נט: כל המנחות באות מצה פרק חמישי מנחות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כי
חטאת היא. בפ"ק דרשינן ליה לדרשא אחריתי ועוד
ו) שתי הלחם אין טעון כלי שרת ללוש אלא תנור כדקתני בפרק שתי
א)
נו א
ב)
דרשינן לקמן בפרק בתרא דרשה שלישית ומיהו תרי
הלחם לישתן ועריכתן בחוץ ואי נלושו בכלי שרת מיפסלו
ג)
נז ב
חטאת היא כתיבי במנחת חוטא מ) : ותיהוי כד] פך פירוש אמאי ביוצא. עומר ומנחת י] נסכים ז) וכל המנחות באות מצה ושתי הלחם
ד)
נח ג
נ)
כה]
פסלה בה מחשבה. לא גרסינן והכי גרסינן ותיהוי דחוי בין
חמץ. שתי הלחם אין באות בגלל עצמן אלא בגלל כבשים. שתי הלחם
ה)
נט ד
אמתני' ובין אברייתא ותיהוי דחוי
אין טעונין הגשה כדמפרש במתני'
ס ה
ואין מהן לאישים. אבל עומר ומנחת
אמאי מיתכשרא בליקוט לבונה הואיל
שתי הלחם הוה ליה לרבויי שכן ציבור חובה
ונדחה תדחה ס) [ומשני] חטאת קרייה
כהנים באין בגלל עצמן וטעונות
טמיא דאכל פיגולא בשבתא מתיר תנופה
ו)
סא ו
ז) ח)
כו]
רחמנא אפילו כי נתן בה לבונה
הגשה ויש מהן לאישים . שתי הלחם
(א) ח)
בארץ בזמן חדש והני נפישן מסתברא נפש:
ט)
סב ז
חוזרת כז] להכשירה והכותב בספרים
פיגול נוהג בהן דכבש מתירן וקריבין
❖
מתני' וחייב על א השמן בפני עצמו א] וחייב
סג ח
כח]
הפירוש טעה כסבור הך קושיא
בשבת כעומר ובלבד שיאפו מערב
על לבונה בפני עצמה נתן עליה שמן
ב
ב]
שבת: מתיר. עומר מתיר חדש
כט] דמקשי ותיהוי דחוי אפסול מחשבה
י)
תורה אור השלם
פסלה לבונה ילקטנה נתן שמן על שיריה
ג
קאי ופי' בגליון הספר אמאי פסלה
במדינה ושתי הלחם במקדש אבל שאר
כ) ל)
מ)
1. וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי
אינו עובר בלא תעשה נתן כלי על גבי כלי
מנחות לא שרו מידי: תנופה. עומר
מחשבה וכתב למעלה מפירושו פירוש
ד
נ) ס)
תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנה וְהֵבִיא
לא פסלה: גמ' תנו רבנן לא ישים עליהן
ושתי הלחם בעו תנופה כדכתיב
לסימן שזה פירוש ל] והמעתיק טעה
ע)
1
אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עשִׂירִת
פ)
לא]
והניף את העומר ובשתי
וכתב הכל בספר ושניהם טעו
הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא ישִׂים
שמן ואם שם פסל יכול לא יתן עליה לבונה
צ)
עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עלֶיהָ
הלחם כתיב והניף הכהן אותם
דאפסול מחשבה לא פריך לב] מידי
ואם נתן פסל תלמוד לומר כי חטאת יכול אף
לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא:
❖
ק)
שאר מנחות לא בעו תנופה:
דאי משליקט לבונה אמאי לא תיפסיל
יא]
ויקרא ה יא
❖
בשמן תלמוד לומר היא ומה ראית לפסול
בארץ. עומר ושתי הלחם אין באין
בה הרי כשרה להקטיר וכיון דכשרה
בשמן ולהכשיר בלבונה פוסל אני בשמן שאי
אלא מתבואת ארץ ישראל כדקתני
היא אהניא בה מחשבת פיגול וכ"ש
שיטה מקובצת
אפשר ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאפשר
הגהות הב"ח
לקמן בפ' כל יב] הקרבנות הצבור
מחשבת פסול אם עד שלא ליקט
א] בפני עצמו ועל הלבונה בפני
ללוקטה בעא רבה בר רב הונא מרבי יוחנן
באין מארץ ומחוצה לארץ חוץ
לבונתה דקתני פסול ואין בו כרת
(א) רש"י
עצמה: ב] נתן עיין (דף כג):
ג] [נתן עליה לבונה שחוקה
ג] נתן עליה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר
מעומר ושתי הלחם: בזמן. עומר
ההוא לאו משום מחשבה הוא אלא
פיגולא (ב) ד"ה
מהו] ואמר מורי הרמ"ר דהוי
ושתי הלחם קבוע להן זמן פסח ועצרת:
מפני שהקמיצה פסולה היא בעוד
ללקטה והא לא אפשר ללקטה או דילמא
דכיון
ה
מצי למבעי אם נתן לבונה
❖
חדש. עומר ושתי הלחם אין באין אלא
אפילו בלא שחיקה וקמץ בעוד
הלבונה עליה כדקתני אם שם שמן
משום דלא מיבלעא והא נמי לא מיבלעא תא
הלבונה בביסא דאי טעמא
פסול ע) לגבי שמן ולבונה לא מכשר
מן החדש בפ' כל הקרבנות :
שמע ולבונה ילקטנה דלמא חדא ועוד קאמר
משום דלא מיבלע הא [לא
מתני' וחייב על שמן. אם נתנו על
אלא לפי שאפשר ללוקטה וכל זמן
מיבלע ואי] הוי טעמא משום
מוסף רש"י
חדא דלא מיבלעא ועוד ילקטנה תא שמע
אפשר ללוקטה הא אע"ג
מנחת חוטא: נתן כלי. ובתוכו שמן
שלא ליקטה כל עבודותיה בפסול ולפי
דלית ליה דחויין.
דאפשר ללוקטה כיון דקמצה
מכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה הכא
על גבי כלי של מנחת חוטא לא פסלה:
גירסת הטועים הכי פירוש ותיהוי
בלא לקיטה פסולה וכן מוכח
גמ' כי חטאת. כלומר אפילו נתן
(יומא סג:) אפילו
נמי חדא ועוד קא אמר מאי הוי עלה אמר רב
הסוגיא דבלקיטה תליא מילתא
פך אמאי פסל בה מחשבה בהך מנחה
דם.
[והקמיצה פסולה] בעוד
נחמן בר יצחק תניא מנחת חוטא ומנחת
עליה לבונה מקרי חטאת ומכפרת:
בעוד שהלבונה בתוכה תהא כאילו
בכוס.
הלבונה בביסא: ד] ואם עד שלא
ליקט לבונתה כו' אלמא
לבונה שחוקה. משנפלה בסלת אי
נפל עליה פך שמן דלא לג] הוה חזיא
קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה
מיפסלא בקמיצה זו ובלקיטה
אפשר ללוקטה ופסלה: ת"ש. דקתני
ולא תיחול לה מחשבת פסול כלל דלכי
וכשרה ואם עד שלא ליקט לבונתה חישב
תליא מילתא דאל"כ אמאי אין
ו
ד]
כרת בחוץ [לזמנו] [אלא ודאי]
במתניתין ילקטנה אלמא משום לקיטה
לקוט לה תיתכשר אמאי פסלא
עליה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול
הא דאין בו כרת משום דאיכא
מכשרינן הא שחוקה פסולה דאינה
במחשבה דחויה היא פ) [ומשני] חטאת
פסול אחריני ובעינן שיקרבו כל
ואין בו כרת ואם משליקט לבונתה ה] מחשב
נלקטת: חדא דלא מיבלעא כו'.
קרייה רחמנא אפילו כי נתן עליה
מתיריו כהרצאת כו': ה] לבונתה
עליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ
חישב ואות מ' נמחק: ו] ואמאי
ולעולם בליעה עיקר והיכא דליכא
לבונה והלכך מהניא ביה מחשבה
פסלה במחשבה ותיהוי הך פך
לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת ותיהוי פך
לקיטה מתכשרה נמי משום דלא
ליפסל כך הגיה רש"י בפירושו ולפי
דהוי הוא אביי אמר: ז] חנן
המצרי. עיין זבחים (דף לד
ו] ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא אמר אביי
מיבלעא: ה"ג מנחת חוטא ומנחת
שאינו בכל הפירושים כתבתיו לד] ודבר
ע"ב): ח] רב ששא תיבת אדא
חטאת קרייה רחמנא רבא אמר הא מני חנן
קנאות כו': ואין בו כרת. יג] הואיל
תימה הוא מאי קפריך ותיהוי דחוי
ז]
נמחק: ט] עד דאיכא נתינה.
