נו: כל המנחות באות מצה
פרק חמישי מנחות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אפי' ג] ימות. אם לא יקיזנו אין מקיזין לו. בפ"ק דפסחים
ותדע דהא מפרש בשמעתין דפליגי במטיל מום בבעל מום דרבי
א)
כה א
ב)
ה)[מפרש ד] טעמא דר"י] מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה
מאיר אסר ורבנן שרו כדאמרינן יקיז אע"פ שעושה בו מום דתמים
ג)
כו ב
ה] מקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום מום ובמקום
יהיה לרצון כתיב ובלבד שלא ישחוט עליו דגזרינן דלמא אתי לאערומי
ד)
ה) ו)
מום ס"ל לר' יהודה כר' מאיר דאסר: הכל מודים. אע"ג דפליגי
ולהקיז אפי' בלא אחזו דם ורבי שמעון מיקל טפי דלא גזר ושרי
ז) ח)
כז ג
במטיל מום אחר מום כגון הכא
אף לשחוט עליו אע"פ שעשה מום
כח ד
דאחזו דם דאין לך מום גדול מזה
במתכוין והא דמפרשינן טעמא דר'
אף נשחט על אותו
מום רבי יהודה אומר
ט)
שהרי ימות אפילו הכי מודים במחמץ
שמעון במתניתין משום דבר שאין
אפילו מת אין מקיזין לו את הדם א"ר
י) כ)
א]
כט ה
ל)
אחר מחמץ במנחות כלומר כל
מתכוין היינו טעמא משום דעל כרחיך
❖
חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכל מודים
מ)
המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש
מתני' לא איירי כעין ברייתא דבמתני'
א במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב 1 לא
ואופה אחר עורך כולן חייבין: במסרס
תנן וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו
תעשה חמץ ולא תאפה חמץ במסרס אחר
נ)
ב
2
תורה אור השלם
אחר מסרס. אפי' בבהמת חולין
מום ובברייתא קתני וחכ"א יקיז אף
ס)
מסרס שהוא חייב דכתיב 3 ומעוך וכתות
דכתיב ובארצכם לא תעשו
ע"פ שעושה בו מום אלא היינו טעמא
ע)
1. כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר
ונתוק וכרות אם על כורת הוא חייב על נותק
ואם בא אחד וכרת הביצים והניחן
משום דברייתא מיירי בשאין לו רפואה
תַּקְרִיבוּ לַיְיָ לֹא תֵעָשֶׂה
חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכל דְּבַשׁ
תלויין בכיס ובא אחר ונתקן לגמרי
אא"כ יקיז במקום שיעשה בו מום כמו
לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת
לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה
פ)
חייב גם הוא: אם על כורת. שמניחן
באוזן או בניב שפתים הלכך חשיב הך
ויקרא ב יא
לַיְיָ:
שהוא חייב לא נחלקו אלא במטיל ג מום
2. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם
תלויין (א) ו] ויצא ו) חייב על נותק
אחיזת דם כמום והוה ליה כמטיל מום
בבעל מום ר' מאיר סבר כל מום לא יהיה בו
נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדשׁ
לגמרי לא כל שכן: כל מום. כל
בבעל מום ואפילו במתכוין נמי שרי
קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת
❖
ורבנן סברי תמים יהיה לרצון ור' מאיר נמי
4
ויקרא ו י
וְכָאָשָׁם:
ריבויא הוא ומשמע דאפי' בבעל מום
מאחר דאין לו רפואה אלא אם יעשה
3. וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק
הכתיב תמים יהיה לרצון ההוא למעוטי בעל
לא יתן מום אחר: ורבנן סברי תמים
לו מום אלא דגזרינן לשחוט עליו
וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיְיָ
מום מעיקרא בעל מום מעיקרא ב] דיקלא
הגהות הב"ח
וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:
יהיה לרצון. כתיב ברישיה דקרא
דלמא אתי לעשות בו מום כשיש לו
ויקרא כב כד
בעלמא הוא אלא למעוטי פסולי המוקדשים
ומשמע הכי אותו שהוא תמים וראוי
רפואה בענין אחר ורבי שמעון לא
(א) רש"י
4. וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח
לאחר פדיונם סלקא דעתך אמינא הואיל
להיות לרצון בההוא מזהרנא לך דכל
גזר אבל במתני' כשיש לו רפואה
שְׁלָמִים לַיְיָ לְפַלּא נֶדֶר אוֹ
(ב) ד"ה
לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן
מום לא יהיה בו אבל בבעל מום
בהקזת הגוף שאין עושה מום ואפי'
ואסירי בגיזה ועבודה במומם נמי ליתסרי
יהא (ג) ד"ה
תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם
❖
שרי : דיקלא בעלמא הוא. דלא
לֹא יִהְיֶה בּוֹ: ויקרא כב כא
הכי אסר ר' יהודה דגזר מקום שאין
ז]
❖
קמ"ל ורבנן נמי הכתיב כל מום לא יהיה בו
ה"ה הכא נמי
קדוש ח] ומאי איצטריך קרא למישרי
עושה בו מום אטו מקום שעושה בו
ההוא מיבעי ליה לכדתניא וכל מום לא יהיה
מוסף רש"י מום ורבנן שרו במקום שאין עושה
להטיל בו מום: הואיל ואסירי בגיזה.
בו אין לי אלא שלא יהא בו מום מנין שלא
רבינו גרשום
כדאמרי' בפ"ב דבכורות
בו מום דלא גזור רבי שמעון אומר
אף נשחט על אותו מום.
דיגרום לו ע"י אחרים שלא יניח בצק או דבילה
תזבחז) ולא גיזה: קמ"ל. דהואיל ונפדו
יקיז אע"פ שעושה בו מום כלומר
אף נשחט על אותו מום.
(ברכות לג:) אפילו
על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל
דקסבר דמקיזו אף במקום
שרי להטיל בו מום אבל קודם פדיון
אף במקום שיכול לבא לידי מום י) ולא
מת אין מקיזין לו.
שעושה מום וישחוט [אותו]
מום אמר מום ואמר כל מום אמר ר' אמי
אסור: לא יהיה. קרי ביה לא (ב) ח)יהיה
שיהא פסיק רישיה ושרי דר' שמעון
על מום שנעשה בכוונה
ויאכל כלו לכהנים: במחמץ
שלא יטיל בו מום. ט] מום לא יהיה
לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר
הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה
ה
אחר מחמץ. היינו אופה
בו מצי למיכתב וכתיב כל מום לרבות
והשתא ניחא ההיא דפ"ק דפסחים
מאליה חייב עליה כמעשה שבת ומעשה שבת
אחר עורך: אם על כרות הוא
חייב. שעדיין נשתיירו בו
כולם: הניח שאור על גבי עיסת.
דמייתי התם מתני' דבכורות
כי האי גוונא מי מיחייב והאמר רבה בר בר חנה
מקצת ביצים: על נותק
מנחות: וישב לו ונתחמצה מאליה
ומפרש טעמא דר' יהודה מתוך שאדם
אמר
לגמרי. לא כ"ש: לא נחלקו
(שם) הכל מודים.
חייב. בהנחה בעלמא: כמעשה שבת.
בהול על ממונו אי שרית ליה במקום
אלא במטיל מום בבעל מום.
דהאי בכור שאחזו דם היינו
שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום שעושין בו מום ורבנן כל שכן כי היכי דמיחייב מניח בשר על גחלים בשבת ונצלה מאליו (ג)
בעל מום: ורבנן סברי תמים
חייב: כמעשה צלי בשבת. כלומר הכא חייב בהנחה בעלמא כי היכי
דאי לא שרית ליה אתי למיעבד והשתא מה צריך לטעמא דרבנן הול"ל
ט)
י]
יהיה לרצון כל מום לא יהיה
בו. כלומר כשהוא תמים
דמיחייב בשבת אם היה עושה בו מעשה צלי גמור שהיפך בו דהתם
דרבנן שרו משום דאפילו מטיל מום במתכוין ליכא איסורא דאורייתא
וראוי לרצון אסור להטיל בו
איכא מום: [ההוא] למעוטי בעל
כדדרשינן תמים יהיה לרצון אלא היינו טעמא כדפרישית דהתם מיירי
מום מעיקרו. שנולד במומו
בשיש לו רפואה ע"י הקזת הגוף שאין עושה בו מום וקצת קשיא מתורת כהנים דדריש התם קראי ומייתי עלה פלוגתא דמתני' דהוה ליה
דאין אסור להטיל בו מום.
לאיתויי פלוגתא דברייתא והכי איתא בפרשת אמור אל הכהנים תמים יהיה לרצון אין לי אלא עשה לא תעשה מנין ת"ל כל מום לא יהיה
סלקא דעתך אמינא הואיל
ואסירי בגיזה ועבודה
כ)
בו יכול נפל מן הגג או נשבר יהא עובר עליו ת"ל לא יהיה בו מום אל תתן בו מום מכאן אמרו בכור שאחזו דם כו' כדאיתא בבכורות
כדאמרינן בפרק הלוקח
: הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב. הקשה הרב רבינו יעקב מאורליינ"ש מהא דאמרינן פ"ק דע"ז (גמרא
עובר פרתו של נכרי וכל
שקדם הקדשם את מומן
עיר שיש בה עבודת כוכבים) גבי מקדיש בזמן הזה דקאמרינן נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ופריך ונישוייה גיסטרא ומשני רבא
וכו': אמר מום. כלומר יכול
שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מטיל מום מעלייא הוא ומשני ל) כאן בזמן שבית המקדש קיים כו' ופריך וליהוי כמטיל מום בבעל
למימר מום ואמר כל מום
❖
מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור ומשני בעל מום אע"ג דלא חזי לגופיה לדמיה חזי לאפוקי הכא דלא חזי לא לגופיה ולא לדמיה והשתא
לרבות:
(בכורות לג:)
הרי מחמץ אחר מחמץ דלא חזי לא לגופיה ולא לדמיה וחייב וי"ל דבזמן הזה יש לפטור יותר ועוד דבמחמץ מיחייבי טפי כדאמר הכא
להביא
נותק אחר כורת. פי' בקונטרס בא אחד וכרת
דאפילו מאן דפטר מטיל מום בבעל מום מודה במחמץ אחר מחמץ דחייב:
שיטה מקובצת
את הביצים והניחם תלויים בכיס ובא אחר ונתקן לגמרי ואי אפשר לומר כן דבבכורות פרק על אלו מומין אמרינן דנתוק
מסרס אחר
א] תיבות את הדם נמחק:
(שבת קיא.)
וכרות לא הוו מומין פירוש משום דאיתנהו בכיס ונראה דכורת היינו מ) שכרתו ממקום חיבורו ולא שנכרתו לגמרי: אלא למעוטי פסולי
מסרס.
ב] דיקלא בעלמא הוא. תימה
בפ"ק דע"ז (דף יג) דפריך
המוקדשין לאחר פדיונם. הוה מצי למימר למעוטי בזמן הזה דחשיב ליה בפ"ק דע"ז נראה בעלמא ושמא לא צריך קרא להכי נ) :
וליהוי כמטיל מום בבעל
אמר מום ואמר כל מום. השתא דרשי כולהו תנאי כל ותימה דבריש אלו עוברין דפריך ורבי אליעזר אימא כל לרבות את
מום מאי פריך הא ליכא
(בכורות שם) אם על
למ"ד בבעל מום מעיקרו
הנשים כי כל לרבות עירובו וכי תימא רבי אליעזר לא דריש כי כל והתניא כו' מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר מאי קושיא
כורת הוא חייב.
ובזמן הזה בעל מום מעיקרו
הא איכא תנאי טובא דדרשי כל וכן ר' עקיבא בפרק התערובות גבי כל חטאת וי"ל דמ"מ קשיא ליה התם דלא משתמיט
הוא ואומר הר"ם דלא דמי
תנא בשום דוכתא יא] ס) [שיסבור] דתערובת חמץ בכרת ועוד אע"ג דלא דרשי רבנן התם כל יש מקומות דדרשינן כגון במרובה
(שבת קיא.)
דהתם נהי דחשיב ליה כבעל
מום משום דלא חזי להקרבה
דאמר כל רבויא הוא ובפרק ב' דסוכה דריש כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל יושבין בסוכה אחת ור' יהודה
על נותק.
מ"מ קדושת הגוף חלה עליו
דריש הכא כל מום למטיל מום בבעל מום לא דריש התם כל בריש אלו עוברין ובפרק קמא דכריתות נמי
(בכורות
לדין מועל אחר מועל אבל
לג:) מטיל מום בבעל
הכא דבעל מום מעיקרו לא
דריש ר' יהודה כל דם לכך נראה דהתם כולה בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים משום היקש וכגון מקצתו דבל
מום.
חל עליו קדושת הגוף כלל
תקטירו הני דוקא שייך לדמות ועל זה קאמר כמאן כר' אליעזר דדריש כל לרבות דבר שאין סברא לרבות ועל זה נמי קאמר ורבנן
כל מום לא יהיה בו.
הוי טפי דיקלא בעלמא.
כל לא דרשי לרבות דבר שאין סברא לרבות ע) : הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה. ואע"ג דכתיב בקרא לא
תו"ח: ג] אפילו מת:
ד] מפרש מתוך: ה] שרית ליה
תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשייה כגון לישה ועריכה ואפייה וקיטוף הכי נמי לא תעשה קרינן ביה: ומעשה שבת כי האי
במקום: ו] תיבת ויצא נמחק:
ז] שרי א). בבעל מום
פ)
יב]
גוונא מי מיחייב כו'. אע"ג דהדביק פת בתנור מיחייב התם משום דדרכו לאפות כולו אבל כאן כשאדם מניח לפת שאור שלם ע"ג עיסה
ורבנן
מעיקרא שנולד מומו עמו
אין דרכה להתחמץ כולה אלא אותו צד לחודיה שנוגע בשאור ואותו צד עצמו אין דרכו להתחמץ חימוץ גמור (דכי ה"ג לא בעינא חמץ נוקשה)
סברי.
בההוא מותר להטיל בו מום:
דדמי למאכל בן דרוסאי לפיכך מדמי לה מעשה צלי של שבת דהיפך בו חייב לא היפך בו פטור דכל בצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא:
ח] קדוש ואמאי: ט] מום:
אמר מום. כלומר מום לא:
ואם י] צלי דשבת ואות ב' נמחק:
בעל מום
יא] דוכתא למימר: יב] אע"ג דהדביק פת בתנור [מיחייב]. ה"מ [התם משום] דדרכו לאפות בכך אבל הכא אין דרך לחמץ רק לאותו
מעיקרו. במומם נמי ליתסרי. (שם לג: ולד.) אין לי אלא שלא יהיה בו מום.
צד של צד השאור ואותו הוי כנוקשה ודמי כמאכל בן דרוסאי כמו מעשה צלי דשבת דלא הפך פטור דכל מאכל דרוסאי מצד אחד
(ביצה כז:) אמר מום ואמר כל מום ת"ל מום.
פטור דלאו כלום הוא. גליון:
(שם)
א)