רבי
ישמעאל פרק
שישי
מנחות
סה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בעלי
והיינו דתנן. במסכת שקלים: פתחיה על הקינין. על השופר ששמו קינין
כשפים. פירש רב האי גאון כדי לידע את הדין כדאמרינן
א)
י א
ב) ג)
נ) העושה מעשה חייב האוחז העינים פטור והיינו דקאמר
שהמתנדב קן מביא מעות ונותן לתוכו די"ג שופרות היו במקדש ח] ויש
ד)
יא ב
בהם שנים ששמן תוריםט) וגוזלי עולה במסכת שקליםי): שפותח דברים
רבי אליעזר בסוף ארבע מיתות שאני שונה שלש
ה)
ו) ז)
יב ג
ודורשן. כגון לימתי לעונתי: בעלי קומה. שירתתו מהן בעלי דינים
מאות הלכות בנטיעת קישואין וכדאמרי' נמי אבל אתה למד להבין
ח)
ולהורות: ויודעים בשבעים לשון.
ולא ישקרו: בעלי כשפים. שאם יהא
ט) י)
כ) ל)
יג ד
כג]
הנדון מכשף והאור לא ישלוט בו
בסוף אחד דיני ממונות
ט]
והיינו דתנן פתחיה על הקינין זה מרדכי
א
א]
מ)
משמע דסגי בשנים ס) (אחד) לדבר ואחד
יעשו הן מכשפות וימיתוהו בכל מיתה
למה נקרא שמו פתחיה שפותח דברים
יד ה
שיוכלו : התורגמן. שלא יחליף
נ)
לשמוע ואמר רביעי' אין למעלה הימנה
י]
יא]
❖
❖
ודורשן ויודע בשבעים לשון כולהו סנהדרין
ס) ע)
טענותיו ויחייבוהו: דהוה בייל
וכולהו סנהדרין לאו כולהו ממש ואין
נמי ידעי שבעים לשון דאמר רבי יוחנן
לישני. בולל ומערבב הלשונות:
מושיבין בסנהדרין לאו אכולהו קאי אי
ב אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה
תורה אור השלם
הגהות הב"ח
ודורשן. כגון עין סוכר וגגות צריפין.
נמי התם לדיני ממונות והכא לדיני
בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי
והיינו דקרו ליה מרדכי בלשן:
נפשות ולא סגי בעשרים ושלשה דלכמה
(א) גמ' להתענאה
1. הַבָּאִים עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ
מתני' כריכות. כורכין וקושרין
זו
כשפים ויודעים שבעים לשון שלא תהא
דברים צריך סנהדרי גדולה כמו לזקן
נְחֶמְיָה עֲזַרְיָה רַעַמיָה
בהן
נַחֲמָנִי מָרְ¢דּכַי בִּלְשׁן
ראשי השבלים יב] מלא אגרוף: וכל
ממרא ולדון את השבט ועיר הנדחת
סנהדרין שומעת מפי התורגמן אלא דהוה
(ב) שם לפיכך
מִסְפֶּרֶת בִּגְוַי נְחוּם בַּענָה
דבעי שבעים ואחד : אלין יומיא
זה
עיירות הסמוכות לשם מתכנסותיג] .
ע)
מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאל:
בייל לישני ודריש והיינו דכתיב במרדכי
אחר זה (ג) רש"י
נחמיה ז ז
המולה גדולה שיבינו בייתוסין שבמוצאי
דלאלהתענאהומקצתהוןדלאלמספד.
מתני'
בלשן:
כיצד ב] הן עושין שלוחי
2. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה
ג
1
יו"ט קוצרין אותן דבייתוסין לא
משמע שכולן אסורים בתענית אבל
יד]
בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשּׁנִי
❖
בית דין יוצאין מערב יום טוב ועושין אותן
תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
מודו כדמפרש לקמן: אמר להן.
בהספד אין אסורים אלא מקצתן והא
טו]
במדבר כח ד
כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור
הקוצר לבני עיירות העומדות עליו:
דגרס בסוף סדר תעניות כיצד
3. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם
גליון הש"ס
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרבָּנִי
בא השמש. טז] אמרו לו הן: מגל זה.
כל שאחריו בהספד אסור בתענית
לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחחִי
כדי שיהא נקצר בעסק גדול כיון שהחשיכה
מותר ליתא דאי מיתסר בהספד כל
כלומר יז] במגל זה אקצור התבואה:
תוד"ה מריש וכו' וגי' זו
תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי
נכונה.
בְּמוֹעֲדוֹ: במדבר כח ב
אומר להן בא השמש אומר הין בא השמש
בקופה זו. אתן התבואה יח]: יט] שבת
שכן בתענית כדמשמע הכא אלא ה"ג
ג]
4. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב
זו. כ) [כלומר] אקצור בשבת: אמרו
כל שאחריו בתענית אסור בהספד
אומר הין מגל זו אומר הין מגל זו אומר
דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ
❖
לו הין. ג' פעמים שואל להן כל דבר:
דברים א ב
מותר ומתני' דהתם נמי הכי מוכחת
בַּרְנֵעַ:
הין קופה זו אומר הין קופה זו אומר הין
וכל כך. שהיה שואל למה: מפני
דמחמיר בדלא למספד מבדלא להתענא'
בשבת אומר להן שבת זו אמר הין שבת
הבייתוסים שאומרים אין קצירת
וכי נקיט התם כל שאחריו ה"נ הוה
שיטה מקובצת
❖
זו אמר הין אקצור והם אומרים לו קצור
העומר במוצאי יו"ט. אלא במוצאי שבת
מצי למנקט כל שלפניו דאי אמרת לפניו
א] הקינין פתחיה זה:
אקצור והם אומרים לו קצור שלש פעמים
כדמפרש בגמרא לפיכך הקוצרים
בין בתענית בין בהספד אסור אם
ב] כיצד היו תיבת הן
על כל דבר ודבר והן אומרים לו הין הין
נמחק: ג] השמש אומרים
מוסף רש"י
מגביהין קולן כדי שישמעו בייתוסין
כן למה לי שיהא מוטל בין שני י"ט:
[וכן לקמן]: ד] להתענאה:
מריש
גמ'
הין כל כך למה (לי) מפני הבייתוסים
שהיו
דלא להתענאה
להוציא מלבן:
ירחא דניסן ועד תמניא
בעלי מראה בעלי קומה.
ה] אהדרו להו: ו] לאשי ריח
ניחוח: ז] דלא להתענאה
בהון. אבל למספד שרי: ל) (במקצתן)
אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט:
איתוקם תמידא דלא
בעלי כשפים.
תיבת למספד נמחק: ח] והיו
ומקצתהון. איכא דחמירי כולי האי
גמ' ת"ר אלין יומיא דלא להתענאה בהון
למספד. כך הגירסא בכל הספרים
בהם שנים: ט] מכשף
וישביע הסייף והאור שלא:
דאפי' למספד אסור: איתוקם תמידא.
ובקונט' פי' הטעם דלא הויא שמחה
ומקצתהון דלא למספד בהון
מריש ירחא
י] שיוכלו והיינו דאמרינן
הוקם התמיד על משפטו כדמפרש
בשל עצרת כבשל תמיד משום דבעצרת
בסנהדרין מנין שאי אתה
דניסן עד תמניא ביה איתוקם
תמידא דלא
מפי
לקמיה דלא למספד: עד סוף מועדא.
לא היתה שום ראיה לדברי בייתוסין
יכול להמיתו באותו מיתה
למספד ומתמניא ביה ועד סוף מועדא
התורגמן.
הכתובה בו: יא] יחליף
פסח: איתותב. נתיישב על דינו
אבל בתמיד היתה קצת ראיה לדבריהם
התורגמן: יב] השבלים
איתותב חגא דשבועיא דלא
למספד
ד]
שבאותן ימים נצחו חכמים את
ותרוייהו מפרש לקמן ולהכי אסור אפי'
כמלא: יג] מתכנסות לשם
למוצאי יו"ט כשקוצרים
מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם
הבייתוסים: דלא להתענאה. אבל
למספד ובסוף סדר תעניות כיצד
דלא
אותם הס"ד ומה"ד כדי
(סנהדרין יז.)
תמידא דלא למספד שהיו צדוקים אומרים
כתובה הגירסא להיפך איתוקם תמידא
למספד שרי דלא הויא שמחה
להתענאה בהון.
שיהא נקצר בעסק גדול
כלומר בקול: יד] קוצרין
(ג) יתירה בשל עצרת כבשל תמיד משום
די לא להתענאה איתותב חגא דשבועיא
את
יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש
2
אותו: טו] מודו בה:
כ] דעצרת לא היה שום ראיה לדברי
די לא למספד $ וגירסא זו נכונה מדפריך
מריש
הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני
טז] השמש אמרו הן:
ירחא דניסן עד תמניא
יז] כלומר אקצור במגל
בייתוסין אבל בתמיד היתה ראיה מ)
התם למה ליה למימר עד סוף מועדא
תעשה בין הערבים מאי אהדרו את
ה] 3
ביה.
זה תיבת התבואה ל"ש:
לדבריהם ותרוייהו מפרש לקמן:
נימא עד מועד ומועד גופיה יו"ט הוא
יח] התבואה בקופה זו:
קרבני לחמי לאשי ו] תשמרו שיהיו
כולן
תעשה. לשון יחיד: מאי אהדרו.
ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום
יט] בשבת זו: כ] משום
באין מתרומת הלשכה מתמניא ביה ועד
דבעצרת: כא] השבת שבת:
ד
להו רבנן כשנצחום: תשמרו. לשון
שלאחריו כמאן כרבי יוסי דאמר בין
כב] מפטפט מקנטר בדברי:
סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא
ה
(א)
רבים: כולן. כל הקרבנות: מנין
לפניו בין לאחריו אסור ואי כגירסא
איתוקם
כג] תיבת אחד נמחק:
תמידא דלא למיספד.
כד] ואית ספרים דגרסי
ז] למספד שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר
לכם. דהאי ממחרת השבת כא] ממש
דשמעתין דגרסי חגא דשבועיא דלא
בתרוייהו דלא למספד. צריך
הוא: זקן אחד. בייתוסי היה: מפטפט.
להתענאה א"כ אפי' לרבי יוסי לא
השבת ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר
לומר דגרסינן בחגא כו'
דלא למספד מדפריך כו'
כב] בדברי ויכוחין: י"א יום וגו'.
אתיא דבהא כ"ע מודו דלאחריו מותר
להם שוטים מנין לכם ולא היה אדם אחד
ובאתוקם תמידא גרסינן נמי
שאם
דתנן התם כל הכתוב במגילת תענית
דלא למספד דפריך נמי התם
שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט
למה לי (למימר) מריש ירחא
דלא להתענאה בין לפניו בין לאחריו
כנגדו ואמר משה רבינו אוהב ישראל
היה ויודע שעצרת יום אחד
כו' עד אמר (רבא) [רב]
מותר רבי יוסי אומר לפניו אסור
כו' ולא קאמר עלה הא
הוא (ב) עמד ותקנה אחר
שבת
כדי
שיהו ישראל מתענגין שני
איתותב חגא דשבועיא.
מני ר"י כו' אלמא דאפילו
לאחריו מותר אבל אי גרס חגא
כרבנן נמי אתי ש"מ דגרסינן
ימים קרא עליו מקרא זה 4 אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר
דשבועיא דלא למספד אתי שפיר כרבי
דלא למספד דאי גרסינן
ואם
יוסי כדתנן התם כל הכתוב במגילת
דלא להתענאה הל"ל לא
נצרכא אלא ליום שלפניו
❖
תענית דלא למספד לפניו אסור לאחריו
ור"י היא דאילו רבנן מתירין
(תענית יז:)
מותר ר' יוסי אומר בין לפניו בין לאחריו אסור ומיהו קצת קשה לגירסא זו דפריך התם למה לי למימר מריש ירחא דניסן לימא מתרי בניסן וראש
ביומיא דלא להתענאה בין
לפניו ובין לאחריו והר"ר
חודש גופיה דאורייתא אמר רבא לא נצרכא לאסור יום שלפניו והשתא הוה ליה למפרך עלה כמאן כרבי יוסי כדפריך בתר הכי ושמא נטר עד
יוסף אומר דגר' בתמיד דלא
רבינו גרשום
עמד
אחד
כד]
לבסוף ואכולה מילתא פריך ואית ספרים דגרסי בתרוייהו דלא למספד:
ותקנה. והקב"ה הסכים על ידו:
עשר יום. פירש
להתענאה דלא אשכחן א)
כן הוא: פתחיה על הקינין.
