פא:
התודה היתה באה
פרק שמיני
מנחות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין.
ואם אמר הרי עלי תודה מן
החולין ולחמה מן המעשר. שני כיון דעיקר
א) [כמה שנדר ליתא בכ"י],
לו א מיי' פט"ז מהלכות
תודה הזבח אמר ז) מן החולין
יביא הכל מן החולין דכיון דאמר עלי נתחייב
ב) צ"ל טעמא דאמר תודה
מעה"ק הלכה טז:
ש) דהכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן
אבל כו'. צ"ק, ג) [לקמן
לז ב ג מיי' שם הלכה יז:
בה והוה ליה דבר שבחובה: תודה ממעות מעשר שני ולחמה מן החולין יביא.
החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר
קג.], ד) [לקמן קג.] נזיר
לח ד מיי' שם פי"ז הלכה
ה] ח)
כמו שאמר הואיל ועיקר
הוא למצוה לבא מן החולין והוא לא מייתי זבח
ט., ה) פיסקא היא. צ"ק,
יא:
גריר לחם בתר זבח: גמ' אמר רב הונא
לחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה
ואפילו תוך כדי דיבור דלא
מן החולין כמצותה להכי לא
ו) פיסקא היא. צ"ק, ז) צ"ל
לט ה מיי' שם הלכה י:
מבעיא לבית שמאי דאמרי בגמ' גבי
האומר הרי עלי לחמי תודה. אף על גב
ואמר. צ"ק, ח) צ"ל מצוה
מ ו מיי' פ"א מהל' נזירות
❖
דלא אמר תודה מביא שתיהן: סוף
הוא לבא כו'. צ"ק, ט) צ"ל
הלכה י:
הריני נזיר מן הגרוגרות תפוס לשון
תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר יביא
א
תודתי. צ"ק, י) צ"ל להביא אף
מילתיה נקט. דכי אמר לחמי תודה
ראשון אלא אפי' לבית הלל דחשבינן
היא ולחמה מן החולין תודה מן המעשר
מן המעשר וליהוי כו'. צ"ק,
ב
הוי כמאן דאמר תודה ולחמה: כיון
כ) צ"ל נתחרט תוך כדי דיבור
ליה נדר ופתחו עמו לא דמי להכא
מוסף רש"י
ולחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן
דאמר ולחמה מן החולין יביא היא
א] ג
ולפי' כו'. צ"ק, ל) צ"ל אמר
דבעי למיהדר $ ולא מצי מיהדר דאמירה
ולחמה מן החולין: שאני התם כיון
צ"ק, מ) צ"ל ב"ש אומרים
הריני נזיר מן הגרוגרות
המעשר יביא ולא יביא מחיטי מעשר שני
לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרינן נמי
נזיר אע"פ כו'. צ"ק, נ) צ"ל
ומן הדבלה. גרוגרות
דאמר בפירוש תודה מן המעשר. הא
אלא ממעות מעשר שני: גמ' אמר רב הונא
ומאי. צ"ק:, ס) צ"ל שהיה נדר
ודבלה לא שייכא בהו נזירות
בפרק בתרא דנדרים (דף פז.) והלכתא
דקאמר בתר הכי לחמה מן החולין
הגון. צ"ק:, ע) צ"ל מחיטין
(להלן קג.). הריני נזיר מן
האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה
נעשה כאומר הרי עלי לחם של חולין
ד
תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף
הגרוגרות וכו' בש"א
הלקוחין ממעשר שני לצורך
לפטור תודתו של פלוני הכא נמי נעשה
תודות. צ"ק:, פ) דמביאה
נזיר. דכיון דאמר הריני נזיר
ולחמה מאי טעמא מידע ידע האי גברא
ועבודת כוכבים ומקדש ומגרש וגבי
ממעשר שני. צ"ק:, צ) לקמן
כאומר הרי עלי לחמה מן החולין לפטור
חל עליה נזירות וכי הדר
תמורת עולה ותמורת שלמים מוכח
דלחם בלא תודה לא איקריב והאי תודה
קד., ק) [נדצ"ל הריני נזיר],
ואמר מן הגרוגרות ומן
ט)
תודתו שנדרתי להביאו מן המעשר להכי
ר) [ויקרא ז], ש) צ"ל דכי אמר
הדבילה לא אמר כלום
בתמורה פרק כיצד מערימין (דף
ולחמה קאמר והאי דקאמר לחמי תודה סוף
מביא לחמה מן החולין אבל לעולם היכא
צ"ק, ת) מהרש"ק מ"ז, א) צ"ק
ובה"א אינו נזיר. דכיון
כה:) דבנמלך אפילו רבי יוסי מודה
דאמר לחמי תודה סתם מביא נמי תודה:
מילתא נקט תנן תודה מן המעשר ולחמה מן
דאמר מן הגרוגרות לא שייך
מ"ז וצריך להתחיל הדיבור היא
הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי תודה
ולחמה, ב) וליתא בפירש"י
דאפי' תוך כדי דבור הרי זו תמורת
שום נזירות בגרוגרות
❖
החולין יביא כמה שנדר ואמאי כיון דאמר
א)
(ג)
שלפנינו במתני' ומיהו בגמ'
ודבילה. (נזיר ט.).
עולה (ושלמים נמי): אמאי כיון
לפטור לחמו של פלוני. דבכל ענין
ת)
משמע בפירש"י ד"ה לא סגי
לחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן החולין
שנדר י) להביא מן המעשר [לא להוי מעשר
❖
דאמר לחמה מן החולין יביא היא
ע"ש [עי' ברש"י כ"י],
גריר בתר חולין אלא] ליהוי חולין גרירא
שאני התם דכיון דאמר תודה מן המעשר
רבינו גרשום
ולחמה מן החולין. תימה הא לא שייך
בתר המעשר ויביא התודה מן החולין
נעשה כאומר הרי עלי לחם לפטור תודתו
הכא סוף מילתא נקט כדלעיל וי"ל
ולחמה מן המעשר כמו שאמר: בשלמא
תודה מן החולין ולחמה מן
תורה אור השלם
המעשר כיון דעיקר תודה
של פלוני אי הכי רישא דקתני תודה מן
דקשיא ליה דכי אמר הרי עלי לחמי
לחם למיפטר תודה אתי. כדאמרינן
1. שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל
נתנדב מן החולין יביא הכל
(לעיל דף פ.) לחם גלל תודה איכא למימר
תודה יביא תודה מן המעשר כמו
החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה
מן החולין: תודה מן
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי
דנעשה כאומר לפטור תודתו של פלוני:
המעשר שני ולחמה מן
האומר הרי עלי תודה מן המעשר
מְצַוֶּJָ לְמַעַן יִיטַב לךָ
מן החולין הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי
אלא תודה מי אתיא למיפטר לחם. דנימא
החולין יביא. כשאמר: כיון
ולחמה מן החולין: טעמא דאמר
וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי
דאמר תודה מן המעשר
תודה לפטור לחמו של פלוני הכי השתא
נעשה כאומר לפטור לחמו של פלוני: אבל
תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעינֵי
❖
תודה הא לא אמר תודה לא. תימה
בפירוש האי דקאמר בתר
יְיָ אֱלֹהֶיךָ: דברים יב כח
לא אמר תודה. אלא לחמי תודה: לא.
בשלמא לחם למיפטר תודה אתי תודה
הכי ולחמה נעשה כאומר
י]
מאי קשיא ליה אין ה"נ דדווקא
אין כופין אותו להביא תודה ולחמה: דלא
הרי עלי לחם לפטור תודתו
למיפטר לחם מי אתיא ת"ש האומר ה הרי עלי
מתני ליה (ד) כי אמר נסכים בלא זבח.
באומר הרי עלי תודה בלא לחם
של פלוני באי זה ענין
הגהות הב"ח
תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים כופין אותו
שנדבה מביא לחמה מן
דאין כופין אותו להביא זבח ונסכים
אבל אמר לחם בלא תודה לא דהא
(א) גמ' טעמא דאמר תודה
החולין אי הכי ברישא נמי
כדאמר (לעיל עד:) המתנדב יין מביא
ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים טעמא
לעיל קא מפרש דסוף מילתא נקט
ב)
אבל: (ב) שם ואמאי נדר:
נימא לפטור לחמו של פלוני
ומזלפו על גבי האישים: ואמאי. כופין
(ג) רש"י ד"ה הכא נמי וכו'
באיזה ענין שנדב בין מן
אבל אם פירש בהדיא לחם בלא
דאמר (א) ב] אבל לא אמר תודה לא ה"ה
אותו להביא תודה ולחמה כי אמר הרי עלי
של פלוני דבתר הכי שנדר
החולין בין מן המעשר אבל
תודה לא: א) (תודה) היא ולחמה
אע"ג דלא אמר תודה ואיידי דקא בעי למיתנא
תודה בלא לחם: נדר ופתחו עמו הוא.
להביא מן המעשר ולהוי
בעלמא אמרינן סוף מילתא
כחולין שנדר גרירא:
נקט: אבל לא אמר תודה.
כ)
מן המעשר יביא יביא לא סגי דלא
כלומר שכשנדר תודה לאלתר נתחרט
זבח בלא נסכים דלא מתני ליה נסכים בלא
(ד) ד"ה לא מתני ליה דכי
אלא לחם אין כופין אותו
בדבר ולפי שהיה יודע שאין תודה בלא
מייתי. יא] יש פי' שכתוב בהן וכי לא
וכו' אין כופין: (ה) ד"ה נדר
להביא בלא תודה: ואיידי
זבח תנא נמי תודה אמאי נדר ופתחו
ג) (ב)
ל)
ו]
לחם נתחרט כדי לסתור נדרו ואמאי
וכו' נדרו ענין אחר כצ"ל
סגי דלא מייתי ללחם מן המעשר הא
דבעא למתנא זבח דכופין
עמו הוא אמר חזקיה הא מני בית שמאי היא
כופין לקיים נדרו (ה) כ"ש. ענין אחר
ותיבת כ"ש נמחק: (ו) ד"ה
אותו דלא מיתני ליה איפכא
ודאי אם הביא לחם מן החולין תבא
ומאי כופין וכו' כראוי ומשני
כי אמר נסכים בלא זבח דאין
נדר ופתחו עמו שיכול לומר אני הייתי
❖
דאמרי תפוס לשון הראשון דתנן הריני נזיר
ד)
עליו ברכה ונראה שזה טעות סופר
להכי כופין:
כופין דאדם יכול להתנדב
סבור שהייתי יכול להביא תודה בלא לחם
נסכים בלא זבח. וכיון דתנא
מן הגרוגרות ומן הדבלה ב"ש אומרים נזיר
שאין אדם יכול ליישב ובמדוייקים
עכשיו שאיני יכול אי אפשי. מ"ר ז"ל:
זבח בלא נסכים תנא נמי
ובית הלל אומרים אינו נזיר רבי יוחנן אמר
תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר תודה
מצאתי וכי לא סגי דלא מייתי תרוייהו
ו
תודה בלא לחם. והוא הדין
גליון הש"ס
נתחייב בתודה ולחמה: מ) בית שמאי.
דאפי' אפכא כופין דסוף
מן המעשר הא ודאי אם הביא שניהם
אפילו תימא בית הלל באומר אילו הייתי
תוס' ד"ה תודה וכו' ולא
מילתא נקט: ואמאי כופין
ז] אע"פ שאמר ענין שאינו בנזירות כיון
מן החולין תבא עליו ברכה וכן פירש
מצי מיהדר. עיין לקמן קב
נדר ופתחו עמו. כלומר יכול
יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא
❖
דאמר הרי אני נזיר תפוס לשון ראשון
ע"ב תד"ה הא מני:
לומר אני הייתי סבור
בקונט' במתני' ב) וזה לשונו תודה
והוי נזיר: אפילו תימא בית הלל. ואמאי
כך ומאי כופין דקא בעי הדר ביה תא שמע
שהייתי יכול להביא תודה
היא ולחמה מן המעשר יביא כמו
אינו נדר ופתחו עמו כגון דאמר אילו
בלא לחם ועכשו שאיני יכול
האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא
אהא פטור: ופתחו עמו. כמו
שנדר ובגמרא מפרש דהאי יביא לאו
שיטה מקובצת
הייתי יודע שאין נודרין כך בלא לחם לא
נסכים ואמרו לו הבא תודה ולחמה וזבח
פתחון פה: תפוש לשון
הייתי נודר אלא תודה ולחמה: נ) והאי כופין
חובה הוא דכ"ש אם הביא שניהם מן
ראשון וכיון דאמר תודה
א] יביא תודה היא: ב] דאמר
אותו. דקאמרת הא דעתו לאתויי כראוי (ו)
ונסכים ואומר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי
החולין דשפיר עבד אלא אם רצה קאמר:
איחייב בתודה ולחמה. ב"ש
תודה אבל לא אמר תודה לא.
להכי כופין אותו דקמהדר ביה ואמר איני
אומרים נזיר אע"ג דאמר
וא"ת מאי פריך דלמא ה"ק
נודר כופין אותו ואומר לו 1 שמור ושמעת
אינו
גרוגרת ודבש דאינן בנזירות
רוצה להביא אלא כמו שנדרתי בלא לחם
אבל לא אמר תודה אלא אמר
בשלמא לחזקיה ניחא ליה אלא לר' יוחנן קשיא אמר לך ר' יוחנן הא ודאי
כיון דאמר הריני נזיר הוי
לחם בלא תודה לא אבל
כופין אותו כמו שגילה תחילה ס) שהיה
נזיר גמור: אפי' תימא ב"ה
סיפא דאמר הרי עלי לחם
דעתו לנדור כהוגן: אילו הייתי יודע
ב"ש היא מאי שמור ושמעת אמר אביי שמור הבא תודה ושמעת הבא
ואמאי אינו נדר ופתחו עמו
סתמא לעולם אימא לך
שכן. שהייתי חייב בלחמה לא הייתי נודר:
באומר אילו הייתי יודע
דמביא תודה ולחמה וי"ל
לחמה רבא אמר שמור הבא תודה ולחמה ושמעת שלא תהא רגיל לעשות
בשלמא לחזקיה. דמוקים לההיא כב"ש
שאין נודרין בכך לא הייתי
דלמאי דמפרש לה בסמוך
כן (תודה) היא ולחמה מן המעשר יביא יביא לא סגי דלא מייתי רב נחמן
נודר אלא כך כראוי: ומאי
ה)
כב"ה ובאומר אילו הייתי
ומשום תפוס לשון ראשון הא נמי ב"ש
כופין אותו דקאמר הא בעי
יודע ניחא דכיון דאמר אילו
ומשום תפוס לשון ראשון כופין אותו: אלא
ורב חסדא אמרי רצה מביא לא רצה לא יביא ולא יביא מחיטי מעשר שני
ג] ו)
להביא כראוי: (אי) דקא
הייתי יודע הרי הוא כאילו
לרבי יוחנן. דמוקים לההיא כבית הלל
הדר ביה. דאמר הוא הואיל
אמר הרי הוא עלי לחמי
אלא ממעות מעשר שני רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו לא שנו אלא
האי ודאי לאו בית הלל היא דהא נדר
ולא נדרתי כהוגן איני מביא
תודה סתמא: ג] יביא: ולא
מחיטי מעשר שני אבל מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני יביא יתיב
כופין אותו כיון שגלה דעתו
יביא: והוא ציון במתני':
ופתחו הוא דקאמר אילו הייתי יודע וכו':
שרצונו היה לדור כראוי:
ד] הלקוחות ממעות וכן צ"ל
שמור. המצוה והבא תודה ולחמה כמצותה:
רבי ירמיה קמיה דרבי זירא ויתיב וקאמר לא שנו אלא מחיטי מעשר שני
אלא לר' יוחנן קשיא דהכי
לקמן: ה] ועיקר מצוה הוא
שלא תהא רגיל לעשות כך. לנדור תודה
אבל מחיטין הלקוחות ד] במעות מעשר שני יביא א"ל רבי אתה אומר כן אני
ודאי נדר ופתחו עמו הוא
לבא כו' והוא לא הביא זבח:
בלא לחם: לא סגי דלא מייתי. תרוייהו
דקאמר לא הייתי נודר כלל
ו] נדרו אמר בלא לחם:
אומר אפי' מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני לא יביא ואימא טעמא דידי
מן המעשר בתמיה. כלומר אמאי קאמר
ואמאי כופין אמר לך הא
ז] ב"ש סברי אע"פ שאמר
וודאי ב"ש היא: היא
מין ומין שאינן בנזירות:
יביא שניהן דמשמע ולא מן החולין אי מייתי
ואימא טעמא דידך אימא טעמא דידך תודה מהיכא קא ילפת לה משלמים
ולחמה מן המעשרות יביא
ח] הלקוחין ממעות מעשר
מן החולין תע"ב: רצה יביא. מן המעשר:
ושלמים
כן כמו שנדר. יביא לא סגיא
שני: ט] מחיטים הלקוחות
שלא יקח מחיטי מעשר שני. בהמה
דלא יביא כאן בתימה
ממעות מעשר שני: י] הכי
לתודתו: אבל ממעות מעשר שני מביא תודה ולחמה: אני אומר אפילו ע) בחיטין הלקוחין ח] ממעשר שני לא יביא. לצורך תודות: מהיכא ילפת לה.
קאמר. כלומר יביא מן
נמי ואמר מהר"ם דלמה
פ)
ט]
המעשר ולא מן החולין אי
דאמרינן בסמוך דאומר אילו
לתודה דאינה מביאה מחיטי מעשר שני: משלמים. שבאין ממעשר שני ותודה איקרי שלמים דכתיב ובשר זבח תודת שלמיו (ויקרא ז):
מייתי מן החולין תבוא עליו
הייתי יודע ניחא דהכי נמי
רש"י כת"י
ברכה: רצה יביא מן המעשר
אם אמר הרי עלי לחם בלא
רצה לא יביא מן המעשר
תודה הוי ליה למימר
ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר. מעשר שני: יביא היא ולחמה מן החולין. דלחם שייך בתר תודה דכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין
אלא מן החולין: אני אומר
דכופין: יא] יש פירוש רש"י
בע"כ מיחייב בלחם הלכך האי דהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא: תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא. וה"פ תודה
אפי' מחטין הלקוחות
שכתוב בהן דעל תודה מן
מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמו שנדר ואם אמר תודה היא ולחמה מן המעשר יביא כמו שנדר. ובגמרא מפרש [דהאי ד]קאמר יביא לאו [חובה] הוא דכ"ש
במעות מעשר שני לא יביא
המעשר ולחמה מן החולין
אם [יביא] שניהם מן החולין [דשפיר] עבד אלא [אם רצה] קאמר: ולא יביא. הלחם: מחיטי מעשר שני. עצמו. מפרש טעמא בגמרא: גמ' סוף מילתא נקט.
שהן כחיטי מעשר אלא
הוא דפריך ולא סגי דלא
כוון לנדור תודה תחילה ואח"כ לחם: כיון דאמר לחמה מן החולין. נימא נמי סוף מילתא נקט ויביא הכל מן החולין: נעשה כאומר הרי עלי [לחם] לפטור תודתו של
בחיטין הלקוחות במעות
מייתי לחמה מן המעשר ולא
פלוני. דאינו מביא אלא לחם ה"נ משמע הרי עלי [לחם] מן החולין לפטור תודת מעשר: יביא היא ולחמה מן החולין. וחייב ליה בתודה ולחמה אמאי נימא נמי נעשה
מעשר שני לשם תודה יביא:
נהירא דמאי פריך דאדרבה
כאומר הרי עלי תודה בלא לחם לפטור לחמו של מעשר: הכי השתא כו'. דקיימא לן [פ.] לחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם: אבל לא אמר תודה. אלא לחם לא
אימא טעמא דידך מהיכא
יביא משמע כמו שאמר לכך
מייתי מידי דתודה לא שייכא בלחם: דלא מתני ליה נסכים בלא זבח. דלא הוי מצי למתני נסכים בלא זבח כופין אותו שיביא זבח ונסכים דהא יכול אדם להתנדב יין
קא ילפת לה התודה דיכול
נראה דפריך מן התודה
בפני עצמו כדאמרינן בפ' המנחות והנסכים צ) תנא נמי תודה: אמאי. כופין אותו להביא תודה ולחמה: נדר ופתחו עמו הוא. עם הנדר פתח בחרטה כיון דאמר בתוך
להביא מחיטין הלקוחות
דמשמע יביא כמו שאמר:
כדי דבור בלא לחם ודאי חוזר בו מן התודה ויודע הוא דאין תודה בלא לחם וכן זבח בלא נסכים ולא בעי לאתויי מידי: תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר עלי תודה
במעות מעשר שני משלמים
ק)
ותודה איקרו שלמים דכתב
מיד נתחייב בתודה ולחמה: הריני נזיר מן הדבלה ומן הגרוגרות. ואין נזירות אלא מן היין: ב"ש אומרים הרי זה נזיר. דתפוס לשון ראשון וכיון דאמר הריני סתם
ובשר זבח תודת שלמיו:
נזירות מיין משמע: וב"ה אומרים אין זה נזיר. דנדר ופתחו עמו הוא: אפי' תימא. הך ברייתא דקתני כופין אותו: באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך.
תודה בלא לחם: לא הייתי נודר כך אלא. תודה ולחמה דהשתא ליכא למימר דלשום חרטה קאמר: ומאי כופין. אותו כיון דדעתו להביא את הכל: דקא בעי למהדר ביה. אחר
שאמר לנו דבר זה: ואומר אילו הייתי (נודר) [יודע] שכן. שסופי להביא שניהם לא הייתי נודר כלום: שמור ושמעת. מפרש לקמן: בשלמא לחזקיה. הא נמי איכא לאוקמי
כב"ש: אלא לר' יוחנן. מאי איכא למימר לתרוצי בהאי דתיקום כב"ה הא בהדיא קאמר דלא היה בדעתו להביא שניהם: לעשות כך. לנדור תודה בלא לחם: ופריך יביא. בתמי':
לא סגי דלא מייתי. לחם מן המעשר בתמי'. הא ודאי אם הביא לחם מן החולין תע"ב: הלקוחות. בירושלים ממעות מעשר שני לשום אכילת מעשר שני יביא: אפי' מחיטין
הלקוחות ממעות מעשר שני. קודם לכן לשם מעשר שני לא יביא ומתני' דקתני אלא ממעות מעשר שני שיקח חיטין לשם תודה ממעות מעשר שני ויביא: מהיכא ילפת
לה. לתודה דיכול להביא ממעות מעשר שני: משלמים. דרחמנא קראה לתודה שלמים דכתיב ר) תודת שלמיו מה שלמים באים ממעשר אף תודה באה מן המעשר אם ירצה: