סט:
רבי
ישמעאל פרק שישי מנחות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כלי גללים. ז] כלי גללי בהמה: ובלעו שני זאבים שני תינוקות.
שלימין כגון דג טהור שבלע דג טמא דלהכי נקט בלע דלא הוו
א)
מח א
ב)
והקיאום דרך בית הרעי: וטהרו את הבשר. אלמא הוי עיכול: שירדו
עיכול וזר שבלע שזפין של תרומה אע"פ שהן שלימין ולא הוי עיכול
ג) ד)
בעבים. עם המטר כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מליאה
פטור השני שכבר נתחללה וזאבים שבלעו תינוקות אע"ג דנקט
ה)
מט ב ג
ו) ז)
חטין ח]: רום כיזבא בתלתא פרסי. שהיה קרקעו אורך ג' פרסאות
שבלעו מסתברא שלא היו שלימין ואותם חיטים שנמצאו במעי תרנגולת
נ ד
רום ז) כיזבא (שני) טפחים בזקיפת
בפסח או בשאר עופות ראוי להחמיר
ח) ט)
נא ה
י)
גודל: שהביאה שליש. להכי נקט שליש
ט)
עליהם ולאסור אם נתבשלו או נצלו
ככלי גללים א] ככלי אדמה ואין מקבלין טומאה
כ)
עמהן דלא הוי עיכול ויש בהן איסור
דחשיב גמר פרי דאי מקמי הכי עקרה
דאמר מר כלי אבנים וכלי גללים וכלי
א
נב ו
חמץ דלא דמיא לההיא דבעופות
הויא כשחת בעלמא ולא מהני עומר
אדמה אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה
למישרייה: ועקרה. קודם לעומר:
ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף
נג ז
ולא מדברי סופרים או דלמא לא הוי עיכול
ושתלה לאחר העומר והוסיפה. משהו
דמיירי בבשר הנלעס ולא נכנס שלם
❖
תפשוט ליה מהא דאמר עולא משום ר"ש
ל)
מהו: ילדה שסיבכה בזקנה. נטיעה
בגוף או מטעם שפירשתי דחיטין קשין
הן: כלי גללים. במס' שבת
בר יהוצדק מעשה ובלעו זאבים שני
❖
(א)
י)
של ערלה ובה פירות והרכיבה בזקנה
תינוקות בעבר הירדן ובא מעשה לפני חכמים
הגהות הב"ח
פירש בקונטרס כ) אבן גלל וכאן
שעברו לה ימי ערלתה אפילו הוסיפו
מוכיח שהם כלים של צפיעי בקר:
הפירות בעובי לאחר שסיבכה במאתים
וטהרו את הבשר שאני בשר דרכיך ולפשוט
ב
(א) גמ' שני
מוסף רש"י
כלי אדמה. פי' בקונט' שחיקת
(ב) שם רבא
של היתר יותר משהיה שם מן האיסור
מסיפא ג וטמאו את העצמות שאני עצמות
❖
כלי גללים.
אבנים שקורין קרויי"ט בל"א ובפרק
אסור ואע"ג דערלה בטלה במאתים
דאקושי טפי בעי ר' זירא חיטין שירדו בעבים
(שבת נח.)
במה אשה משמע שהם
כדאמר בפסחים שה אחד
גללים. (שם טז:) כלי
מהו למאי אי למנחות אמאי לא אלא לשתי
ד
אדמה.
שיטה מקובצת
מן המאתים ממותר שתי מאות
כלי חרס שנתייבשו בחמה ולא נצרפו
ח)
(שם)
הלחם מאי ממושבותיכם אמר רחמנא
שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה
בכבשן גבי כבול דאמר אלא אי אמרת
א] גללים וככלי: ב] אין בר
לאפוקי דחוצה לארץ דלא אבל דעבים שפיר
עדי: ג] שבולת שהביאה
במאתים אפי' הכי הכא אסור דחד
בשל טיט הני הוא דלא מקבלי טומאה
שליש. פרש"י להכי נקט
דמי או דלמא ממושבותיכם דווקא ואפילו
גופא הוא ובתר עיקר אזלינן ט]: בצל
הא כלים דידהו מקבלין טומאה והתנן
(יומא ב.)
שליש כו' ואע"ג דתנן ואם
ובלעו.
השרישו קודם לעומר העומר
דעבים נמי לא ומי איכא כי האי גוונא אין
ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפילו
כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כו'
וטהרו את הבשר.
מתירן שאני הכא דעקרה
הוסיף. לאחר עיקור הכרם הגדל
ועוד תנן במסכת כלים נר
כדעדי טייעא נחיתא ליה רום כיזבא חיטי
ב]
קודם לעומר ועוד פרש"י או
אפילו לאחר העומר ולא פי'
שניטל פיו טהור ושל אדמה שהוסק
בהיתר במאתים חלקים יותר משהיו
בתלתא פרסי בעי ר"ש בן פזי שיבולת
ג] ה
הטעם כלל י"ל הואיל ועתיד
פיו בפתילה טהור: חיטין שירדו
בו באיסור: אסור. משום כלאים.
וטימאו את
שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה
ליעקר לא מהני להו העומר
אלמא בתר עיקר אזלינן: לא
העצמות.
בעבים. פירש בקונטרס ששתו
דהא דמהניא השרשה להתיר
לאחר העומר והוסיפה מהו בתר עיקר אזלינן
(תענית כב:) ילדה שסבכה
ד]
ע"י העומר היינו דוקא דבר
שנא לקולא. כגון שיבולת דאי
באוקיינוס ובלעו ספינה מלאה חיטין
בזקנה.
שאינו עתיד ליעקר אלא
ושרייה עומר או דלמא בתר תוספת אזלינן
אזלינן ביה בתר עיקר הויא קולא
וקשה לר"ת דאי מחוצה לארץ וכי
[הוא] גופו גדל כל צרכו
ועד שיבא עומר הבא תפשוט ליה מהא
באותו השרשה: ד] והוסיפה.
דלא בעי להמתין
עד עומר הבא:
הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים
פרש"י כל שהוא אבל
דאמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן ילדה
לחומרא. גבי ערלה וכלאים:
מ"מ ממושבותיכם בעינן וליכא ואי
ה] ו
הוסיפה רוב פשיטא דלא
מבטל עיקר לגדולין [אבל]
דאמדינהו
מארץ ישראל וכי נאסרין הן על ידי
שסבכה בזקנה ובה
פירות אפילו הוסיף
כל שהוא בטל וא"ת דבר
כך אלא נראה לי דעל ידי נס ירדו
במאתים אסור ואמר ר' שמואל בר נחמני
אמר ר' יונתן בצל ששתלו
אע"פ
שיש לו מתירין הוא ואמאי
ז
שהוסיף מאתים אסור.
בטל וצריך לחלק בין שאר
בעבים כי הנהו אטמהתא דפרק ד'
בכרם ונעקר הכרם אפי' הוסיף במאתים אסור היא גופה קא מיבעיא
ביטולין לביטול דגדולין:
מיתות :
ה] ילדה שסבכה בזקנה.
ליה מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן לא שנא לקולא
דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ילדה
וא"ת הא דתנן אחד הנוטע
ולא שנא לחומרא או דלמא ספוקי מספקא להו ולחומרא אמרינן
כו' חייב בערלה היכי
ו]
שסיבכה בזקנה ובה
משכחת לה אי ילדה בזקנה
לקולא לא אמרינן תיקו (ב) בעי רבה לענין מעשר מאי היכי דמי כגון
פירות אפי' הוסיפו מאתים אסור.
הא אמרי' בטילה ואין לומ'
דאמדינהו
דמשכח' ילדה בילדה כגון
והא דא"ר אבהו א"ר יוחנן בפ' משוח
בת שתא בבת שתי שנים
מלחמה בסוטה ילדה שסיבכה
בזקנה בטלה התם בדליכא פירות בילדה והכא בדאיכא פירות ומה שגדל אח"כ מוכח כאן שהוא
וכה"ג [לא] אמרינן דבטילה
(ר"ן נדרים נז:) ובה פירות.
זה אינו דא"כ הא דפריך
היתר והיינו דר' יוחנן לטעמיה דאמר התם בטלה והכא ניחא דנקט ילדה לפי שפירות שבה של ערלה הן דאילו ייחור של זקנה ובה
(פי' הרא"ש שם)
בסוטה [היכי דמי] כו' אמאי
פירות וקצצה וסבכה בזקנה תחילתו וסופו היתר הוא אבל בסוטה קשיא אמאי נקט ילדה דכך שווה ייחור של זקנה שסיבכה בזקנה
בצל ששתלו בכרם.
לא משני כגון בת שנה
(פי' הרא"ש
שסיבכה בבת ב' שנים דחוזר
דאי לאו משום דבטלה היה תורת ערלה עליו וכן פי' שם בקונטרס אפילו לייחור של זקנה מכיון שנתלש והרכיבו ילדה קרינא לי' ובטל
שם) ונעקר הכרם.
משום שניה אפילו לאחר
בזקנה והא דלא נקט סתם ייחור שסבכו בזקנה בטל משום דלא הוה ידענא לענין מה בטל אם לא היה מפרש בהדיא לענין ערלה אבל
שיעבור זמן ראשונה ומדלא
השתא דנקט ילדה מוכחא מילתא דלענין ערלה קאמר והתם פריך ממתני' דקתני גבי חוזר ממערכי המלחמה אחד הנוטע ואחד המבריך
משני הכי [שמעינן] דאפילו
(ר"ן
ילדה בילדה נמי בטילה
❖
ואחד המרכיב דמדחוזר ש"מ דשייך בה ערלה וחילול דבעי מיהדר והתם קאמר ר' יוחנן ילדה שסבכה בזקנה בטלה ומשני דמתניתין
שם)
ואזלינן בתר זמן ראשונה
דהתם כגון ילדה בילדה וכי תימא תיפוק לי דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה כגון דנטע קמייתא לסייג ולקורות ואע"ג דילדה בזקנה בטלה
וי"ל דמשכחת לה כגון
שנטעה לסייג ולקורות דאין
כה"ג לא בטלה משום דאי מימליך עלה בת מיהדר היא ונראה דילדה בילדה אם כלו שני ערלה דקמייתא מקמי בתרייתא בטלה לה בתרייתא
לראשונה דין ערלה וה"נ
רבינו גרשום
אע"ג דהיתה הרכבתה בתוך שני דערלה דאי לא תימא הכי הא דפריך בסוטה היכי דמי אילימא ילדה בילדה תיפוק לי דבעי
משני התם ולפי זה מצינו
וטהרו את הבשר מלטמא
באילן אחד מקצתו חייב
מיהדר משום ילדה ראשונה לוקמי כגון שכלו שני ערלה של ראשונה לפני שני השניה ובירושלמי משמע דילדה שסיבכה בזקנה מיירי
באהל משום דהוי כמעוכל:
בערלה ומקצתו פטור אם
בשנטע אילן בפני עצמו כדרך הנוטעין ונטעו אצל זקינה וסיכך ענפיו בענפי הזקנה דאם קודם קליטת שרשיו בארץ נתאחז זה בזה
(באדמה) [בשר] דרכיך
נטע מה שלצד פנים לסייג
ומתעכל מהרה: דאקושי
והשאר לפירות. תו"א: ו] או
בטלה הילדה בזקנה אבל אם קדמה קליטת השרשים של ילדה פליגי התם אמוראי וזה לשון הירושלמי בפ"ק דערלה רבי זעירא ורבי
טפי. מהוצין ואינן
דלמא ספוקי מספקי להו.
יוסי ורבי אלעזר ור' חנינא בשם ר' חנינא בן גמליאל ילדה שספקה לזקנה טהורה הילדה אמר רבי חנינא בר אבא מתניתא אמרה
מתעכלין: שירדו בעבים.
וא"ת לפשוט מהא דתנן
עם הגשם: רום כיזבא חיטי.
המעביר עציץ נקוב בכרם אם
כן סיפק בגפנים סיפוק אחר סיפוק אע"פ שהבריכן בארץ מותר וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחז לזקנה אמר רבי
טפח גבוה על הארץ באורך
הוסיף במאתים אסור הא לא
חנינא בריה דרבי הלל דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר מתאחז הוא עד שלא השריש רבי י] אומר בשם רבי יוחנן שרשין אין בהם
שלש פרסאות: בתר עיקר
הוסיף מאתים מותר אע"ג
ממש: בצל ששתלו בכרם כו'. בפ' הנודר מן הירק מיבעי לן אי גדולי היתר מעלין את האיסור או לא ופשט רבי יצחק
אזלי' בשעה ששתלה: ילדה
דהוסיף כל שהוא אלמא
שסיבכה בזקנה. נטיעה
בטלי גידולי דאיסור לגבי
נפחא מהא דאמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולין על עיקרו מותר אמר ליה רבי ירמיה שבק מר תרתין דאמר רבי
ילדה של ערלה ויש בה
עיקר דהיתר ולקולא וי"ל
אבהו אמר רבי יוחנן כו' ומייתי הך דילדה שסיבכה בזקנה וההיא דבצל שנטעו בכרם דמוכח דאזלינן בתר עיקר ולהכי מייתי הכא
פירות והרכיב בה מנטיעת
דשאני התם דלא אחשבינהו
זקנה: אפילו הוסיפו אותן
לגדולין כי הכא דשתלה
הנך תרתי ולא מייתי ההיא דר' ינאי דפליג דשבקינן חדא מקמי תרתי וא"ת והתנן המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור
פירות קצ"ט ידות לאחר
אלמא אחשבינהו לגדולין
אלמא לא אזלינן בתר עיקר אלא בתר תוספת וי"ל דשאני התם כדדרשינן בפרק כל שעה כתיב המלאה וכתיב הזרע
שסיבכה בזקנה דהיתר
וא"ת ולוכח מהא דתני אם
אפילו הכי אזלינן בתר
הוסיף במאתים אסור אלמא
הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא וא"ת מאי קמבעיא ליה הכא אי רבי יוחנן ור' יונתן לחומרא דווקא אמרי
עיקר ואסור משום ערלה
לא בטלי גידולין דאיסור
או אפי' לקולא ע"כ לחומרא דאי לקולא אמרי קשיא דר' יוחנן אדרבי יוחנן דבסמוך קאמר ר' יוחנן ליטרא בצל שתיקנו וזרעו מתעשר
ולא בטלי במאתים בדין
לגבי עיקר דהיתר להקל וי"ל
ערלה: בצל ששתלו בכרם.
דשאני התם דגלי קרא
לפי כולו אלמא לא אזלינן בתר עיקר להקל והתם נמי בנדרים מייתי לה ופשיט מקמייתא דר' יוחנן דילדה שסיבכה דלא אתו גידולין
הוי כלאים: ונעקר הכרם
המלאה ודרשינן מינה זרוע
ומבטלי עיקר והדר פשיט מההיא דר' יוחנן דבצל דאתו גידולין ומבטלי עיקר ומשני דלמא לחומרא שאני וי"ל דהא דקאמר לחומרא
אפי' הוסיף מאתים לאחר
ובא אם הוסיף מאתים אסור:
שאני היינו דווקא התם משום דהיינו זריעתו כדקאמר בסמוך אבל היכא דלאו היינו זריעתו דלמא אזלינן בתר עיקר בין לקולא בין
עקירה דגדל בהיתר הוא
ז] גללים. גלל בהמה:
הואיל ועקרו היה באיסור
ח] חטין הס"ד ומה"ד בר עדי
לחומרא והתם בנדרים פריך אר' יוחנן וארבי יונתן דהכא מהא דתניא גבי מנכש בחסיות דאם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית
אסור דבתר עיקר אזלינן:
טייעא נחיתא ליה חטים
ל)
מותר אלמא גידולי היתר מעלין את האיסור ומשני שאני שביעית הואיל ואיסורה ע"י קרקע בטילתה ע"י קרקע וצריך לחלק בדבר מאיזה
הא גופא קא מבעיא ליה
בשדותיו כיזבא כעובי
דינהו דהני לא שנא לקולא
[טפח]: ט] אזלינן אלמא בתר
טעם יחשב שביעית איסור ע"י קרקע וערלה וכלאי הכרם לא חשיבי איסור ע"י קרקע ואפי' מעשר משמע התם דחשיב איסור ע"י קרקע אי לא
כגון בשבולת דאי אזלינן
עיקר אזלינן הס"ד: י] ר"י
משום דמעשר דיגון
הוא דקא גרים
לה וגם חדש דשמעתין צ"ל
דלא חשיב איסורו ע"י קרקע
מדמדמי לה הכא לערלה וכלאי הכרם:
בתר עיקר שרייה לה עומר
אומר:
ולא שנא לחומרא הכא
ליטרא גבי ילדה ובצל דאי אזלינן
בתר עיקר אסור: היכי דמי