דגמרינן מונתן לכהן את הקדש
והיה בזה פסול אחרינא לא חייל על זה
הא בהדיא דריש לה בברייתא מדכתיב
המצרי הוא דלית ליה דחויין דתניא חנן
דבר הראוי להיות קודש והיינו
פיגול דאמר בהקומץ [זוטא]יד]
חטאת ורבא נמי למה דחק לתרץ חנן
המצרי אומר אפילו דם בכוס מביא חבירו
נתינה דכזית וא"ת וניגמור
המצרי היא: כל שבידו לא הוי
(זבחים לד:)
מנתינה דגט דכתיב ונתן בידה
כהרצאת כשר כך הרצאת פסול:
שלא בהגרלה ומזווג לו רב אשי אמר כל
כל שבידו.
וכשר אפילו על עלה של זית
משליקט לבונתה. חזרה להכשירה
דחוי. צריך לחלק בין זה לההיא דזבחים
(שם) מדם התערובות.
וכן גבי נתינה דתרומה דכתיב
שבידו לא הוי דחוי אמר רב ח] אדא כוותיה
וזרקו זריקה אחת.
בריש קדשי קדשים דכל
וחייל עליה פיגול. אלמא מדקאמר כל
ראשית דגנך תתן לו וקיי"ל
כנגד היסוד.
דרב אשי מסתברא דמאן שמעת ליה דאית
דאפילו חטה אחת פוטרת
זמן שלבונה בתוכה פסולה היא ש"מ
הקדשים שהיו עד שלא נפגם המזבח
אלמא אשכחן נתינה שהוא בכל
ליה דחויין רבי יהודה היא דתנן ועוד א"ר
בלקיטה תליא מילתא: ותיהוי
ואח"כ נפגם המזבח פסולין דאמאי
ט)
שהוא ונילף מינה וי"ל דמדשני
קרא בדיבוריה דכתיב לא ישים
יהודה נשפך הדם ימות המשתלח מת
טו] פך. הך מנחה בעוד שהלבונה
פסולין הא לא הוי דחוי כיון דבידו
עליה שמן ולא יתן עליה לבונה
לתקן את המזבח צ) : כוס היה ממלא
בתוכה תהא כאילו נפל עליה פך שמן
המשתלח ישפך הדם ואילו היכא דבידו
ולא כתיב ישים אלמא נתינה
מעלייתא בעינן. תוס' אחרות:
מדם התערובות. אע"פ שדם התמצית
דלא הויא חזיא ולא תיחול עלה מחשבת
תניא ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם
י] עומר ומנחת כהנים: יא] אותם
מעורב בו ק) ר' יהודה לטעמיה דאמר
פסול כלל דלכי טז] לקוט לה תיתכשר
ושאר: יב] כל קרבנות ואות ה'
התערובות וזרקו זריקה אחת כנגד היסוד אמר
נמחק: יג] כרת אלא לאו הואיל:
מבטל דם :
ה"נ אמאי יז] פסולה במחשבה דחויה
אין דם
רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן נתן משהו
ז
יד] בהקומץ זוטא: טו] ותיהוי
❖
היא: חטאת קרייה רחמנא. אפילו
מי
(שם)
הך מנחה פך: טז] לקיט ליה:
שמן על גבי כזית מנחה פסל מאי טעמא לא
יז] פסלה: יח] אפילו הדם בכוס.
כי נתן לבונה הלכך מהניא בה
גבי ב' שעירי י"כ מתניא דאם
ישים שימה כל דהו עליה עד דאיכא שיעורא
מחשבה למיפסל: אפילו יח] דם.
מת המשתלח: יט] דחויין דאי
רבינו גרשום
ואמר
רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן נתן כזית לבונה על גבי
ח
שעיר הנעשה בפנים בכוס ומת
אית ליה דחויין מת המשתלח
כלום לאישים: מתיר. שהעומר
אידחי ליה הדם: כ] המשתלח
משהו
מנחה פסל מאי טעמא לא יתן כתיב ט] עד דאיכא נתינה עליה
המשתלח: מביא חבירו. כלומר שעיר
ושתי הלחם מתירין את החדש
ויביא שנים: כא] דחיישינן שמא
מן השוק יביא: ומזווג ליה. וישלחנו
הוי
במקדש ובמדינה ואין באין
לאחר שנתקבל דם: כב] אחת
אלא מן הארץ דכתיב כי תבואו
כדין פסחים כדתנן באיזהו
לעזאזל. אלמא לית ליה דחויין יט] לומר (ב) מת המשתלח אידחי ליה דם שבכוס ושפיכה בעי ויביא שנים אחרים: רב אשי אמר. אפילו תימא רבנן: וכל
אל הארץ וקצרתם וגו' וכתיב
מקומן ודמן טעון מתנה אחת
שבידו. לתקן כגון הך לבונה דבידו ללוקטה לא הוי דיחוי ומהניא מחשבה: נשפך הדם. על הארץ של שעיר הנעשה בפנים: ימות המשתלח.
ממושבותיכם תביאו לחם
ובלבד שיתן כנגד: כג] כזית
תנופה וגו' ובאין בזמן בפסח
דכתיב עליה משמע שיעורא:
כ] מביא שנים אחרים או אם מת המשתלח ישפך דם של חבירו על הקרקע ויביא שנים אחרים. אלמא אית ליה דחויין: מדם התערובות. בפ' תמיד
ובעצר' ומן החדש תחלה מה
כד] ותיהוי פך אמאי תיבת
נשחט כוס היה ממלא מדם תערובות של פסחים י)שנתמצו על הרצפה משום כא] דחיישינן לאחר שנתקבל הדם אחד מן הפסחים
שאין [כן] במנחת כהנים:
פירוש נמחק: כה] ותיהוי דחוי
וחייב על שמן בפני עצמו ועל
לשון תוס' אחרות וקפריך
נשפך לארץ ולא נזרק והשתא משתרי בזריקה דהאי כוס דקיימא לן כ) נשפך הדם מן הכלי על הרצפה ואספו כשר: וזורקו זריקה אחתכב] כנגד
לבונה בפני עצמה. מי שנותן
דקתני נתן עליה לבונה
היסוד. אלמא כיון דבידו ללוקטו לא הוי דחוי: שימה. דשמן משמע כל דהו ומיהו ממנחה בעינן כזית כג] [דכתיב עליהל) דמשמע עד דאיכא שיעורא]:
במנחת חוטא: נתן עליה שמן
[ילקטנה] ותהא כשרה [לקמוץ]
הוי
פסלה. לר' יוחנן כדאית ליה
ומשום הכי פריך ותיהוי דחויא
ולר' שמעון [בן לקיש] כדאית
דבעוד הלבונה בביסא פסולה
ליה. כדאמרינן (לעיל דף כג.) איתמר [קומץ] מנחת חוטא ששמנו וכו': ת"ש דתנן במתניתין ולבונה ילקטנה דמשמע דאי מצי לקיט
היא היכא מהניא [לקיטה] כיון דאדחי ידחה: כו] לבונה והלכך: כז] להכשירה והכתוב בספרים: כח] הפרשן תיבת הפירוש נמחק לשון
כשרה ואי לא [לא]: דלמא מהא לא תפשוט דחדא ועוד קאמר כלומר דמשום הא נמי כשרה דלא מיבלעא. ועוד ילקטנה: תנינא
תוס' אחרות אין פרשן טועה והסופרים טעו ונשתבשו הספרים: כט] דקא מקשי: ל] שזה פירוש ולא גירסא: לא] בספר פירוש שהיה כתוב
מלקט את הלבונה וכשרה ליקט אין לא ליקט לא אע"ג דלא מיבלעא: ותיהוי פך. כלומר אמאי קאמר עד שלא ליקט לבונה חישב
לסימן פי' והיוד היתה גדולה וכתב פך: לב] מידי דאי תוס' אחרים ועד שלא ליקט פריך האי פסולא לאו משום מחשבה הוא מדלא מחייב
עליה פסול ואין בו כרת ליהוי כאילו נשפך עליה פך שמן דהוי דחוי ולא תיהני ביה מחשבה לאיפסולי שהרי נפסל ועומד: אמר
עליה כרת אמחשבת הזמן אלא ש"מ דפסולה משום דקמיץ בעוד הלבונה עמה הוא וא"כ לא שייך למיפרך אמאי פסלה מחשבה ואי
אביי חטאת קרייה רחמנא אפילו כשנתן עליה לבונה קריה חטאת כאילו לא נתן: ואי' דאמרי ותיהוי פר אילו הוה פר ואידחי כגון
אמרת אסיפא פריך אמאי פסלה מחשבה דחוי הוא לאו כלום אדפריך אברייתא ליפרוך אמתניתין בהדיא טפי אלא ה"ג ותיהוי דחוי
שנטמא או יצא מי מהניא בה מחשבה אפילו לאיפסולי הא הוי דחוי: אפילו דם בכוס משעיר הנעשה בפנים ומת חברו שעיר המשתלח
ואמתניתין פריך כדפי': לג] הוי ואות ה' נמחק: לד] כתבתיו. ואומר מהר"ם דגרסינן אמאי פסלה במחשבה ופריך לברייתא דוקא דשמענא
לא הוי דחוי האי דם שבכוס משום דמיית האי אלא יביא שעיר אחר תחת זה שמת ומזווג לזה שבכוס וכשר. אלמא דלא מידחי:
דסברא דבעוד הלבונה עליה דחויא היא אבל למתני' לא מצי למיפרך כדמשני לעיל חדא ועוד קאמר וילקטנה דקאמר למצוה בעלמא
רב אשי אמר כל שבידו לתקנו לא הוי דחוי כגון הכא דאפשר ללוקטה משום הכי מהני ביה מחשבה לפסול: כוס היה ממלא מדם
וא"כ לא נדחה לעולם והשתא ניחא דמצינן למימר דרבא אית ליה שפיר חטאת קרייה רחמנא לתנא דלעיל דסבר דלא היתה דחויא אבל
התערובות. כשישראל שוחטין פסחיהן מקבלין מכל אחד מן הדם במזרק והשאר נשפך על הרצפה ולאחר שנשחטו כולן היה ממלא
להך תנא דסבר דחויא לא מוקמינן קרא לאכשורי דבר שהוא דחוי כבר לכך צריך לאוקמי כחנן. תו"ח: לשון תוס' אחרות ואמר מורי
כוס אחד מן התערובות מאותו דם שעל הרצפה וזרקו כנגד היסוד. מ"ט שאם נשפך דמו של אחד מהן שיעלה זריקה זו תחתיה.
הרמ"ר דיש ליישב גירסת הספרים אמאי פסלה מחשבה דחוי. הוא ואסיפא דברייתא פריך דקתני משילקוט הלבונה חישב עליה חוץ לזמנו
והא הכא אע"ג דמישתפיך דמו של אחד מהן לא אמרינן דלידחי הואיל ובידו היה לזרוק עד שהיה במזרק קודם שנשפך ואי' דאמרי
פיגול ומדמהניא בה מחשבה לחייבו כרת אלמא קמיצה כשרה היא ואמאי פסלה בה מחשבה דחוי הוא ונימא הואיל ונדחה ידחה והאי
הואיל ובידו לזרוק זריקה אחרת דאי אפשר דמאותו דם דמישתפיך דלית ליה מקצת בההוא כסא. (גם) [דהא בדם] התערובות דם
דלא פריך אמתני' בהדיא משום דאיכא למימר דס"ל לתנא דמתני' דטעמא משום דלא מיבלע היא והא לא מיבלע ואפילו קמצה בעוד
כל הפסחים מעורב ביחד: עד דאיכא נתינה. כשיעור: עליה. עד דאיכא שיעור. אלא למעט דאפילו מנחה כל שהוא:
הלבונה בתוכה נמי לא מיפסלא אבל מברייתא פריך שפיר דקתני רישא אם עד שלא ליקט הלבונה חישב עליה כו' אלמא ס"ל לתנא
דברייתא דבליקט תליא מילתא וקתני סיפא דאם משליקט הלבונה חישב עליה כו' אלמא פסול בה מחשבה ולא אמרינן דחוי הוא ומשום
הכי פריך אמאי וניחא נמי דתירץ חטאת קרייה רחמנא דאע"ג דאיתא בברייתא דלעיל איכא למימר דאין חסרון הליקוט פוסל כיון דלא מיבלע אבל בברייתא בתרייתא דאשמועינן דבליקט תליא מילתא אימא דחוי הוא ולא פסלה בה מחשבה ומשום הכי אשמועינן אביי דחטאת
קריה רחמנא ולא אמרינן דחוי הוא: