התודה היתה באה
פרק שמיני
מנחות
עח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב. פירוש יו"ד יתירא דריש
תהיינה. קפיזי.
א) ב)
י א
בעשרונות דבר הכתוב.
ג)
דמשמע אתביאו קאי שדרשנו לעיל שכל שאתה מביא ממקום
ד)
יא ב
וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. ד)
❖
אחר כזה דאי אשתי הלחם קאי לא מצי למכתב יו"ד דהא שתים שני
ה)
חוזר
ו)
עשרונים כתיב ופריך ואימא עשרה קפיזי ומשני אמר רבא בעשרונות
ומלמד בהיקש. (א) הימנו ודבר
דבר הכתוב פי' כדדרשי' מה כאן
אחר הוא.
ז)
תורה אור השלם
ח)
עשרון לחלה ובקונט' כתב בספר מוגה
אמר רב יצחק בר
אבדימי תהיינה כתיב
1. עַל חַøת לֶחֶם חָמֵץ
שלו לא גרסי' קפיזי אמר רבא וה"ג
אימא עשרה קפיזי
אמר רבא בעשרונות
יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבח תּוֹדַת
(ב)
אמר רב יצחק תהיינה עשרה דבר
ויקרא ז יג
שְׁלָמָיו:
דבר הכתוב למדנו
עשרה לחמץ עשרה
ט)
2. וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי
הכתוב וי"ס דלא כתיב בהו כלל י'
י)
למצה מנין ת"ל 1 על חלות לחם חמץ כנגד
יְיָ לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחת
עשרונות דיבר הכתוב וגרסי' אמר רב
וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת
חמץ הבא מצה וכי דבר הלמד בהיקש
וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל
יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב ותו לא
הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין:
חוזר ומלמד בהיקש הימנו ודבר אחר הוא
פי' דמשמע דאתא למעוטי ולמימר אלו
ויקרא ח כו
3. זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו
וכל הימנו ודבר אחר לא הוי היקש הניחא
דוקא שני עשרונים ואין הללו שני
אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיְיָ בְּיוֹם
עשרונים ומיהו קשה כיון דאי לא כתיב
למאן דאמר לא הוי היקש אלא למ"ד הוי
הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפה
תהיינה לא הייתי יודע לענין מה אמר
סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲציתָהּ
היקש מאי איכא למימר תביאו רבויא היא:
מאי איכא למימר.
בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:
❖
הכתוב כל שאתה מביא ממקום אחר
תביאו
מתני' המילואים היו באין כמצה שבתודה
ויקרא ו יג
ה)
ריבויא הוא.
כזה אי לענין שיהא עשרון לחלה
חלות ורקיקין ורביכה נזירות היתה באה
א
א]
כ) ל)
כבשתי הלחם והוי להו י' עשרונות דמה
מ) נ) ס)
שיטה מקובצת
שתי ידות כמצה ב] של תודה חלות ורקיקין
נפשך ק) איכא עשרון לחלות משום
ע) פ) צ)
ואין בה רבוכה נמצא עשרה קבין ג] ירושלמית
ק)
א] ורקיקין ורבוכה: ב] כמצה
תרומה או לענין למימר דמה אלו שני
ו)
ר) ש)
שבתודה: ג] ירושלמיות:
שהן ששה עשרונות ועודיין: גמ' מנא ה"מ
עשרונים אף להלן שני עשרונים ליו"ד
ז)
ת)
ד] מאי ניהו לאו רבוכה:
א)
ה] לבניו מיום: ו] רבוכה אף
אמר רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא
חלות אם כן השתא דכתיב תהיינה מה
❖
ב)
חינוכו רבוכה. פ"ה חינוך
י]
ראית דדרשת למימר אלו דווקא שני
דאמר קרא ומסל המצות אשר לפני ה'
דבניו הדיוטים רבוכה
2
ומילואים יום חינוך הוי
ר)
עשרונים אימא אלו דווקא (ב'
לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת
מתני'
המלואים.
וקשה איך מדמה חינוך
הגהות הב"ח
עשרונים) עשרון לחלה ולגירסת הקונט'
ורקיק אחד בשלמא חלות חלות רקיק
דורות דהוי כליל [למילואים]
(ג) שתי ידות כמצה
(א) רש"י
נמי קשה דיו"ד לא מייתרא לדרשא
שהיתה נאכלת ועוד דבת"כ
שבתודה.
רקיק שמן מאי נינהו לאו רבוכה מתקיף
ד]
דריש יכול כשם שאהרן
דכמו שיאמר מתעשה לשון יחיד תעשינה
(ב) ד"ה
ברבוכה כך בניו ברבוכה
לה רב אויא אימא אנתא דמשחא אלא
לשון רבים כמו כן יאמר מתהיה תהיינה
שהחמץ
ת"ל זאת אהרן ברבוכה ולא
אינו
כדדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרבי
בניו ברבוכה [ומאי פריך] וכי
בשני יודין יו"ד אחת של עיקר ויו"ד
(ג) ד"ה
מה למדנו הא צריך למכתב
טבלא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו
אחת של שימוש יז] ועוד אי מיו"ד ילפינן
3
נזירות
למדרש אהרן בפני עצמו
שהן ששה עשרונות.
ידות
ובניו בפני עצמן כדאמרינן
ש) עשר חלות למה לן ג"ש דתרומת
לה' ביום המשח אותו וכי מה למדנו לבניו
ח)
מינייהו
בסוף פ' התכלת. ונראה
מעשר הא כיון דאמר רחמנא אחד
ביום המשחו אלא מקיש חינוכו להמשחו
לפרש [וכי] מה למדנו לבניו
ה]
פי שנים
כלומר: [ס"א מדכתיב זה
מכל קרבן ודרשינן אחד
מה המשחו רבוכה ו] אף חינוכו רבוכה אמר
ממדות איפה
קרבן אהרן ובניו משמע
שלא יטול פרוסה ולמדנו עשרון לחלה
דנתחנכו אהרן ובניו ביחד
רב חסדא ב כהן גדול המתקרב לעבודה צריך
גמ' מה"מ.
למצה
על כרחין אחד מי' נוטל:
והיכן מצינו זה אלא מקיש
שתי עשרונות האיפה אחת להמשחו ואחת
יא]
הימנו ודבר אחר.
כו' אלא ש"מ דמיירי בחינוך
(ד) ד"ה
של מילואים דאז נתחנכו
לאו היינו רבוכה.
❖
לחינוכו מר בר ז] רב אשי אמר שלש ולא
ושל חמץ
כולן יחד זה לכהן הגדול וזה
אנתא דמשחא.
לכהן הדיוט ומה חינוכו של
פליגי הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט
ת)
אהרן ברבוכה כו' ואינו ממש
הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט:
יח]
כשל אהרן דאילו של אהרן
מוסף רש"י
וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו.
היה כולו כליל ושל בניו היו
נזירות היתה באה שתי ידות כמצה
יט] א)
שלמיו לרבות שלמי נזיר.
נאכלות] הוי ליה למכתב זה
יב]
שבתודה ח]: תנו רבנן שלמיו לרבות
קרבן ביום המשח אותו ובניו
1
מקיש חינוכו. יג]
מינה שמעינן אהרן בפני
❖
שלמי נזיר לעשרת קבין ירושלמיות ולרביעית
ט) י)
(לעיל עו. בכת"י)
עצמו ובניו בפני עצמן ולמה
כ]
כתב אהרן ובניו אלא כו' אף
שמן יכול לכל מה שאמור בענין ת"ל מצות
יד]
חינוכו של מילואים היתה
מאי תלמודא אמר רב פפא דבר שנאמר
רבוכה ולא של דורות וגם
רבינו גרשום
לא היתה כליל. כך נראה
אף.
בו מצות לאפוקי רבוכה דלא נאמר בו מצות
תהיינה כתיב י' שניה רבויא.
למורי שיחי'. גליון. מה
המתקרב לעבודה.
אע"ג דכתיב בשתי הלחם
למדנו לבניו מיום המשחו
דבי רבי ישמעאל תנא ט] מצות כלל חלות
יליף לתודה דאינו ענין לגופו
אחד להמשחו.
דמשמע דבא קרא ללמד על
ורקיקין פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה
דכתיב שני עשרונים תנהו ענין
בניו וקרא לא מיירי אלא
ואחד לחינוכו.
לתודה: למדנו עשרה לחמץ.
במשיחה דכה"ג אלא מקיש
הא דלא עבד עבודה
שבפרט חלות ורקיקין
אין מידי אחרינא לא:
דהאי תהיינה בשתי הלחם
כו': ז] מר בר חייא אמר
מעולם כשהיה הדיוט.
מתני'
דחמץ כתיב וילפי לחמץ של
שלש: ח] שבתודה כו':
תודה: וכי דבר הלמד בהיקש
ט] תנא סל מצות: י] אי אתיא
חוזר ומלמד בהיקש. דחמץ
תודה כדמעיקרא מלחם:
אחת להמשחו לחביתים ואחת לחנוכו לעבודת כהן גדול.
עצמו לא כתיב בהדיא אלא
יא] ורבוכה דהיינו חלוט
שלמיו. כ)
גמרינן משתי הלחם מה להלן
הס"ד ומה"ד שמן לאו:
לרבות שלמי נזיר לי' קבין ירושלמיות.
עשרון לחלה אף כאן נמי
יב] המשחו כלומר מה
ולרביעית שמן.
חוזר ומלמד דנגד חמץ הבא
[חייבין] ותיבת כלום נמחק:
(ד) טו]
ב)
מצה: א"ל הימנו ודבר אחר
יג] להמשחו דכהן הגדול
הוא. כלומר לא גמרינן ליה
ומשחו היינו חביתין דמה
יכול לכל מה שאמור בענין.
אין בכלל אלא
לחמץ מדבר אחר משתי הלחם
משחו דכהן הגדול היינו
מאי תלמודא.
לגמרי דלא גמרי' מיניה אלא
רבוכה דכתיב מורבכת
מה שבפרט.
אמר רב פפא דבר שנאמר בו מצות.
עשרון לחלה דכתיב תביאו כל
תביאנה אף חינוכו דכהן
מה שאתה מביא ממקום אחר
הדיוט דבניו הדיוטים רבוכה
כזה. וזהו דבר אחר דגמרי'
[וחינוכו כו']: יד] הדיוט
טז]
והימנו מחמץ עצמו דכתיב
מביא [חביתין ביום] ותיבות
ולא
רש"י כת"י
בחמץ תהיינה שתי יודין. ומחד
היינו רבוכה נמחק:
יוד יליף ומשום הכי לא הוי
טו] רבוכה ולחמץ לא היה כו'
תהיינה. עשרה קפיזא.
היקש: אלא למאן דאמר הוי
כיון דבנזיר: טז] לרבוכה
וכי דבר הלמד בהיקש. חוזר ומלמד.
היקש. היכי חוזר ומלמד:
דלא כתיב: יז] גליון כתבו
ל) הימנו ודבר אחר.
תביאו רבויא הוא לא הוה צריך
בתוס' ועוד אי מיוד ילפינן
מ)
למכתב גבי שתי הלחם והוי
עשר חלות למה לן גז"ש
כמאן דכתיב הכא לגבי לחמי
דתרומת מעשר וי"מ דגז"ש
תביאו ריבויא היא. נ)
תודה תביאו שכל מה שאתה
למצה אצטריך דמתהיינה לא
[מביא] תביא כזה עשרון לחלה
מרבינא רק הני דאמרן דומיא
ומהימנו למד הכל ולא מדבר
דשתי הלחם דהן חמץ וי"מ
מתני'
המילואים.
אחר לא הוי הקישא: אימא
מיוד דתהיינה בא לומר
ס)
אנתא דמישחא. שמן וקרוש
דדרשינן עשרון לחלה מן
היו באות כמצה כו'. נזירות. שתי ידות.
עגול כמין לחם היינו לחם
ההיקש דנהי דמגז"ש
נמצאו. שהן שש
עשרונות ועדויים. ע) גמ' לחם שמן מאי ניהו לאו היינו רבוכה.
שמן: וכי מה למדנו לבניו
דתרומה נפקא לן עשר מכל
מיום המשחו אותו. כלומר
מקום הוי אמינא פחות
אנתא דמשחא. וכי מה למדנו לבניו. אלא מקיש חינוכו. להמשחו.
מה קרבן חייבין בניו בשביל
מעשרון: יח] דהא אתביאנו:
מה המשחו. רבוכה. אף.
משיחת אביהן: מקיש חינוכו
יט] גמרי' משתי הלחם:
אחד להמשחו ואחד לחינוכו. הא דעביד עבודה כשהוא הדיוט הא דלא עביד עבודה כשהוא הדיוט.
דכהן הדיוט להמשחו דכ"ג
כ] עשר כלל ובשתי:
להמשחו היינו מלואין: ומה
לעשרת קבין ירושלמיות. ולרביעית שמן.
המשחו דכ"ג רבוכה. דכת'
מורבכת תביאנה: אף חינוכו
דכהן הדיוט דבניו הדיוטין
יכול לכל מה שאמור בענין. ת"ל. פ) לאפוקי רבוכה דלא
רבוכה. וחינוכו היינו מלואין
צ)
נאמר בה מצות. דבי ר' ישמעאל תנא סל מצות כו'.
שלהן. וכהן הדיוט ביום חנוכו
בלבד (במנ') [מביא] חביתין
וכ"ג בכל יום. אף חלת לחם שמן נמי. דעיקר מילואין רבוכה: המתקרב לעבודה תחילה מאחר שנמשח. אחת להמשחו בשמן ואחת לחינוכו: הא לא עבד עבודה מעולם כשהוא כהן הדיוט יביא ג'. א' לחינוך תחלת עבודה מעולם. וא' לחינוכו אחר שנתמנה כהן
גדול וא' להמשחו: שלמיו על זבח תודת שלמיו: לרבות שלמי נזיר לעשרת קבין ירושלמיו'. שהן שתי ידות של מצה של תודה לפי שלא נאמר בנזיר אלא חלות ורקיקין: ולרביעית שמן. לפי שבתודה היה חצי לוג שמן חציו לחלות לרקיקין וחציו לרבוכה וכאן
בנזיר שאין רבוכה דיו רביעית: יכול לכל מה שאמור בענין. הואיל והקיש שלמי נזיר למצה של תודה יכול יקיש לכל ג' מינין של מצה ת"ל: מאי תלמודא. היאך ממעטו ממצות: אמר רב פפא לדבר שנאמר בו מצות. בתודה מקיש אותו והיינו חלות ורקיקין דכתיב
חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות אבל ברבוכה לא קאמ' מצות: