אלו מנחות
נקמצות
פרק שביעי
מנחות עד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ד) אלא כמנחה.
אי
דלמטה. פי' בקונטרס על שפך הדשן בחוץ וקשה א"כ הוי נפסל
א) ב)
יט א ב
❖
ביוצא אלא נראה בעזרה במקום ששם פרים ושעירים נשרפין
ט]
לכהן כמנחה.
ג)
כדאמר בפרק טבול יום דשלשה דשנים הן והא דתנן בפרק
ד)
ולא לאשים כמנחה.
תורה אור השלם
היה נוטל ומנחתה מתפזרת אבית הדשן שם היתה ולא
ה)
נפסלה ביוצא ע) ור"ת מפרש במקום
ו) ז)
1. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל
ומקריב קרבנותיו.
שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש
מנחת חוטא של כהנים א] כמנחת חוטא של
חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת
ח)
דבר הבא על חטא.
מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהיְתָה לַכֹּהֵן
ולא יתכן דתרומת הדשן קודם תמיד
ישראל מה מנחת חוטא של ישראל
נקמצת
ט)
ויקרא ה יג
כַּמִּנְחָה:
בחטאה בשגגה מלמד
י)
היה ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות
2. וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד
וכו'.
אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת אי מה
כ) ל)
ומנחות ואז כבר נצטנן: ויש לך דבר
שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אשֶׁר
מ)
מנחת
חוטא של ישראל נקמצת ושיריה
הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת
שקרב למטה. ואע"ג דאיכא רצפת
ה"מ
נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבחַר
נאכלין אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת
נ)
דברים יח ו
בשוגג. אבל
יְיָ:
העזרה דנתקדשה לר' יהודה
ס) ע)
3. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפשׁ
אמזיד.
ושיריה נאכלין ת"ל לכהן כמנחה לכהן
1
אין זה למטה והיינו אבוה:
פ)
הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגה לִפְנֵי
ויש
כמנחה ולא לאשים כמנחה הא כיצד
לך דבר שקרב לאיבוד. ואע"ג
יְיָ לְכַפֵּר עָלָיו וְנסְלַח לוֹ:
ב]
קמ"ל.
צ)
במדבר טו כח
דאיכאשתיהלחםהבאיןבפניעצמן
קומץ קרב בעצמו ושירים קריבין בעצמן הא
4. וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּליל תִּהְיֶה
❖
ק) ר)
דלשריפה קאתיין כדאמרי' בהתכלת
ויקרא ו טז
לֹא תֵאָכֵל:
דלמעלה. י]
שתהא עבודתה כשרה בו מהכא נפקא
❖
שאני התם דעיקר
ה)
מהתם נפקא מנין לכהן שבא ומקריב
א
יא]
מצותן עם הכבשים לאכילה:
שיטה מקובצת
קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל
אלא אבית הדשן
לאכילה הקשתיו. דאיתקשא
א] כהנים למנחת חוטא: ב] ולא
הגהות הב"ח
דלמטה.
ובא בכל אות נפשו ושרת אי מהתם הוה
2
מנחת חוטא לחביתין
לאשים כמנחה. גליון כמנחה
אמינא ה"מ דבר שאין בא על חטא אבל
(א) גמ' אמזיד
דעלמא. כלומ' שיהא הקומץ
לעניין אכילה ולא להקרבה שזה לאיבוד
דלמא לאיבוד.
נקטר והשאר נאכל אלא כולה
❖
מאי
דבר שבא על חטא אימא לא והא נמי מהכא
קאמר. דהא כליל
וזה כליל:
כליל. הרגמ"ה: ג] וכפר. לקמן
דף ק"ט והוריות דף ז' דורש
וכי יש לך דבר
נפקא מהתם נפקא וכפר הכהן על הנפש
נמי כתיב ביה אלמא לכליל נמי הוקשה
3 ג]
בע"א: ד] מתיבות במזיד כו' עד
שקרב. תני אבוה וכו'.
הכי קאמר כלומר האי קרא לאו בחדא
השוגגת בחטאה $ בשגגה מלמד שהכהן
ב
שבועה נמחק: ה] אי דלמעלה
גליון הש"ס
היינו אבוה. א"ת אימא דלר"ש
מנחה דאי בחדא מנחה לכתוב כליל
מתכפר על ידי עצמו אי מההוא הוה אמינא
גמ' בשגגה מלמד שהכהן
יקריב אותם ע"ג המערכה וי"ל
ונישתוק דלא סבירא ליה הא דמסקינן
מתכפר ע"י עצמו.
הני מילי בשוגג אבל (א) במזיד לא קמ"ל
דבפני עצמן משמע שלא במקום
❖
לקמן משום לאו אלא לא תאכל קאי
המערכה והיינו תפוח מיהו
יב]
במזיד היכי משכחת לה בזדון שבועה תניא
ד]
קשה דאמרינן בפרק נושאין על
אמנחת חובתו וכליל תהיה אנדבתו
האנוסה כחנת שנתערבה ולדה
אידך ר"ש אומר מנחת חוטא של כהנים
כמו שמפרש אביי ורבא ואתרוייהו פריך
כו' נותנים עליו חומרי כהנים
מוסף רש"י
ו)
נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו והשירים
כו' למאי הלכתא אמר רב פפא
ואיפוך אנא ומה שהקדים אביי לא
לכהן כמנחה.
ז)
למנחתו נקמצת כו' ופריך איקרי
קריבין בפני עצמן ר"א בר"ש אומר הקומץ
תאכל לכליל תהיה כדי לקיים וכל
כאן כל שממנו לאשים כו'
(סוטה כג.)
ומשני כראב"ש דאמר מתפזרין
מנחת כהן אכולהו מנחות דהכי קאמר
קרב בעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן
מאי קאמר.
שבא ומקריב.
כו' ואפי' רבנן כו' ומאי קא
אביי לא תאכל חובתו לאו חובתו דווקא
א"ר חייא בר אבא הוי בה רבי יוחנן בית
פריך איקרי כאן כל שממנו
לא תאכל חובתו.
לאשים כו' הא אמרינן הכא
קאמר אלא כלומר אף חובתו וכל שכן
הדשן דהיכא ה] אי דלמעלה היינו אבוה ו] אי
(ב"ק קט:) הקומץ
דלישנא דשירים קריבין בפני
נדבתו אבל כליל תהיה אנדבתו דווקא
קרב בעצמו והשיריים
עצמן משמע ע"ג תפוח ולא ע"ג
דלמטה יש לך דבר שקרב למטה א"ל רבי
קריבין בפני עצמן.
קאי ורבא לא חייש בהא דשפיר מקיים
המערכה וצריך לומר דע"ג
ח)
אבא דלמא לאיבוד אחיכו עליה וכי יש לך
התפוח הי' דשן חם שקורין
יג] וכל דמנחות הוקשו לחביתין הך לענין
אותו רמץ והוי שפיר הקטרה.
דבר שקרב לאיבוד תני אבוה דרבי אבין
כליל והך לענין לא תאכל:
מיהו תימה דהתם קשה מה
ובסים ריחיה. פירש בקונטרס
תקנה היא זו לפזרה ע"ג הדשן
כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל לאכילה
סכינא חריפא מפסקא קראי.
4
דילמא מנחת כהנים היא ובעיא
הקשתיה ולא לדבר אחר מאי קא אמר אמר
בחד לישנא דכתיב במנחת
היא כולה הקטרה ואי לא הוי
ט)
חסירה ופסולה וי"ל דהכא מודו
נדבה וחביתין ריח ניחוח מה שאין
אביי הכי קא אמר כל מנחת כהן לא תאכל
ז]
א) דצריך ואין לו תקנה בין
ואיפוך אנא.
כן במנחת חוטא וקשה דלא חשיב
חובתו כליל תהיה נדבתו א"ל רבא סכינא
לר"א ובין לרבנן. תו"ח. אי
מסתברא
דלמעלה פי' שעל התפוח היינו
שמן ולבונה לכך נראה כלשון אחר
נדבתו הוה ליה לרבויי.
חריפא מפסקא קראי אלא אמר רבא כל מנחת
אבוה ר"ש דאמר הקומץ קרב
שפירש דמינייהו בסים ריחיה:
לעצמו והשירים קרבין לעצמן
כהן כליל תהיה נדבתו לא תאכל חובתו
ורבנן האי כל מנחת כו'. היינו
שכן נדבתו תדירה.
וע"כ אינו ר"ל שיהא קרב על
ואיפוך אנא מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי
המערכה דא"כ לאו היינו
ולא חטי.
בין רבנן בין ר"ש דפליגי
לעצמו אלא ע"כ על גבי תפוח
ובסים
שכן תדירה לא חטי בסים ריחיה אדרבה
עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון:
קאמר שהי' שם אפר חם
ריחיה.
לאו דזרות. פי' בקונט' וכל זר
והשירים נקטרים שם: ו] אי
חובתו הוה ליה לרבויי שכן עשרון חובה הנך
❖
דלמטה פי' אבית הדשן שהיה
(יבמות ק.)
לא יאכל קודש [וכפירושו] משמע בפ"ק
נפישן ורבנן האי כל מנחת כהן כליל תהיה
י)
בעזרה שהיו שורפין פסולי
קדשי קדשים: ז] לא תאכל
דכריתות גבי אכל חלב מן
לא תאכל מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא
חובתו כליל תהי' נדבתו.
רבינו גרשום
המוקדשים דקאמר רבי יהודה לוקה
והכריחו לזה מדלא כתיב כליל
אין לי אלא עליונה בכליל תקטר ותחתונה
שכן באה עשרון.
ת"ל לכהן כמנחה. כלומר
תהיה ולישתוק ומדכתיב נמי לא
שלש וחשיב תרי לאוין דחלב וחד דכתיב
בלא תאכל מנין ליתן את האמור של זה בזה
שצריך לעובדה הכהן לקמוץ
כ)
תאכל ש"מ דדרשינן הכי: לא
וכל זר לא יאכל קודש וכן בפ' בתרא
אותה כשאר מנחות: ולא לאש'
תאכל חובתו כו' אמר רבא כו'.
חובה.
ואת האמור של זה בזה ת"ל כליל כליל לגזירה
כמנחה דעלמא. כלומר שיהא
יש לתמוה מה יש חילוק בין הני
דמכות אמר רבא זר שאכל
ורבנן.
הקומץ [קרב] והשאר נאכל
לישני ומאי דעתיה דאמורא
שוה
נאמר כאן כליל ונאמר להלן כליל מה
מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה
אלא כולה כליל: ומקריב
קמא שסרס את המקרא ונ"ל
להלן בכליל תקטר אף כאן בכליל תקטר
לר"ש לוקה חמש ופריך לילקי נמי
קרבנותיו. של עצמו אפילו
שדעת התלמוד דקרא דוכל
שלא בזמן משמרתו. על הנפש
מנחת כהן קאי אקרא דלעיל
אלא עליונה.
ומה כאן ליתן לא תעשה על אכילתו אף
משום וכל זר לא יאכל קודש וקשה
השוגגת אפי' על שגגתו: אבל
דמיירי בחובה שהרי חביתין
ל)
דההוא קרא בתרומה כתיב כדמוקי
להלן
ליתן לא תעשה על אכילתו בעי רבינא
במזיד אימא לא קמ"ל והיתה
היא חובה לכך נראה לו לומר
לכהן דהאי אשבועת העדות
וכל מנחת כהן שהיא חובה לא
ליה בפרק י' יוחסין
כהן שאכל מן האימורין מה הוא לאו דזרות
לאו דזרות.
ח]
כתיב דעשה בה מזיד כשוגג:
תאכל ורבא נראה לו דוחק
פ) וכתיב לעיל מיניה תושב ושכיר לא
אי דלמעלה. על הדשן וגחלים
לסרס המקרא ודחק לומר דוכל
לא
שעל גבי המזבח: דילמא
מנחת כהן קאי אנדבה כמו
יאכל קודש ונראה דגרסי' צ) בתרוייהו וזר לא יאכל כי קודש הם ובההיא
מ)
לאבוד. שאין צריכין הקטר
אחובה אע"ג דקרא דלעיל
שמעתא גופא דמכות מייתי לה גבי זר שאכל מחטאת ואשם
רש"י כת"י
אלא לאבוד: לאכילה הקשתיו.
בחובה משתעי וה"ק וכל מנחת
לחביתי כ"ג שלא תהא נאכלת
כהן בין נדבה בין חובה כליל
לפני זריקה פטור ואם תאמר והיכי לקי הכא ובכריתות אלאו דזרות
לכהן כמנחה.
כחביתין ולא לדבר אחר שתהא
תהיה לנדבתו לא תאכל חובתו
ולא לאשים. קרבנותיו.
הא מסיק התם במכות גבי עולה ה"מ היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים
טעונה הקטר כחביתין אלא
ואינו נראה לו דוחק כיון דקרא
בכל עת. ובא בכל אות נפשו.
ק)
נמי לא חזי וגבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור קאמר [נמי]
הולכ' לאיבוד: סכינא חריפא
משתעי בחובה עם נדבה. כנ"ל
נ)
בחטאה בשגגה.
למיפסק קראי. כלומר וכי יכול
ברוך: ח] האימורין מהו:
דכל היכא דקרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינא ביה וזר לא
אדם לפסוק הכתוב להטיל
ט] כמנחה כל תיבת כלומר
יד]
יאכל כי קודש הם ויש ליישב פירוש הקונטרס דהכא וגירסת
בשוגג. אבל.
סופו לתחלתו כזה העניין:
ל"ש: י] על תפוח: יא] עם
מסתברא נדבתו הוה ליה
הדשן: יב] תיבת כבר נמחק:
ס)
הספרים דכריתות ודמכות ר) דשייך ביה לאו דכל זר לא
לרבויי להקישה לחביתין שכן
יג] מקיים דכל: יד] הם וי"ל דלא
אימא לא.
יאכל קודש אע"ג דכתיב בתרומה דילפינן קודש חט חט מתרומה
נדבתו תדירה. יכול להביא בכל
דמי דהתם כולה קרבן לא חזי
אי דלמעלה.
יום כחביתין שבאין בכל יום.
לכהנים ולא קרינא ואכלו אותם
כדאשכחנא בפרק הנשרפין דיליף מעילה מתרומה ולא
אי דלמטה. יש לך דבר שקרב לאיבוד.
לא חטא נדבתו וחביתין אינן
אשר כופר אבל הכא (והתם)
תני אבוה דרבי אבין.
על חטא: ובסי ריחיה. שנדבתו
קרינן ביה בבשר ואכל ועוד יש
לאכילה הקשתיו. מאי קאמר.
וחביתין באין בלולין בשמן
לישב כו':
לא תאכל. סכינא
וריחו נודף: ל"א בזה ובזה
חריפא מפסקא קראי. ואיפוך אנא. מסתברא נדבתו הוי ליה לרבויי. שכן
א)
כתיב ריח ניחוח: לאפוקי
תדירה. [בסים ריחיה. שכן עשרון.
חובתו דאינו תדיר שאינו חוטא
ורבנן. עליונה.
בכל יום. ובא על חטא. ואינו
בלול בשמן ואין כתוב בו ריח
תחתונה.
מנין ליתן כו'.
ניחוח: שכן בא עשרון.
כליל. כליל.
מן
האימורים.
לאו
דזרות.
כחביתין: חובה. וחייב להביא
לאפוקי נדבתו שיכול להתנדב
כמה עשרונים שירצה: ורבנן. דסבירא להו דכולה כליל האי לא תאכל מאי עבדי ליה כו': לאו דזרות. כל זר לא יאכל קדש: