כל המנחות
באות מצה
פרק חמישי מנחות נד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רב כהנא מתני. משום רבי חנינא בן תרדיון אמרו מחמיצין: תפוח.
בדובשא מכאן ואילך לושו לי בחלבא ובדובשא כששמרה שלא תתחמץ
א)
ז א
ב) ג)
של תרומה: שרסקו ונתנו. לעיסת חולין: לימא ר' חנינא היא.
מיירי כדרבנן ותימה דבסוף כל שעה משמע דמי פירות אין
ח ב
דאמר חימוץ מעליא הוא ואישתכח דאיחמצה בתרומה ואסורה ה]: מחמיצין כלל דאמר אביי לא ליחרך איניש תרתי שובלי בהדי הדדי ואמר
ד) ה)
ו) ז)
ט ג
נוקשה. לשון רעוע כלומר חמץ שפל:
ו] מנחת חוטא. חריבה היא
אביי האי חצבא דאבישונא זקיפא אסירא ורבא שרי בתרוייהו דמי פירות
ח)
וקשה לקמוץ שלא יהא קומץ חסר
אין מחמיצין ועוד שרי התם ותיקא
ט)
י)
כשהוא מוחק בגודל מלמעלה
במשחא ומלחא ומפרש ר"ת דכשנילושה
(ב)
א] בתפוחים משום רבי חנינא בן גמליאל
כ)
י ד
❖
ובאצבעו קטנה מלמטה נושר מן
במי פירות בפני עצמן בלא תערובת
אמרו מחמיצין רב כהנא מתני לה ברבי חנינא
ל)
❖
הקמח יותר מדאי: מגבלה במים.
מ)
מים אין מחמיצין אבל כי איכא מים
בן תרדיון כמאן אזלא הא דתנן תפוח שריסקו
ותהא נוחה לקמוץ דרחמנא לא אסר
בהדייהו מחמיצין וכן מוכח לקמן
ונתנו בתוך העיסה וחימצה הרי זו אסורה
שיטה מקובצת
א
אלא שמן: ר' יצחק סבר כמות שהוא.
ז) דאמרינן
במתני' בפירקין
הגהות הב"ח
כמאן לימא רבי חנינא בן גמליאל היא ולא
א] בתפוחים. עיין תוס' לעיל
עכשיו משערינן לקומץ הוה ליה קומץ
לרבות ח) מנחות ונסכים לחימוץ ופריך
(א) גמ' שהיו
(דף נ"ג ע"א): ב] וצמק
רבנן אפי' תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא
מעליא ורבי אילא סבר לכמות שהן
מנחת נסכים מי פירות אין מחמיצין
(ב) רש"י
לפחות: ג] וטהור מכאן
כי (ג) ד"ה
הוי נוקשה מיהא הוי א"ר אילא אין לך
ולהבא אלמא כמות שהוא
אמר ט) ר"ש אומר היה ר' יוסי הגלילי
כאילו היה קמח משערינן ונמצא יתר
דאי
עכשיו משערינן דאי לכמות
מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה
או חסר דאי עבה היא העיסה חסר
הקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא רב יצחק
ס"ד
שהיה הוי (לה טהור) [ליה
(ד) ד"ה של
נפחה כמלא הקומץ סלת יותר
פירוש וכיון דאיכא מים בהדי שמן
טמא] אפי' מכאן ולהבא:
ג) ז]
בר אבדימי אמר מנחת חוטא מגבלה במים
(ה) ד"ה
ד] והשתא אית ביה מדרבנן.
משאם היה ח] הקמח ואם רך היא
יכולה היא להתחמץ והא דאמר ר"ש
וכשרה לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר
שהיו
פי' לר"ל ולר"י (דמן) [מן]
שנו (ו) ד"ה
נתרבה נפחו [במלא קומץ] וחסר
בן לקיש בפ' כל שעה
ד)
ט]
התורה וה"ק דמצינו למימר
כמות שהן משערינן ומר סבר לכמות שהיו
ולא היה
כי פליגי כגון שצמק וחזר
סלתו : כמות שהן משערינן. והוה
❖
עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש
(ג)
ותפח. תו"ח: ה] ואסורה
משערינן לא דכולי עלמא כמות שהן משערינן
ליה קומץ שוה כמות שהיא ה) וא"כ
אין חייבין על חימוצה כרת דמי פירות
משום דשאור לטעמא עבידא
ובהא קא מיפלגי דמר סבר מאי חריבה
ולא בטל כחו הס"ד ואח"כ
ב
אמאי פסל ר' אילא: קסבר חריבה
אין מחמיצין ומשמע כרת הוא דליכא
מה"ד דחמץ גמור ומצה
רבינו גרשום
חריבה משמן ומר סבר חריבה מכל דבר:
מכל דבר.
משמע ומנחת חוטא איקרי
הא לאו איכא דחמץ נוקשה הוי ואמרינן
גמור לא הוי בינוני הוי:
תפוח של תרומה שריסקו.
ו] מה"ד הקשה לקמיצה יותר
תנן התם בשר העגל שנתפח ובשר זקנה
חריבה דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן
נוקשה בעיניה בלאו צריך לאוקמא
ג
והעיסה של חולין: נוקשה.
ממנחת חוטא: ז] נפחה ויש
וחריבה : בשר העגל. שלא
דאיכא מים בהדה דבלא מים אין
שנתמעך משתערין לכמות שהן רב ור' חייא
עיסה שהוקששה ואינה לא
כמלא: ח] היה קמח ואם
חמץ גמור ולא מצה: יותר
היה בו כביצה: ונתפח. עד כביצה
היה: ט] תיבות היא כמלא
מתחמץ לר"ש בן לקיש מדדחיק לשנויי
ורבי יוחנן אמרי משתערין כמות שהן שמואל
ממנחת חוטא לפי שהיא
קמצה ל"ש: י] בשר בהמה
שכן דרך בשר העגל לתפוח: או
לקמן מגבלה במים וכשרה ואי
סולת יבש וקשה להשוות
ור"ש ב"ר וריש לקיש אמרי משתערין לכמות
זקנה: יא] כביצה ונתמעטה
בשר זקנה. בהמה שהיה בו
מחמיצין ואפילו לא הוי אלא חמץ
(ד)
י]
שלא יחסיר או שלא יותיר:
וכוץ ועמד על פחות מכביצה
שהן מיתיבי בשר העגל שלא היה בו
(א)
רב יצחק אמר אין בה קושי
שכן דרך בשר: יב] שהן. רב
כביצה יא] שכן דרך זקנה להתמעך
נוקשה חשיב חמץ לענין מנחות כדאמר
לפי שאם מגבלה במים
ור' יוחנן: יג] לקיש אמרי:
כשיעור ותפח ועמד על כשיעור טהור
משתערין לכמות שהן: יב] ור' יוחנן
לעיל מדלקי עליה חמץ הוא אלא
ואח"כ קומצה כשרה ובתר
יד] מדרבנן מי איכא:
לשעבר וטמא מיכן ולהבא מדרבנן אי הכי
גיבול אין בה קושי (לפי
טו] אוכלין בכביצה:
אמרי כמות שהן. שנינו דמשמע
ודאי בתערובת מים איירי ואפ"ה
שאם מגבלה במים ואח"כ
טז] לרבנן אמרה ליה: יז] יוסי
אימא סיפא וכן בפיגול וכן בנותר אי אמרת
כמות שהן עכשיו ובשר העגל טמא
ליכא כרת דנוקשה הוי במחמצה
ד
קומצה כשיר' ובתר גיבול
כדעתיה כמה דו. אמר תמן
אין בה קושי ר' אילא סבר
אין תבשילו ברור כן הוא
הואיל ועכשיו יש בו כביצה ובשר
בתפוחים והא דאמר בפרק אלו עוברין
בשלמא דאורייתא היינו דאיכא פיגול ונותר
לא מצי למקמץ לאחר גיבול
אומר הכא אין:
הזקנה שפחת טהור: ור"ש ב"ר וריש
חומץ האדומי דרמו
אלא אי אמרת דרבנן פיגול ונותר בדרבנן מי
דלכמות (שהן) שהי' קודם
עד שהיה קמח משערין
לקישיג] לכמות (ה) שהן. דאינהו
ביה שערי צ"ל שנתחמצו השעורים
איכא
אימא וכן בטומאת פיגול וכן בטומאת
הקומץ ואילו קמץ לאחר
מפרשי לברייתא ו) דלכמות שהן שנינו
במים תחילה דאי לאו הכי תו לא
גיבול שמא היה עבה או
נותר
סד"א הואיל וטומאת פיגול וטומאת
דהיינו כמות שהיו מעיקרא ובשר העגל
מחמיצין ובירושלמי משמע דמי פירות
רכה ונמצא הקומץ יתר או
נותר
דרבנן היא כולי האי בדרבנן לא
חסר מקומץ קמח: ורב יצחק
טהור ובשר הזקנה טמא: טהור
אפי' בפני עצמן מחמיצין דאמר
סבר כמות שהוא עכשיו
עבוד
רבנן קא משמע לן ת"ש בשר זקנה
לשעבר. קודם שתפח שלא היה בו
בירושלמי בפרק כל שעה ר' יוסי אומר
משערינן וכי קמץ לאחר
גיבול שפיר קמץ: בשר
שהיה
בו כשיעור וצמק ב] פחות מכשיעור
כביצה: וטמא כו'. וקשיא לריש לקיש:
שרה שעורים במים אם נתבקעו הרי
העגל שניתפח. שכך דרכו
טמא לשעבר וטהור מיכן ולהבא אמר
וכן בפיגול ונותר. קס"ד דהכי משמע
אלו אסורות שריין בחומץ מותר מפני
ג]
שהוא רבה בקדירה: ובשר
הזקנה מתמעט. משתערין
שאם נותר או פיגול הוא ולא היה
שהחומץ צומתן ר"ש בר רבי יצחק היה
רבה כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא
לכמות שהן קודם שניתפח
בו כזית ועכשיו יש כזית חייב כרת
לו יין קוסס יהב בגוייהו שעורים בגין
אם היה בו כביצה מטמא
לית ביה הא לית ביה וכל היכא דמעיקרא
טומאת אוכלין: טהור
האוכלו ואי מדרבנן יד] ליכא כרת
דחמע אתא לקמיה דר' מנא אמר
הוה ביה מדרבנן
לא הוה ביה והשתא
ד]
לשעבר. אם נגעה בו טומאה
הואיל ומדאורייתא לאו שיעורא הוא:
ליה צריך אתה לבער חד מן אילין
קודם שתפח טהור לפי שלא
כי
וכן בטומאת פיגול ונותר. דקי"ל
היה בו כשיעור: וכן בפיגול
דבית ביירי הוה ליה גרבא דמשחא
ונותר שלא היה בו שיעור
בפרק כיצד צולין הפיגול והנותר מטמאין את הידים אפילו
גו אוצרא חיטי שאל טז] י) לרבא אמר איזיל גרוף מה דתחותיהן ע"כ
בתחילה ותפח ועמד על
לא נגעה בהן טומאה משום חשדי כהונה כדמפרש התם וקאמר בשר
ירושלמי ושמא כל הני סברי כאביי דאמר מחמיצין אפילו בפני עצמן
כשיעור חייב כרת האוכלו:
פיגול ונותר מדרבנן מי חייב
עגל של פיגול או נותר שלא היתה בו כביצה ותפח ועמד על כביצה
דאסר חצבא דאבישונא וקי"ל כרבא דשרי ולפירוש זה מותר ללוש
כרת מדרבנן: הואיל
טמא מכאן ולהבא מדרבנן לטמא את הידים: סלקא דעתך אמינא
עיסה בביצים בפסח ובלבד שלא יערב במים אבל מלח שרי כמו
וטומאת פיגול ונותר דרבנן
דמטמא את הידים
הואיל וטומאת פיגול ונותר. לטמא את הידים מדרבנן הוא אפילו כי
וותיקא דאיכא מישחא ומילחא ומיהו יש לנטות ולהחמיר דלעולם
כדאמרינן במס' פסחים
אית ביה שיעורא מעיקרא: כולי האי בטומאה דרבנן לא עבוד
אפילו בלא מים נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי והא דשרי
דגזרו משום עצלי וחשדי
כהונה: כולי האי בדרבנן
רבנן. דלימרו נמי כמות שהוא עכשיו משתערין לטמא טומאת
רבא חצבא דאבישונא משום דמי פירות אין מחמיצין קסבר כיון דאין
להחמיר דלישתערי כמות
טו] אוכלין לכביצה הואיל (ו) ולית ביה שיעורא קא משמע לן:
מחמיצין חמץ גמור לא גזור להחמיר ולחוש דילמא נפקי מיא מהא
שהן:
דמעיקרא לא הוה ביה. לאו איסור הוא אלא מיא בעלמא:
ובלע אידך משום דמילתא דלא שכיחא הוא דאם היו מחמיצין חמץ
כי
גמור כיון שיש בו כרת היינו חוששין אע"ג דלא שכיחא והא דדחיק
ר"ש בן לקיש לשנויי מגבלה במים אע"ג דבלא מים נמי הוי חמץ נוקשה איצטריך לשנויי הכי משום רבי יהודה כדאמר לעיל דשיאור דרבי
יהודה לר' יהודה לא חשיב חמץ לענין מנחות ואפשר דאפי' איסורא דאורייתא ליכא כדתנן בפ' ואלו עוברין שיאור ישרף
והאוכלו פטור דברי ר' יהודה להכי נקט ר"ש בן לקיש גבי עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת הא איסורא איכא
לר"מ כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ומיהו מוותיקא קשיא לפירוש זה דשרינן ליה אע"ג דלא שמרוהו מחימוץ מדאסר במיא ומילחא ושרי
במשחא ומלחא: תפוח שריסקו ונתנו לעיסה וחימצה הרי זו אסורה. משנה היא במסכת תרומות פ"י ואמרינן עלה בגמרא בירושלמי תני
ר' יוסי מתיר ר' אחא ר' אבהו בשם ר"י בר ר' חנינא מה פליגא במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר רבי יוסי יז] בדעתיה כמה דו
תמן אין תבשילו ברור כן אומר אין חימוצו חימוץ ברור פירוש דשרי גבי שבת בישול שאינו ברור דתנן פ' כירה גבי ביצה
לא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר וכולה סוגיא איתא נמי התם בפ' כירה ובריש מסכת חלה ובפסחים בפ' כל שעה בסופו:
אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא. קצת קשיא כ) דלעיל בסוף פרק קמא ה"ל למתניא גבי מחבת ומרחשת זו היא אחת מעבודות
קשות שבמקדש: ומר סבר חריבה מכל דבר. ואפי' ר"ש בן לקיש דאמר בהקומץ רבה הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג
היינו אחר קמיצה אבל קודם קמיצה לא כדדריש התם שלא יקבע לה שמן בעוד שלא נקמצה: ת"ש בשר זקנה כו'. תימה מאי קושיא הא
פלוגתא היא במתני' דר"מ אמר אף (אם) [היא] היתה חסירה כו' סבר לכמות שהן משערין כדאמרי רבה ורב יוסף לעיל ורבי
יהודה סבר כמות שהוא משערין וי"ל דלא דמי דהתם טעמא דר"מ משום דעשרון סולת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה ור' יהודה סבר דעשרון
סולת קרינא ביה: דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. תימה דבריש המצניע בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה
ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו מאי קא מבעיא ליה הא כיון דאילו לא תפחה ונמלך עליה לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת הנחה ל) דמשום
והנחה מ) בחדא במחשבה אפילו
לבתר דתפחה פטור דלכמות
שהן משערינן מדאורייתא:
דתפחה לא מחייב
טפי דהא אפילו עבד
עקירה
אלא