עא:
רבי
ישמעאל
פרק שישי מנחות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מתירין גמזיות של הקדש. בהנאה. ט] ענפים של חרוב ושקמה שהיו
ונותנין פאה לירק ולא יתכן כלל חדא מדלא פריך עלה ששה שבעה
א)
עז א
ב)
הוו ועוד כי דייק מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו הוה ליה
אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות עיקר האילן ואנו נתיר
ג) ד)
עח ב
למידק מאן שמעת ליה דאמר גודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים גמזיות ה) וקא סברי אין מעילה בגידולין. ולהכי נקט חרוב ושקמה
ה)
עט ג ד
רבי יהודה: ומתירין גמזיות של הקדש. וא"ת ויחללו שוה מנה
ו) ז)
פ ה
דסתמייהו לקורות קיימי: להאכיל נשר. פירות שתחת האילן שנשרו
❖
❖
ח) ט)
ו
ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלושו): ונותנים
על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפילו
פאה לירק. ואין פאה נוהגת בה דכלל
לכתחילה כדמוכח בסוף המקדיש
מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל
הגהות הב"ח
רבינו גרשום שדהו וי"ל דאסרום
אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר
שקמה ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן
(א) גמ' דאף
ומכניסן לקיום ואמרינן
בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים
ז)
ונותנין פאה לירק ומיחו בידם.
כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתו'
(ב) רש"י
דתנן כל שהוא אוכל ונשמר
אוחזין אי נמי דוקא
מכניסו לקיום למעוטי ירק וכי יהבי
את שדות הנשארות
ולקיטתו כאחד חייב במעשר.
ובימים טובים ונותנין פאה לירק ומיחו בידם
בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על
פאה מפקעי לה להך פאה ממעשר
מב' הצדדים (ג) ד"ה
וגזרי דאי יהבי פאה אתי
וליטעמיך ששה שבעה הוו אלא סמי
א]
לאפרושי מן ירק דאינו חייב
שלא כדין: מפסיקין לפאה. לתת
שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל אחד
על שהוא חייב: קוצר לשחת
מכאן קצירה: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה:
שתי פאות: שלולית. מקום שמי גשמים
לפדות הקדש חבירו שוה מנה על
ומאכיל לבהמה. קודם לעומר
תנן התם ואלו מפסיקין לפאה הנחל
בין הביאה שליש בין לא
שוללים שםח) ואם יש שם זריעה מכאן
שוה פרוטה ויקחנו לעצמו:
א
❖
הביאה שליש קוצר לשחת
ונותנין פאה לירק ומיחו בידם
ומכאן נותן פאה לכל אחד ואחד דההיא
והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל
ב
להאכיל לבהמתו: א"ר יהודה
שלולית מפסקא להו: ודרך היחיד.
אימתי קוצר לבהמה בזמן
חכמים. לפי שהיו מפקיעין
הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה
שהתחיל לקצור לבהמה קודם
מוסף רש"י
ארבע אמות: ודרך הרבים. ט"ז
הפאה ממעשר כדפירש בקונט' וא"ת
ובימות הגשמים והבור והניר וזרע אחר
שהביאה שליש קוצר אף לאחר
ג
אמה: ושביל רבים או יחיד הקבוע
והא כיון דהוי הפקר פטור ממה נפשך
ונותנין פאה לירק.
שהביא שליש אבל לא התחיל
וקוצר לשחת מפסיק דברי רבי מאיר וחכמים
לא. דכבר ראויה לאדם. ר'
בימות החמה ובימות הגשמים. אי
וי"ל דהתנן ב"ה אומרים
י]
ומיחו בידן.
שמעון אומר כו': ואלו
אומרים אין מפסיק ד אלא א"כ חרש אמר
עד שיהיה הפקר בין לעניים בין לעשירים
לא קביע לא מפסיק דמקום צר הוא
מפסיקין לפאה. דאם היה שדה
רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ר' מאיר
גדולה מלאה תבואה והיא של
ולא חשוב: והבור. שדה בור שבין
כשמיטה ואפי' לב"ש דאמרי הפקר
אדם אחד ובתוך השדה עובר
בשיטת ר"ש אמרה דאמר יקצור ויאכיל אף
שתי זריעות וכן שדה ניר וזרע אחר
לעניים הוי הפקר הכא הפקר בטעות
נחל או שלולית של גשמי' או
דרך יחיד שהוא רחב (ט"ז)
משהביאה שליש ב] אלמא קסבר כל לשחת
שזרע עדשים בין שתי ערוגות של
הוא ופאה דפטור לב"ה כדדרשינן
(פסחים נו.) אלא
[ד"א] או דרך רבים שהוא
חטין: יא] וקוצר לשחת מפסיק. לתת
בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה
לאו קצירה היא יתיב רבה וקאמר לה להא
סמי מכאן קצירה.
(רבים שהוא) רחב [ט"ז] או
שביל רבים שהוא צר או שביל
פאה לכל אחד כשתגמר בישולו
עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך:
שמעתא איתיביה רב אחא בר הונא לרבא
יחיד הקבוע או שדה בור או
הנחל והשלולית. משנה זו במסכת
לקצור (ב) : וחכ"א אין מפסיק. קוצר
שדה ניר או שדה זרועה או
אכלה ה חגב קרסמוה נמלים שברתהו הרוח
פאה פרק שני ומפרש
לשחת אלא א"כ חרש מקום הקרחה
יב]
שנקצר לשחת לבהמה באמצע
הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק
זו השדה כל אלו מפסיקין
והוה ליה שדה ניר אבל לא חרש לא
בירושלמי בגמרא שלולית כל שהיא
השדה וצריך להניח פאה מזה
הכל מודים מאן רבי מאיר אי אמרת בשלמא
דקוצר לשחת תחילת קצירה היא וכי
מושכת נחל אע"פ שאינו מושך ופריך
ומזה לבד: וחכ"א קוצר לשחת
(שם
מתני' בשלא הביאה שליש ברייתא דחרש
אין מפסיק בשדה לחייבה שתי
גמר בישוליה וקצר ליה לכוליה שדה
התם מכיון דתנינן דרך היחיד דרך
נה:) ואלו מפסיקין לפיאה.
פאות אלא א"כ חרש באותו
אין לא חרש לא בשהביא שליש אלא
כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על
הרבים מה צריכא אתא למימר לך
ג]
הנחל.
מקום שקצר לשחת מיד הוי
הפסקה ואי לא לא: ר' מאיר
הכל: רבי מאיר. דלא חשיב קוצר
אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן
אי אמרת מתניתין נמי בשהביא שליש
דלא בעי חרש בשיטת ר'
לשחת קצירה בשיטת רבי שמעון יג]
אלא גדר פירוש דקתני בתר הך בבא
השתא ומה התם דקצירה ד] (דהתם) אמר רבי
שמעון אמרה דקסבר ר' שמעון
והשלולית.
כל לשחת לצורך בהמה אפי'
אמרה (ג) : להא שמעתא. דא"ר
הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן
מאיר לא שמה קצירה הכא לא כל שכן אלא
הביאה שליש לא הויא קצירה
יוחנן רבי מאיר בשיטת רבי שמעון
אלא גדר והדר פריך מכיון דתנינן שביל
ומותר לפני העומר הכא נמי
רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה דאמר
דמתני' אמרה: אכלה חגב.
ט)
הרבים ושביל היחיד מה צורכה ונראה
גבי פאה לא הויא קצירה
אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש
גמורה דליהוי אתחלתא
לאמצעשדהו.דרךחגבלאכולמלמעלה
דגרסינן איפכא דזו אינה קושיא דהא
יד]
דקצירה דהאי שדה לצורך
ה] אבל אם התחיל עד שהביא שליש אסור
דרך נמלה לקרסם קנה השבולת
איצטריך לאשמועינן דאפילו שביל
דרך הרבים.
אדם לחייבה בפאה א'. אלא
לצורך בהמה הוא ומפסיק
אימר דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה
מלמטה: רבי מאיר. דאמר קוצר לשחת
היחיד מפסיק אבל איפכא פריך שפיר
שביל
השדה לחייבה שתי פאות.
לאדם מי שמעת ליה דאם כן הוו להו תלתא
מפסיק בלא חרש הכא מודי: אי
דכיון דתנא שביל היחיד שביל הרבים
הרבים.
בשעה שקצירתה קצירה
גמורה. וקאמר להא שמעתא
אמרתבשלמא מתניתין. דפאה דקתני טו]
מה צריכא דאי משום אילן דסיפא אפי'
תנאי אלא כי אתא רב דימי אמר רבי מאיר
דר' מאיר בשיטת דר' שמעון
לשחת מפסיק לר"מ בלא הביא שליש
דרך הרבים לא מפסיק ומשני להוציא
הקבוע בין
אמרה: אכלה חגב. באמצעית
בשיטת רבי עקיבא רבו אמר ו] (א) אף לאדם
בימות החמה.
התבואה: הכל מודים מאן ר'
דלאו קצירה היא וברייתא דחגב ונמלים
הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות
נמי לא הויא קצירה דתנן המנמר שדה
ז]
מאיר. דאע"ג דאמר ר' מאיר
הגשמים : דרך הרבים ודרך
יח]
דקתני חרש אין לא חרש לא משום
קוצר לשחת מפסיק בלא חרש
ושייר בו קלחים לחים רבי עקיבא אומר פאה
❖
(רשב"ם ב"ב נה.:)
מודה הכא באכלה חגב וכו'.
היחיד. בסוף המוכר פירות
דתחילת קצירה היא בשהביא שליש
ח] לכל אחד ואחד וחכמים אומרים מאחד
דלא מפסיק אלא א"כ חרש
ו
תניא דרך היחיד ד' אמות דרך הרבים
שפיר ולא כרבי שמעון סבירא ליה
דלא הויא קצירה בידי אדם:
על הכל ואמר רב יהודה אמר שמואל לא חייב
ט"ז אמה דרך מעיר לעיר שמנה
דאפילו בהביא שליש קאמר רבי שמעון
אי אמרת בשלמא מתניתי'
שיטה מקובצת
דאלו מפסיקין לפאה וכו'.
רבי עקיבא אלא במנמר לקליות אבל במנמר
דלשחת לאו קצירה היא: השתא ומה
אמות דרך ערי מקלט שלשים ושנים
בשלא הביאה שליש וברייתא
א] אלא סמי מכאן קצירה. דודאי
אלא
התם. דקתני קוצר לשחת מפסיק
אמות:
לאוצר לא איני והא כי אתא רבין אמר רבי
אי אמרת אידי ואידי
דאכלה חגב וכו' דחרש אין לא
קצירה ברצון חכמים היא
חרש לא בשהביאה שליש.
משמע דקצירה מותרת לכ"ע
בהבאת שליש כו'. ואם תאמר ולימא
דאדם קא קצר ליה אמר ר"מ לאו
יוחנן מחייב היה רבי עקיבא אף במנמר לאוצר
ואע"ג דהביא שליש כיון דלאו
והקשה רש"י אע"ג דאמר ר"מ
קצירה היא: הכא. חגב ונמלים קצרי
מתני' בהבאת שליש וברייתא בתבואה
סבר
אדם קצרה משום הכי בעי חרש
לעיל מוצאין שוקי ירושלם כו'
שפיר: אלא אי אמרת אידי
שאני התם דמרבה במלאכות
לה: לא כל שכן. דלא תיהוי קצירה:
העומדת ליקצר ויש לומר דהתם אפי'
ואידי כשהביא שליש וכו'. א"ר
בטחינה ובהרקדה ואיכא
אלא ר"מ. דאמר לא הביא שליש לא הויא קצירה וכי הביא שליש
חרש לא מהני א"נ אהא לא הוה צריך לאשמועינן דבעי חרש א"נ
מאיר לאו שמה קצירה גמורה
למיגזר דלמא אתי למיכל מיניה
אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר: אימור דשמעת
דתיהוי התחלת קצירה אלא
הויא קצירה: בשיטת ר' יהודה. דמתני' אמרה: לאדם מי שמעת
א"נ שאני הכא דמשום פסידא
ליה
מפסקת לפאה. הכא דלא הוי
התירו דהא קמן דאסרו גדישה
ליה. דאפילו לאדם כי לא הביא שליש לא תיהוי קצירה ור"מ אפילו
לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה. בפרק כל שעה
ע"י אדם כ"ש דמפסקא ולא
משום דלא פסידא לאשהויי
גבי לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע
בקוצר לאדם כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת ומפסיק
טז]
היה צריך לשנות הברייתא:
מיהו דר"י אדר"י קשיא דהכא
אלא לא אמר ר' מאיר בשיטת
אמרינן דאגדישה מיחו ולעיל
ולא קתני קוצר לשחת לבהמה מפסיק: דאם כן. דאף לאדם נמי
ופריך והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל
ר' שמעון אלא בשיטת ר'
אמר ברצון חכמים היו עושין
א"ר יהודה: הוו להו תלתא תנאי. במתני' תנא קמא אומר בהדיא
לבהמה ופי' שם בקונטרס קוצר לשחת להאכיל לאדם ומאכיל לבהמה
יהודה אמרה דאמר עד שלא
ולא גזר דלמא אתי למיכל מיניה
הביאה שליש לא הויא קצירה
וי"ל דלעטר [שוקי] ירושלים
לבהמה ואתא רבי יהודה למימר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא
חטין גמורין והקשה ה"ר יעקב דאורליינ"ש דהכא משמע בהדיא
ומפסקת. והא דתניא הכל
בפירות התירו דהוי כמו פסידא
הביא שליש ואפילו לאדם נמי שרי ורבי שמעון אומר אף יקצור
דלבהמה איירי וכולה חדא מילתא קתני יט] והא דדייק התם מהכא
מודים חרש לאחר שהביאה
וא"ת היכי פריך לעיל מיניה
שליש: אימור דשמעת ליה לר'
אחמץ דגזר דלמא אתי למיכל
דשרי אסיפא סמיך דקאמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא
לכתחילה יז] מאכיל לאדם משהביא שליש אם כן אתא רבי יהודה
יהודה דלא הויא קצירה גמורה
מיניה דלמא שאני הכא משום
הביא שליש אלמא שרי אפילו משהביאה שליש: לאדם מי שמעת
לחלוק וקיימא לן בסנהדרין בפ' זה בורר כל מקום ששנה
ומפסיק היינו כי קצר לבהמה.
עיטור ירושלים דהוי כמו
אבל אי קצירה לאדם מי שמעת
פסידא וי"ל בחמץ נמי כיון
ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש ובמה לחלוק: אף לאדם נמי לא הויא
ליה. הא דלא פריך כה"ג לעיל דקאמר ר"מ בשיטת ר"ש דאימר דשמעת
ליה דלא הויא קצירה גמורה
דאיכא למיגזר דלמא אתי
קצירה. עד שלא הביא שליש: המנמר. קוצר שורה ומניח שורה דהוי
ליה לר"ש לבהמה לאדם מי שמעת ליה משום דהכא לא פריך
אפי' קודם שהביא שליש הכא
למיכל מינה אין א) לך הפסד
אלא מכח דא"כ הוי להו תלתא תנאי: במנמר לקליות. היינו
שדה מנומר: קלחים לחים. דאי הוו גדלי כל צרכן דכ"ע פאה
נמי גבי פאה כי קוצר לשחת
גדול מזה ומשום הכי פריך
קודם שמביא שליש נימא
מינה: ב] תיבת אלמא נמחק:
אחת על הכל דתחילת קצירה היא: ואמר רב יהודה כו' לקליות.
לא הביאה שליש דהא לר"מ בלא הביא שליש איירי כדאמרן
דתיהוי התחלה דקצירה גמורה
ג] בשהביא שליש שפיר:
דהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם
לעיל ומנמר לאוצר היינו הביאה שליש:
ולא תפסיק ולא בשיטתו
ד] דקצירה דאדם: ה] תיבות
אמרה. דא"כ דר' יהודה סבר
אבל אם התחיל עד שהביא
נינהו ואפ"ה לר"ע לא הויא קצירה: לאוצר. שבישל כל צרכו ומלקט
סבר
דלא הויא קצירה אפי' לאדם
שליש אסור נמחק: ו] אמר
אף במנמר לאוצר.
ע"מ לאצרו וליישנו:
ורבי מאיר בשהביא
שליש אית ליה דקצירה היא כדקתני לעיל אכלה חגב וכו':
הוו להו תלתא תנאי במתניתי'
דאמר: ז] המנמר מקצת שדהו:
דת"ק סבר קוצר לשחת ומאכיל
ח] פיאה מכל ואות ל' נמחק:
ר"מ
לבהמה דקצירה לבהמה לא
ט] בהנאה היו מתירין ענפים:
הויא קצירה. אבל אי קצר לאדם הויא קצירה ואסור. ר' יהודה סבר לא הויא קצירה קודם שהביא שליש אפי' לאדם. ור' שמעון.
י] הגשמים ואי: יא] וקוצר לשחת אם קצר לשחת את אמצע שדהו ועשה קרחת בינתים מפסיק: יב] חרש את מקום: יג] ר' שמעון דמתני':
הא תלתא תנאי ואנן קי"ל דכל היכא דא"ר יהודה אימתי לפרש דברי ת"ק. אלא ודאי ר' יהודה כת"ק סבירא ליה דלאדם הויא קצירה
יד] חגב באמצע: טו] דקתני קוצר: טז] לשחת מפסיק: יז] לכתחילה ומאכיל: יח] הגשמים כלומר דאף בשביל הרבים בעינן קבוע בימות
אפי' קודם שהביאה שליש. ור' מאיר דאמר דלאדם נמי לא הוי קצירה גמורה ומפסיק לפאה לאו בשיטת ר' יהודה אמרה אלא
החמה ובימות הגשמים: יט] קתני וי"ל דהא:
בשיטת ר' עקיבא קאמר דאמר אף לאדם לא הויא קצירה קודם שהביאה שליש: דתנן המנמר שדהו. וקוצר במקומות מקומות מה
א) אולי דיש כאן איזו ט"ס וצריך תקון וצ"ע.
שיבש כמעט: ר' עקיבא אומר פאה מכל אחד ואחד ממה ששייר. דהאי דמנמר לא הויא קצירה גמורה אלא הוי הפסקה לפאות:
וחכ"א פאה מאחד על הכל. דההוא נימור הויא קצירה גמורה והויא התחלת קצירה ולא מפסקה: לא חייב ר' עקיבא פאה מכל א'
וא' במפסיק אלא במנמר לקליות. דלא הביא שליש ואוכלה קלי מיד דלא הויא קצירה גמורה. אבל במנמר כשהיא יבשה לצורך אוצר הויא קצירה גמורה ולא מפסקה ופאה אחת על הכל. ור' מאיר דאמר קוצר לשחת מפסקת כר' עקיבא דאמר מנמר לקליות מפסיק
ובשלא הביאה שליש. וברייתא כשהביאה שליש כדתרצינן מעיקרא: איני והא כי אתא וכו' מחייב היה רבי עקיבא פאה מכל אחד אף במנמר לאוצר. היינו לאחר שהביאה שליש והיכי מוקמת ר' מאיר כר' עקיבא: