ואית ספרים
ליגזז וליעבד ט] כדתנן בבכורות
(*ש"מ): ג] צ"ל ת"ל ואת (ש"מ):
שנטמא יפדה. דאלימא למיתפס
במקומה תהא אשם מנלן דבעי צפון
ד] תיבת יזרוק ליתא בכי"צ, ונוח.
פדיונו (פסחים לח.) יקבר. משום
ד
דגרסי הכא נטמא אין לא נטמא לא
(דף יד.) כל הקדשים שקדם מומן
ועי' רש"י דמשמע שהיה לו גי'
דקלישא קדושתיה ולא אלים
דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה
ומייתי ראייה מרבנן דטפל חמור
להקדישן נפדה ויליף לה מקראי:
1
אחרת. ומ"ש אח"כ קבול דמו
למיתפס פדיוניה (שם, וכעי"ז ב"מ
י]
נג: וסנהדרין קיג.) והרי תמורה.
נמי, עי' לעיל (מח א) אות ז':
ישחטו את האשם אשכחן שחיטה קבלה מנא
קדשים מכח חולין קאתו. לא חלה
מעיקר פירוש נטמא נפדה לרבנן לא
ה] בש"מ נוסף במקום אשר
שאם המיר בעלת מום בתמימה
נטמא אינו נפדה אפי' חוץ לירושלים
עליהם קדושה קודמת אבל תמורה
לן ואת דמו יזרוק קבול דמו נמי בצפון
של הקדש חלה עליה קדושה
ישחט את החטאת ואת
ג]
ד]
העולה: ו] בס"י נוסף החזירו
חמורה כל כך שאם יפדה לא תצא
אע"פ שמעשר עצמו נפדה והיינו חוץ
באה מכח קדושה קודמת הלכך לאו
מקבל עצמו מנא לן דמו ואת דמו אשכחן
לחולין (תמורה טז:) אי אתה
הכתוב לכללו בפירוש (שמכ"י):
לירושלים דבירושלים אין מעשר טהור
טפל חמור מן העיקר הוא דהא
רשאי להחזירו. ולהשוותו לכללו
למצוה לעכב מנא לן קרא אחרינא כתיב
ז] לן דבר שהיה בכלל ויצא
חומרא דעיקר הוא: שלמים הוא.
נפדה ובתוספתא דמעשר שני משמע
ולא להשוות כללו לו: כי כחטאת
לידון (כי"צ): ח] ברע או רע
ז)
יא]
ושחט את הכבש והאי להכי הוא דאתא
האשם הוא. כדין החטאת כך
בטוב (כי"י): ט] בש"מ נוסף
2
ה]
ולא מותר פסח מיקרי למיחשביה
כפי' הקונטרס דעל מילתא דר' יהודה
דין אשם זה: שאין תלמוד
ואם קדם מומו להקדישו אינו
האי מיבעי ליה לכדתניא ג)דבר שהיה בכלל
טפל: ואיבעית אימא. עיכובא דעולה
פרכינן טז] האי לישנא שעושה טפל
לומר. דהא אשם זה אם לשחיטה
קדוש קדושת הגוף ויוצא
ויצא לידון בדבר החדש אי אתה רשאי
בצפון הלא כבר נאמר בו ושחט
לחולין ליגזז וליעבד כדתנן
מהכא: דכתיב במקום כו' יב] העולה.
חמור מן העיקר והכי איתא התם
(ש"מ). נ"א אבל זבח ראשון אם
את הכבש במקום אשר ישחט את
להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו
חזר ושנה לימד מקום שקבעתו לעולה
הלקוח בכסף מעשר כו' אמרו לו
החטאת, ואם למתן דמים ואכילתו
קדם מומו להקדישו אינו
הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת
קדוש קדושת הגוף ויוצא
לעולם הוא מקומה: ישחטו את האשם
בפירוש כיצד ושחט את הכבש במקום
לרבי יהודה תחמיר בטפילה יותר מן
2
תורת האשם בצו את אהרן: לפי
לחולין ליגזז וליעבד כדתנן כו'
ואת דמו. במקום שחיטתו תהא קבלת
העיקר יז] ולגירסת הספרים לא
אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום
שיצא אשם מצורע. מכלל שאר
(ד"ו רפ"ט וש"ח): י] ונפדו כו'
אשמות: לידון בדבר החדש.
ויליף כצ"ל (כתה"י): יא] בכי"פ
דמו: דמו ואת דמו. מדמצי למיכתב
נטמא לא ומוכיח דרבנן נמי סברי
הקדש כי כחטאת האשם הוא וגו' שאין
נוסף כאן לא חומרא: יב] תיבת
שאינו בשאר אשמות בבהן יד ובבהן
ישחטו את האשם ודמו יזרוק וכתיב
טפל חמור מן העיקר גבי מעשר
כו' ליתא בכתה"י וד"ו: יג] צ"ל
רגל, והואיל ויצא מכללו יכול לא
ת"ל כחטאת האשם מה ת"ל כחטאת האשם
❖
דהא (צ"ק): יד] המזבח הס"ד
ואת דמו את לרבות את המקבל:
טהור חוץ לירושלים קשה דאי יח]
יהא טעון כו' (יבמות ז.):
לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש
ואח"כ מה"ד אם כן. דשחיטת
ושחט את הכבש וגו'. באשם מצורע
פרכי רבנן לר' יהודה תיקשי להו
צפון וכו' כצ"ל (*ש"מ וצ"ק):
בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית יכול לא יהא
כתיב. שנה הכתוב עליו לעכב:
לדידהו כיון דקורא טפל חמור מן
טו] פדיונו נמחק וצ"ל פירות
שיטה מקובצת (המשך)
ממעשר (שמכ"י וצ"ק). וע' בב"מ
טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח תלמוד
לכדתניא כו'. דצריך להחזירו לכללו
העיקר האי דלקוח טהור אינו נפדה
בתוס' דף נג ע"ב: טז] צ"ל פרכי
וא"ת מ"מ יוכיח מרבנן נמי שטפל
לומר כחטאת האשם הוא מה חטאת טעונה
הלכך לענין שחיטת צפון נמי בעי
ומעשר עצמו נפדה אבל לגירסת
רבנן (ש"מ): יז] בש"מ נוסף א"ל
חמור מן העיקר היכא דלא נטמא
ו]
מצינו שהתמורה חמורה מן
כדפי', דמזה לא יוכל לתרץ כלום
להחזירו דאי לא הדר כתביה בגוויה
הקונטרס ניחא דאיכא למימר דהאי
מתן דמים ואימורין לגבי מזבח אף אשם
העיקר: יח] צ"ל דאדפרכי רבנן
כדפי'. וליכא למימר דהא דנקט
כי היכי דאהדריה למתן דמו הוה
לא מיקרי טפל חמור מן העיקר
מצורע טעון מתן דמים ואימורין לגבי
(ש"מ וצ"ק): יט] נ"א ליקח
נטמא ה"ה לא נטמא אלא לרבותא
(גליון): כ] תיבות לא נטמא לא
דר"י נקט נטמא דאע"ג דפודין
אמינא לא ניבעי צפון: אי אתה יכול
דמעשר עצמו טהור נפדה ברחוק
מזבח
אם כן נכתוב בהאי ולא נכתוב
נמחק (ש"מ): כא] בש"מ נוסף
המעשר שני שנטמא בירושלים מ"מ
להחזירו לכללו. שיהא עוד כשאר
מקום כדי לפדות יט] בדמים בירושלים
דברי ר"מ: כב] עצמן (ד"ו
הלקוח במעשר שני אין פודין, זה
בהאי הניחא
אי סבירא לן יצא לידון
ז]
: כג] צ"ל במס' מעשר שני
הכלל: שיצא אשם מצורע. מכלל ה) זאת
בקר וצאן יין ושכר כדכתיב ונתת
אינו דתנן במסכת מעשר שני (פ"ג
ש"ח)
בדבר
החדש
איהו הוא דלא גמר מכללו
(ש"מ): כד] עשר שקראו עשירי
מ"י) אמרו לו לר"י מה אם מעשר
תורת האשם דהוה יג] כתב בכולהו ואת
הכסף בכל אשר תאוה נפשך אבל אם
דטעון נסכים והעשירי שקראו
שני כו' עד ברחוק מקום, אלמא
דמו יזרוק על המזבח אף כאן
לקח פירות בו חוץ לירושלים כדי
אינו טעון נסכים והרי מצינו
משמע דלרבנן נמי בלקוח בכסף
יד]
שטפל (ש"מ): כה] צ"ל מיהו
מעשר שני שלא נטמא אינו נפדה,
לשחיטת צפון נמי להחזירו הוא דשנה עליה: לכתוב.
שחיטת
לאוכלם בירושלים לא יפדה כמו שלא היה פודה מה שהיה לוקח
נ"א והא
צריך קרא (ש"מ).
וא"כ לרבנן נמי מצינו טפל חמור
צפון באשם מצורע ולא נכתוב גבי זאת תורת
האשם בירושלים ולגירסת הספרים לא נטמא לא כ] קשה לפירוש הקונטרס
דמצריך קרא מותר וכו' (צ"ק,
מן העיקר, וי"ל דמלקוח בכסף
הגריא"ח עש"ב). לפנינו ע"פ
מעשר שלא נטמא ליכא ראיה דהתם
ונגמר כללו מיניה ומדכתביה הכא והכא
לעיכובא הוא:
דפרק הזהב (ב"מ דף נה:) גבי מחללין אותו כסף על נחשת נחשת
בה"ז: כו] ליה התם טפל (ש"מ)
:
טעמא איכא משום דאמר רחמנא
על הפירות ויחזור ויפדה את הפירות כא] וחכמים אומרים יעלו
אבל
כז] שחטאת ואשם מצורע
במעשר טהור שפודין אותו חוץ
טעונין כצ"ל (ש"מ). ועי' ח"נ נ'
לירושלים היינו בשביל טורח הדרך
פירות ויאכלו בירושלים ופי' בקונטרס וחכמים אומרים לא הזקיקוהו לחזור לחללם כמו ת"ק אלא אם רצה יעלה פירות עצמו כב] דהקלו
ע"א ד"ה לפי: כח] צ"ל זה פי'
שחס רחמנא על טרחו כדכתיב (דברים
בו משמע מתוך פירושו דר"מ מחמיר דלא שרי נחשת על הפירות אא"כ יחזור ויפדה את הפירות ויעלה הכסף לירושלים והכא משמע
והקשה (שמכ"י): כט] מצורע
יד) כי ירחק ממך (הדרך) [המקום],
נותן ממנו כצ"ל (ש"מ): ל] צ"ל
שזו היא קולא כשחוזר ופודה את הפירות ומשמע דאפילו איסורא איכא למאי דגרסי' לא נטמא לא דאינו נפדה טהור ברחוק מקום
וזה שלקח מן הכסף פירות ברחוק
כללו (ש"מ): לא] בהאי פי' ולא
מקום כדי לאכלו בירושלים א"כ
פסח
בשאר ימות השנה שלמים
ומשנה שלימה היא במסכת מעשרות כג] (פ"ג מ"י) ושם הארכתי בפרק הזהב (ב"מ דף נה: ד"ה ויחזור):
לכתוב צפון בשאר אשמות
גלי דעתיה דאינו חס על טרחו,
הוא. וא"ת הרי אחד עשר שטפל חמור מן העיקר כדאמרינן בפ' שתי מדות (מנחות צא:) האחד זה אחד עשר שלא מצינו לו בכל התורה
ונילף מאשם מצורע דהא
לפיכך אינו נפדה כשהוא טהור, אבל
כד]
סבירא ליה דכללו גמיר מיניה
בלקוח בכסף מעשר שני שנטמא
טפל חמור מן העיקר וי"ל כדמשני הכא מותר הפסח שלמים הוי ה"נ אחד עשר שלמים הוי דכל דיני שלמים עליו כדמשמע בבכורות
כדקאמר בסמוך אלא להכי
אח"כ דלא חזי לאכילה שייך ביה
(דף סא.) מדמצריך כה] קרא דמותר הפסח נמי בעי קרא כדדרשינן פרק קמא (לעיל ט.) אם כשב להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאין
כתביה בשאר אשמות לעכב
פדיון מלא תוכל שאתו, דה"פ דקרא
הכא והכא. הס"ד ומה"ד אבל
לעכב
כי ירחק ממך המקום דהיינו חוץ
מנא לן דכתיב
מחמת פסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק והא דקרי ליה כו] טפל לאו דווקא:
כללו גמיר מיניה שפיר תימה
לירושלים או אפילו בירושלים כגון
ושחט את הכבש. למקבל לא ידעינן עיכובא ח): לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש כו'. מה שחטאת כז] מצורע טעונה נסכים
ושאר וכו'. ושייך לע"ב (שמכ"י):
לא תוכל שאתו דהיינו שנטמא דאין
לב] נדצ"ל וא"כ קבלה למצוה
שאת אלא אכילה כדכתיב (בראשית
ושאר חטאות אין טעונין לא חשיב דבר חדש וכן אוב וידעוני שיש כרת מה שאין כן בשאר מכשפים מדלא תני בל"ו כריתות ואפ"ה
מנלן הן למקבל עצמו והן
מג) וישא משאת, ונתת בכסף פי'
גמרינן סקילה מאוב וידעוני בשאר מכשפים פרק קמא דיבמות (דף ד.) ופרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סז:) ואי מקרי כרת דכתיב
לקבלה: לג] נראה כוונתם ועוד
דנפדה. אבל לר"י דאמר אינו נפדה
אפי' למאי דפ"ה דמאותו דעולה
אפילו בלקוח בכסף מעשר [שנטמא]
באוב וידעוני דבר החדש היכי גמר מינייהו סקילה למ"ד כללו לא גמר מיניה וזה כח] הקשה ה"ר יעקב מאורלינ"ש $ אלא לא קרוי
קדריש מ"מ קשה דבקבלה עצמה
ומעשר עצמו שנטמא נפדה אפילו
❖
דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות כל הדם למזבח ואשם מצורע כט] הדם ממנו לבהונות וכגון אשת אח בפרק קמא
וכו':
בירושלים דמוקי האי דרשה דלא
דיבמות (דף ז.) שנאסרו כל העריות וזו הותרה וזהו דבר החדש שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אינו סותר
תוכל שאתו במעשר עצמו דמזה
מיירי קרא, אלמא טפל חמור מן
מכללו ל] אלא תוספת הוא על הקרבן וא"ת למאן דאמר כללו גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונין מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות
: ת"ל ואת דמו.
העיקר
שיטה מקובצת
(מהר"פ)
מאשת אח וי"ל דלא גמר מיניה אלא מידי דלא חידש בו כגון שחיטת צפון אבל החידוש לא גמר מיניה כדפירש בקונטרס דא"כ לא
וי"ו מוסיף על ענין ראשון, במקום
היה עוד כאן דבר חדש ועוד דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו: נכתוב בהאי ולא
שייך לעמ' קודם נקבה היא, וי"ל
שחיטתו תהא קבלת דמו, וע"כ
דאם אינו ענין לעיכובא דנקבות
משום קבלה אתיא דלא אתיא בשביל
נכתוב בהאי
לא]. תימה ושאר אשמות היכי ילפי
מאשם מצורע מה לאשם מצורע שכן בא להתיר:
דמזאת תורת נפקא, תניהו ענין
זריקה דזריקה אינה בצפון (לשון
לזכרים: אלא אותו למה לי. עיין
הר"פ ומשמע שהוא לשון רש"י שלו):
בהשמטות בסוף המסכת: לרבות
לעכב מנלן. וא"ת מאי בעי כיון
שעירי עכו"ם לסמיכה. עי' בהשמטות בסוף המסכת: סד"א הואיל ואתרבו כו'. עי' בהשמטות בסוף המסכת: לר"ש מאי איכא למימר. עיין
דאקיש אשם לעולה א"כ אף לעכב אקשינן דאין היקש למחצה, ועיכובא דעולה ידעינן מהעולה במקומה תהא. וכן קשה למה לי דשנה הכתוב בחטאת
בהשמטות בסוף המסכת: מקבל מולקח לו יקח. וא"ת עיכובא (בקבלה) [במקבל] מנלן. בשלמא למאן דדריש מולקח לו יקח, א"כ שנה הכתוב דכתיב
לעכב (בחטאת) תיפוק ליה מדאיתקש לעולה ובעולה כתיב עיכובא מהעולה במקומה תהא, וי"ל דודאי אי הוי ההיקש כתיבא בלשון זה החטאת כעולה
הרבה ולקח בכל הפרשיות דחטאת גבי צפון. אבל מאן דלא דריש ליה, מקבל עצמו מנלן, וי"ל דמה קבלה עצמה לא חלקת בה בין למצוה בין לעכב אף
וכן גבי אשם הוי כתיב האשם כעולה אז הוי משתמע דאיתקש חטאת לעולה לגמרי גם לעכב וכן אשם לעולה גם לעכב. אבל השתא דכתיב במקום
מקבל עצמו לא חלקת בו בין למצוה בין לעכב: קבלה נמי למצוה אשכחן. פ"ה (כו') [כדאמרן] אבל מקבל בצפון]. וקשה דהא הך דרשא לאו גבי
אשר ישחטו [את] העולה ישחטו את האשם, אינו מקיש לגמרי האשם לעולה אלא למאי דכתיב בפסוק בהדיא דהיינו ישחטו דמשמע למצוה ולא לעכב.
עולה היא אלא גבי חטאת היא מאותו דשעיר נשיא, דהא אותו דעולה מוקמינן ליה לכדרבי אחיא לומר דאין שוחט בצפון, וא"כ קבלה בעצמה לב] מנלן
וכן גבי חטאת דכתיב במקום העולה תשחט את החטאת ומשמע תשחט למצוה דוקא קאמר, וסברא הוא דלא עדיף הך דהקישו לשחיטה דעולה מאילו
הוה כתיב צפון באשם פעם אחת בהדיא דהוה למצוה ולא לעכב. כך נראה למורי (מהר"פ ז"ל): כי כחטאת האשם הוא. גליון, כלומר כדין חטאת
לא למקבל עצמו ולא לקבלה. ועוד לג] דבקבלה עצמה לא אשכחן [צפון] בשום מקום בעולה רק בשחיטה ובמקבל, (דקבלה) [וקבלה] דהכא משמע קבלה
הוא אשם זה ובאשם מצורע כתיב. ע"כ: שאין ת"ל כחטאת האשם. גליון דאם לשחיטה בצפון הרי כבר נאמר ושחט את הכבש במקום אשר ישחט
עצמה, ולקמן משמע דבעינן [תרי] קראי באשם חד למקבל וחד לקבלה וא"כ כיון דלא דרשינן ולקח (ולקח) [לו יקח] מנ"ל קבלה בעולה, וי"ל כיון דגבי
ושחט את החטאת במקום העולה כתיב ולקח הכהן מדם החטאת דמשמע שבא לומר דבמקום שחיטה וקבלה דעולה תהא שחיטה וקבלה דחטאת, אלמא
את העולה ואם למתן דמים ואכילתו הרי כל האשמות בכלל וזאת תורת האשם וכתיב בכולהו ואת דמם תזרוק על המזבח ומה ת"ל כחטאת כו'. ע"כ:
אף אשם מצורע טעון כו'. אלמא דצריך קרא להחזירו לכללו משום מתן דמים ואימורים, כמו כן איצטריך ושחט את הכבש שכתוב באשם מצורע
קבלה דעולה במקום שחיטה דעולה, דמשמע דקרא אתא לומר דשחיטה דחטאת במקום שחיטה דעולה וקבלה דחטאת במקום קבלה דעולה, וקבלה
דחטאת בצפון מדכתיב ולקח הכהן ושחט דמשמע דתרוייהו הוו במקום העולה, ולקח קאי נמי אמקום עולה דה"ק ושחט את החטאת במקום העולה
להחזירו לכלל שאר אשמות לצפון, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה עיכובא מנ"ל, ומשני א"כ נכתוב בהאי פי' צפון באשם מצורע, ולא לכתוב בשאר אשמות
צפון ולא נכתוב זאת תורת האשם ונגמור כללו מיניה, ומדכתביה הכא והכא ש"מ לעיכובא הוא דכתביה כפ"ה. ותימה דהיכי גמר שאר אשמות מאשם
וגם ולקח נמי תהיה במקום העולה. ומורי תירץ דבעולה כתיב קבלה דכתיב בפרשה העליונה בבן בקר ושחט לפני ה' דהיינו צפון דיליף עליון מתחתון,
וכתיב בתריה והקריבו זה קבלת הדם, אלמא ש"מ דקבלה במקום שחיטה (לשון מהר"פ): תוד"ה אלא וכו' כדקאמר רב אחיא לפי שמצינו שמקבל
מצורע, אשם מצורע גופיה מהיקשא הוא דאתיא והויא ג"ש מן ההיקש ואיכא מ"ד דבר הבא בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש. ועוד נמי איכא למיפרך
בצפון. לשון מהר"פ, צ"ל דרב אחיא דקאמר לפי שמקבל בצפון כו', משמע דידע מקבל בלא קרא דושחט, אבל אנן לא דרשינן ליה:ע"כ מעמ' קודם
מה לאשם מצורע שכן בא להתיר, א"נ שכן [יש] עמו דמים אחרים, וי"ל דלמ"ד דגמרי כללו מיניה סבירא ליה דהוי דבר שבכלל ויצא מן הכלל (ס"א
והרי מעשר דהוא נפדה. פי' אפילו בירושלים אם נטמא לכו"ע, ואילו לקוח כו' פי' לר' יהודה, ופריך מר"י דאית ליה יקבר, ומשני לא אלימא
ללמד לא [ללמד] על עצמו יצא אלא כו' וגבי האי מדה לא פרכינן מידי כמו בשאר למודים שבתורה) לדברים שאינם חידוש והוו אחת מן המדות השוות
שבתורה, וכיון דהוי מדה שוה שבתורה ליכא למיפרך עליה מידי: אף אשם מצורע טעון כו'. גליון, פי' ואי לאו דאהדריה קרא הוי אמינא למאי
כו'. ויש ספרים דגרסי נטמא אין לא נטמא לא, ופריך מרבנן דדוקא נטמא אמרי רבנן דנפדה לא נטמא אין נפדה אפי' ברחוק מקום ואילו
דנפק נפק דהיינו בבהן יד ורגל, ולמאי דלא נפק לא נפק, ואין טעון מתן דמים ואימורים. ע"כ: תוד"ה והרי כו' אינו נפדה אליבא דר' יהודה.
מעשר שני גופיה טהור נפדה ברחוק מקום, ומשני דלא אלים קדושתו למיתפס פדיונו. וקשה שהרי מזה לא משני כלום דהא ע"כ לרבנן טעמא
עיין בפ"ג דמע"ש באותה משנה בהר"ש:
לאו משום אלימא קדושה שהרי בנטמא (שאינו) [שהוא] נפדה לרבנן וכי אלימא קדושתו טפי מבטהור. לכך נראה כדפי' דמייתי ראיה מר' יהודה.