ריש ירחא דאסור בהספד
בקונטרס שאם היה מוליך את ישראל דרך הר שעיר היו הולכים באחד עשר יום שהיא סמוכה לארץ ואם היה אוהבן למה איחרן ובפי' חומש פי'
שכל מי שנודר קינין בא לו
ואע"ג דלא אמר הא מני ר"י
שכל אותו הדרך הלכו בשלשה ימים וזה לשונו אחד עשר יום מחורב אמר להם משה לישראל ראו מה גרמתם אין לך דרך קצרה מחורב
אצל פתחיה ונותן לו מעות
היא הא דסיפא קאי ארישא
ונותן לו קינין: בייל לישני.
וא"ת והיאך מתענין ערב
לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום ואתם הלכתם אותה בג' ימים שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר ויהי
בולל הלשונות ודורשן כמו
פורים והא פורים מיומיא
בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחודש נעלה הענן וגו' בעשרים ותשעה בסיון שלחו המרגלים מקדש ברנע צא מהן שלשים יום שעשו בקברות
גגות צריפין וסוכר עין
דלא למספד בהון הוא וא"כ
התאוה אכלו בשר חדש ימים ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגירה של מרים נמצא שבשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך וכל כך היתה שכינה
שמחבר זה עם זה ומוציא
לפניו לכ"ע אסור ואין לומר
דבר והיינו בלשן: ועושין
משום דבטלה מגילת תענית
מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ ובשביל שקלקלתם היסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה עד כאן לשונו והשתא נראה דלהכי
אותה כריכות. שכורכין חבל
נהי דשאר יומי בטלו חנוכה
מייתי האי קרא דאחד עשר יום דאם היה אוהב ישראל למה איחרן ארבעים שנה ולא הצליחו ללכת כמו שעשו באותן שלשה ימים:
סביב השבלים עד שהן
ופורים לא בטלו וי"ל דנהי
במחובר כעין עומרין: כיון
דהן עצמן לא בטלו לדין
כתוב דלפניהם ולאחריהם מיהו
שחשיכה אמר להן. הקוצר:
בא השמש. כלומר הגיע זמן לקצור: מגל זה. כלומר קצור במגל זה ובקופה זו ובשבת זו משום לפרסומי מילתא
בטלו א"נ י"ל כיון דקורין המגילה מפרסם מילתא דלא צריך חיזוק לאסור לא לפניו ולא לאחריו כמו שאר ימים טובים דאין צריכים
דמותר: אין קצירת העומר במוצאי יו"ט. אלא במוצאי שבת: דלא להתענאה בהון. אבל שרו למיספד: ומקצתהון די לא
חיזוק לאסור לא לפניהם ולא לאחריהם משום שהן דאורייתא א"נ י"ל דיום י"ג של אדר היה מתחלה מיומיא דלא להתענאה משום
למיספד. אלא שרו להתענאה: את קרבני לחמי לאשי וגו'. מה שתי הלחם ושאר קרבנות צבור באין מתרומת הלשכה
יומא דנקנור ובטלו משחרב בית המקדש דבטלה מגילת תענית וכיון דהוא גופיה בטל כ"ש דלא אסרו משום יום דלפני פורים דכה"ג אמרינן
דכתיב זאת עולת חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה אף תמידין נמי. ועוד דכתיב תשמרו להקריב לשון
התם דאמר ב) ריב"ז גזר תעניתא בתליסר ופריך ותיפוק ליה כו' עד יום טוריינס גופיה כו' ה"נ אמרינן הכא יום נקנור גופיה בטלו
רבים: איתותב חגא דשבועיא. שהיו אומרים אין עצרת לעולם אלא אחר שבת: די לא להתענאה כיון שבאלו התריסו
כ"ש דלא אסרו משום יום שלפני פורים: תוס' אחרות:
א)
ב)