רבי
ישמעאל
פרק שישי מנחות
סט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והאמר
בכורים לפירא.
לחיטין התלויין בהם בכורים: למזבח קאמרינן.
רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות
א) ב)
לט א
ג)
שלא יאכל מזבח
קודם להם חיטים חדשים ז] והכא אכל ליה מזבח
מכדי אונאה חוזר. לא שיחזיר
אונאה קאמר אלא
מ ב
עומר מפירי דהא שתא ח] דמהך שתא נינהו דבחדא שתא גדלו ביחד אפילו ביטול מקח הוי כדמוכח לקמן בפרק התודה ובפרק
ד)
ה) ו)
(א) ועומר שרינהו לאכילת אדם ט] ושתי הלחם שרינהו להביא בכורים
המוכר את הספינה ויש לדקדק מכאן דמילתא דרבא איתמר
מא ג
מפירות האילן י]: הנצה שריין. שהניצו
אפילו אקרקעות וכן משמע בפ"ב
ז)
קודם להם או חנטה שריין. חנטה הוי
דקידושין דקאמר אבל פלגי
בכורים לפירא קא אמרינן למזבח קא אמרינן
ח)
מב ד ה
פירי יותר מהנצה: השתא. לגבי
במשחתא לא כדרבא כו' ורבינו
והא אכיל לה מזבח מפירי דהא שתא בעי
תבואה שריין עומר ושתי הלחם
שמואל לא פי' כן בפרק בית כור
רמי בר חמא שתי הלחם הנצה א] שריא או
ט)
דתנן בית כור
בהשרשה תבואה הנשרשת ז) קודם
י)
מג ו
ב] שרייה מאי הנצה ומאי חנטה אילימא
חנטה
לעומר אף על פי שלא גדלה כלום
עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת
כ)
הנצה דפירא וחנטה דפירא השתא השרשה
ל)
מד ז
וכדקתני מתני' הנצה וחנטה דפירי
כל שהוא ינכה הותיר ח) כל שהוא יחזיר
שריא הנצה וחנטה מיבעיא אלא הנצה
מיבעיא: אלא הנצה וחנטה דעלה
משמע כי המקח קיים ופירש רבינו
מה ח
מ)
דעלה
וחנטה דעלה מי הוי ג] כי השרשה או
מי הוי. הנצה דעלה בפירות האילן
שמואל כי מקח קיים דאע"פ שטעו
❖
מו ט
כהשרשה דתבואה או לא: דחצדינהו
במדה לא איתמר דרבא אלא במטלטלי
לא תיקו בעי רבא בר רב חנן חטין שזרען
א
❖
מז י
וזרעינהו קודם לעומר. דלא שרינהו
ולא משמע הכי כדפרישית אלא
בקרקע עומר מתירן או אין עומר מתירן היכי
תורה אור השלם
עומר דאשתקד ולא השרישו בשעת
היינו טעמא התם שיודע ומכיר
דמי אי דאשרוש תנינא אי דלא אשרוש
עומר זה: מהו לנקוטי. ללקוט מהן
בשדה שהוא מוכר לו ויודע שיש שם
1. וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין
רבינו גרשום
תנינא דתנן אם השרישו קודם לעומר עומר
רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּח וְחֹלֶה אֵין
קודם השרשתן: כמאן דשדיין בכדא
או פחות או יותר אלא לפי מה
שלא כסדרן שריין ולא מצית
רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתךָ
מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא
דמיא ושרינהו עומר. דהא דאמרן
שיעלה לפי חשבון בית כור מצומצם
אמרת דמייתי עומר מהנך
הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פנֶיךָ אָמַר יְיָ
❖
לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר
ט) יפחות וינכה: שדאי בה
דאשרוש וכו' כלו' דשתי
מלאכי א ח
ב
צְבָאוֹת:
ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא
הלחם הוו בכורים דמי סברת
ואתא עומר וחליף עלייהו וקא מיבעיא ליה
כדבעי ואתו סהדי כו'. אין מכחישין
בגידוליהן מיירי או דלמא בטלינהו
דבכורים דפירא קאמרינן דהוו
בכורים כלומר דהנך דאשרוש
הגהות הב"ח
מהו לנקוטי ומיכל מינייהו כמאן דשדייא
אותו במה שזרע אלא י) שאומרים
אגב ארעא וכי לקיט להו כגידולין
קודם עומר הוו פירי אחר והוו
דמו: יש להן אונאה כו'. דקיימא לן
שאין לה די בכי האי שיעורא:
בכדא דמיא ושרינהו עומר או דלמא בטיל
(א) רש"י
בכורים. ואנן שתי הלחם
פיל שבלע כפיפה מצרית כו'.
רק עומר (ב) ד"ה
דליהוו בכורים למזבח קא
בבבא מציעא בפ' הזהב אין
להו לגבי ארעא יש להן אונאה או אין להן
❖ יא]
נמי
בעינן ואי אמרת דליתי עומר
אונאה לקרקעות: שדאי בה שיתא.
האי דבעא מיניה רב אדא
מן החטים אף על גב דאשרוש
אונאה היכי דמי אילימא דאמר ליה שדאי
זרעתי בקרקע ששת כורים: ואתו
בר אהבה מרב דימי מנהרדעא בפ'
קודם לשתי הלחם ולא הוו
בה שיתא ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה
ממין אלו מכל מקום שם חטים
גליון הש"ס
סהדי דלא שדא בה אלא חמשה.
לא יחפור
פיל שבלע כפיפה
אחת הן והא אכיל ליה מזבח
אלא חמשה והאמר רבא ג כל דבר שבמדה
דהשתא איכא שיעור אונאה שתות
מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו
תוס' ד"ה דבלע וכו' אלא
מפירי מחטים דהא שתא
לפי שכבר נתחללה
ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה
בעומר ולא הוו שתי הלחם
בפ' הזהב : כל דבר שבמדה.
לאו בכפיפה ממש בעא מיניה דאם
התרומה.
בכורים הלכך עומר בא מן
חוזר אלא דאמר ליה שדאי בה כדבעי לה
כיון דקפיד לא מחיל ואפילו בפחות
כן אמאי לא הוה בידיה מתני' היא
ד
השעורים כדי שיהא שתי
בא"ד
הלחם בכורים גמורים של
משתות ולא שייכא בה דין אונאה
דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי
ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה כדבעי לה
וטבעת דלא חשיב עיכול.
חטים שעדיין לא אכל המזבח
שיהא מקח קיים ויחזיר אונאה אלא
מעשה אלא בהוצין ועבד להו כפיפה
יש להן אונאה דכמאן דשדייא בכדא דמיא
מהן: שתי הלחם הנצה שריין
או חנטה [שריין]. דבעינן שיהו
כל המקח בטל וחוזר: נשבעין עליהן.
בעא מיניה והא דטפח ליה התם
❖
ד] ויש להן אונאה או דלמא בטיל להו לגבי
שתי הלחם מתיר במקדש בין
דאמר בפ' הזהב אין נשבעין
בסנדליה אע"ג דההיא נמי קיימא
מנחות ונסכים ובין פירות אילן
ארעא ה נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהן
על הקרקעות: בקר. דרכו לאכול
בתיקו מ"מ ה"ל למידק עלה כדדייקי'
כדאמרינן בפרק כל קרבנות
כדשדייא בכדא דמיא וכמטלטלי דמו
הצבור וקא בעי הכי שתי הלחם
מוסף רש"י
חיטים ושאר בהמה כגון חמור וגמל
הכא מההיא דעולא:
שריין הני פירות דהניצו קודם
ונשבעין עליהן או דלמא בטיל להו אגב
דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה
דרכו לאכול שעורין: חישב עליהן.
עומר מתירן.
לעומר או דילמא לא שריין
אלא הנך פירי דחנטו קמי עומר
ארעא וכמקרקעי דמו ואין נשבעין עליהן תיקו
בעודן ברעי: וזרעינהו ובעי לאיתויי
מי הוי עיכול כו'. תימה
דחנטה יתירה מהנצה השתא
בעי רמי בר חמא חטין שבגללי בקר ושעורין
מנחות. מן הגידולין: אזדא
מי גרע מחיטין שבגללי בהמה דלעיל
תנינא.
השרשה דאכתי לא מינכרא
שריין הנצה וחנטה דפירי גופי
מאיסותייהו. דהא אחריני נינהו:
דלקטן לאכילה מטמאין טומאת
שבגללי בהמה מהו למאי אילימא לטמויי
אי
מיבעיא: אלא הנצה דעלה
והשתא (ב) יב] כחישי. דכיון שנתעכלו
אוכלין ואי הוו עיכול לא ליטמו
דלא אשרוש.
דאילן: לא צריכא דחצדינהו
טומאת אוכלין תנינא ו חטין ה] שברעי בקר
תנינא.
קודם לעומר וזרעינהו קודם
במעי הבהמה שוב אין מגדלין חטין
טומאת אוכלין ויש לומר שאני טומאת
ושעורין שבגללי בהמה חישב עליהן
דחצדינהו.
לעומר ואתא עומר חליף
מלאין ובריאין כדמעיקרא: כפיפה.
אוכלין דתלוי בראויה לגר או לכלב
עלייהו ועדיין לא השרישו מהו
לאכילה אין מטמא טומאת אוכלין לקטן
וזרעינהו קודם
קופה מצרית מצורי דקל: למיבטל
לנקוטי ללוקטן מן הארץ
והתם היא חזיא אפי' לגר אבל מזאבים
לעומר.
לאכילה מטמא טומאת אוכלין אלא למנחות
ומיכל מינייהו הא דשדיין
טומאתה. שהיתה טמאה קודם לכן:
שבלעו תינוקות וטהרו את הבשר
מהו למינקט
בארעא כמאן דשדיין בכדא
פשיטא דלא הקריבהו נא לפחתך הירצך
1
יורדין לידי טומאתן במחשבה. כיון
וטמאו את העצמות אתי שפיר דטומאת
מינייהו ומיכל.
יג]
(דמי) בכלי להצניע דמי
ושרינהו עומר. או דלמא בטיל
או הישא פניך לא צריכא דנקטינהו וזרעינהו
שחשב עליו לדבר שאין בו חסרון
מת לא תליא אלא בעיכולי יד] וא"ת
לה גבי ארעא והויין כחיטין
דהכא מסקי' דבשר דרכיך הוי עיכול
מלאכה כגון עור מתוקן סתמו
וקא בעי לאיתויי מנחות מינייהו מאי משום
שלא השרישו לפני העומר ולא
שרי להו עומר: ואמרי דלא
ובפ"ק דבכורות תנן דג טהור
למנעלים עומד ואינו מקבל טומאה
דמאיסותא הוא וכיון דזרעינהו אזדא
שדא בה אלא חמשה גריוי והוי
שבלע דג טמא אסור באכילה ולא הוי
עד שיעשו המנעלים חישב עליו
אונאה שתות או דלמא בטיל
למאיסותייהו או דלמא משום כחישותא הוא
לה גבי ארעא ואין אונאה
עיכול ותירץ רב האי טו] דשאני טומאה
לעשותו שולחן דאינו חסר שום מלאכה
והשתא נמי כחושה תיקו בעי רמי בר
לקרקעות ואין נשבעין עליהן
ז
ו]
כ)
דאפושי טומאה לא מפשינן עוד י"ל
דהשתא מיד ראוי לשולחן מקבל
שרינהו עומר.
דאין נשבעין על כפירת
חמא פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה
שיעבוד קרקעות: חישב עליהן
טומאה מיד: ואין עולין מטומאתן.
דהיכא דיצא דרך בית הרעי הוי עיכול
לאכילה אין מטמא טומאת
דרך בית הרעי מהו למאי אילימא
אלא בשנוי מעשה.
אם נטמאו:
טפי מהתם דנמצא במעיו וא"ת דבפ'
או דלמא בטלינהו אגב
אוכלין דבמחשבה גרידא לא
למבטל טומאתה תנינא כל הכלים
ארעא.
ח
ט
כגון נשברו טהרו והכא ליכא
י"א דאהלות תנן ומייתי לה בפרק
מיטמא עד דלקטן: משום
כחישותן במעי בהמה: כפיפה
יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין
בתרא דשבת כמה תשהה
שינוי מעשה דשלימה הקיאה:
(בבא מציעא נו: נז.)
מצרית. של נצרים: אלא
במעיו בעופות ובדגים כדי שתפול
כלי
יש להן אונאה.
מטומאתן אלא בשינוי מעשה לא צריכא
בשינוי מעשה. ואכתי לית בה
שדאי.
שינוי מעשה:
לאור ותשרף ובעודו במעיו נמי קאמר
דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית מי הוה עיכול הוה ליה
י
חוזר.
דהא מייתי לה אכלב שאכל בשר
ככלי
המת ומת ומוטל על האסקופה וי"ל
❖
דמתניתין דבכורות כרבי יהודה בן בתירא דאמר התם בעופות ובדגים מעת לעת ובלא שהה מיירי אי נמי דגים הנבלעים קשי טפי
טז] א"נ נהי דאיפסיל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא ליהוי עיכול ל) מידי דהוה חלב שבכפרים ונבלת עוף טהור
שיטה מקובצת
בכל מקום שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה וזהו כתירוצו של רב האי מיהו אין ראיה מזה דאין
(שם נו:) כל דבר
שבמדה.
לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו וא"ת והאמרינן בפ"ב דיומא זר שבלע שזפין של תרומה והקיא ובא אחר ובלעו
א] הנצה שריין. משמע דפירות
(להלן עז.)
האילן נמי תליא בשריותא
הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון אלמא לענין איסור חשיב עיכול ותירץ ה"ר חיים דהתם לאו משום
דשתי הלחם והא דאמרינן
מ)
יז]
יח]
דהוי עיכול אלא לפי $ שכבר נתחללה התרומה כדאשכחן בפ"ק דכריתות כהן שסך תרומה בן בתו ישראל מתעגל בה ואינו
לעיל (מנחת) [נסכים] בכורים
שהקריב קודם לעומר כשרים
חושש ומפרש התם טעמא משום דמחוללת כבר $ וטבעת דלא חשיב עיכול בפ' בהמה המקשה התם משום דאקושי טפי ונבילה
היינו בדיעבד דוקא. תו"ח:
דלא חשיב התם עיכול היינו בדלא שהה כדי עיכול כדקאמר מי לא
עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ומתוך הסברא היה נראה בין
ב] שריין: ג] כי השרשה. ושתי
הלחם שרי בהשרשה דומיא
לענין איסור בין לענין טומאה דכל דבר שהוא שלם שניכר בשלימותו
שלא נתעכל ולא נלעס בפיו כגון חיטין שלימים שבגללי בקר ודגים
דעומר. תו"ח: ד] תיבות ויש
שלימין להן אונאה נמחק: ה] חטין
שבגללי בקר: ו] נמי כחישי: ז] חדשים הס"ד ואח"כ מה"ד והא אכל: ח] דהא שתא דמחד שתא נינהו כו' גדלו יחד:
(רשב"ם ב"ב צ.) כדבעי לה.
ט] אדם הס"ד ומה"ד שתי הלחם להביא: י] האילן. בפרק כל הקרבנות הס"ד ומה"ד הנצה שריין אותם: יא] בקרקע
(ב"מ נו:) נשבעין עליהן.
זו שש: יב] והשתא נמי: יג] במחשבה כגון: יד] בעיכולי. מיהו קשה דאמרינן בפרק בהמה המקשה (דף עא ע"א)
(שם) כפיפה מצרית. מהו.
טומאה בלועה מנ"ל דלא מטמאה דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכלה בין השמשות ואמר רחמנא
(בבא בתרא כב.) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה.
ובא השמש וטהר ואע"ג שהוא [נוגע] תמיד לנבלה שבתוכו ומאי מוכח דלמא טעמא לאו משום טומאה בלועה אלא
(שבת נב:)
משום עיכול וי"ל דה"פ מי לא עסקינן דאכלה כל כך סמוך לשקיעת החמה שאין לו שהות להתעכל. ומ"מ קשה
(סוכה יד.) ואין עולין מטומאתן.
דמוכיח בתר הכי מטבעת דטומאה בלועה טהור [בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה] הקיאה טמאה וחזר וטמאתו
אלא בשינוי מעשה.
ואמאי לימא עיכול דהא פסק ותני ואפילו לזמן מרובה וי"ל דשאני טבעת דאינו [מתעכל] א"נ משום דהוי כלי ואין
(קידושין נט.) ואין עולין מטומאתן.
הכלים יורדין מטומאתן אלא בשינוי מעשה והרב ר' שמשון משאנץ אמר דכל דיני עיכול תלוי הכל בראות העין
(שבת נח:)
לפי מה שאנו רואין אותם שלמים וכן דג טהור שבלע דג טמא שלם ובבשר א) שאמר עיכול בנתעכלה ובעצמות
דאקושי אפי' [נתמעך] ונשתברו קצת לא הוי עיכול ומהוצין דבלע הפיל דקשה כעצמות מבעיא לן ולדבריו אין להביא
ראיה מכאן להתיר חטין שנמצאו בעוף בפסח משום דהוי עיכול כיון שהמה בעין דלא הוי עיכול. תו"ח: טו] רב האי. דאיסור אכילה לא תליא בעיכול כי אם טומאה דשאני: טז] טפי מבשר המת: יז] התרומה באכילת הראשון: יח] שסך שמן של:
א)