שתי
הלחם פרק
אחד עשר
מנחות
ק.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ששונאין
למלך לא הוכנה. לתלמיד
שפירש מן התורה לא הוכנה גיהנם שלא
את הבבליים. כדאשכחנא בפ"ק דיומא
א) ב)
מו א
ג) ד)
דאמר א"ל ר"ש בן לקיש צ) לרבי אלעזר אלהא
יהא נידון בה. מלך קרי
לתלמיד חכם דכתיב בי מלכים
מז ב
ימלוכו: שמא תאמר זהו שכרה. של תורה שמצלת מגיהנם אבל שכר
דישראל סנינא לכו לפי שלא עלו בימי עזרא ומה שמזכירין אותם
ה) ו)
מח ג
אחר אין לה: ומתוך ששונאין. חכמי
ארץ ישראל את הבבליים
לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע"ג דמצוה קעבדי שלא
ז)
מט ד
קורין את האלכסנדריים שעושין
יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם
ח) ט)
נ ה
י)
מנהג רעבתנות על שם בבליים:
כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים
בתוכה ושמא תאמר כשם שפיה צר כך כולה
כ)
נא ו ז
דמיחזי כרעבתנותא: אמר להם
❖
ט] אלכסנדריים. של מצרים: (א)
צרה תלמוד לומר 1 העמיק הרחיב ושמא
ל)
מ)
משפחת רבי יהודה מבבל היתה
הממונה. ביומא פירש
ל)
תאמר למלך לא הוכנה ת"ל גם היא למלך
נ)
לפיכך שמח בדברי ר' יוסי:
בקונטרס דממונה הוא הסגן ק) וקשה
ס)
הוכן ושמא תאמר אין בה עצים ת"ל מדורתה
תורה אור השלם
מתני'
פסול. דמחוסר זמן הוא
דאם כן הוה ליה למיחשביה בהדי
ע) פ)
אש ועצים הרבה ושמא תאמר זה הוא שכרה
1. כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה
שלא היה על השלחן אלא ששה ימים
דברים דחשיב בירושלמי דיומא שהסגן
צ)
גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמיק
תלמוד לומר 2 ונחת שולחנך מלא דשן: חל
והכא אי אפשר לתקן ולומר יניחנו
משמש אומר לו אישי כ"ג הגבה
ק)
הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים
יום הכיפורים להיות בשבת [וכו']: אמר
עד שבת הבאה דכיון דלחם נסדר
שמאלך הסגן בימינו וראש בית אב
הַרְבֵּה נִשְׁמַת יְיָ כּנַחַל גָּפְרִית
ר)
ישעיהו ל לג
בֹּעֲרָה בָּהּ:
כדינו בשבת קידשו שלחן ושוב אין
בשמאלו והניף הסגן בסודרים ואחז
רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא בבליים
2. וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר רַחב
ש) ת)
יכול י] להשהותן אלא עד שבת ראשונה
הסגן בימינו והעלהו לא היה מתמנה
לֹא מוּצָק תַּחְתֶּיהָ וְנַחַת
הם אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאין
א)
שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן:
❖
❖
מ) דמיפסיל בלינה יא] (הואיל נ) ולן
להיות כהן גדול עד שנעשה סגן
את א] בבליים קורין אותם על שם בבליים
איוב לו טז
הלחם (ב) בלא בזיכין): משום פיגול.
אלא ממונה אחר היה ושמא היה
תניא נמי הכי ר' יוסי אומר לא בבליים הם
אם הקטירן על מנת לאכול מן הלחם
ממונה על הפייסות דמיקרי ממונה
הגהות הב"ח
רבינו גרשום
אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאין את
למחר אינו פיגול שלא קרב המתיר
סתם כדתנן פרק שני דיומא
בבליים קוראין אותן על שם בבליים אמר
(א) רש"י
ושמא תאמר למלך לא הוכנה.
ב]
כמצותו: ולא משום נותר. שאין
אומר להם הצביעו ר) :
אמר
כלומר לת"ח שסרח ולא יראה
מתתיא בן שמואל אומר (אם)
לו ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת דעתי:
נותר חל על הלחם שהרי אין ראוי
לו ר' יהודה כו'
גיהנם: ת"ל גם היא למלך
מתני' סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין
(ב) ד"ה
הוכן. משום הכי קרי לת"ח
לאכילה: וטמא. האוכלו בטומאת
האיר פני המזרח.
❖
א
בשבת אף
מלך דעוסק בתורה דכתיב
מתתיא בן שמואל היה ממונה על
הגוף אינו בכרת כדאמר בהקומץ
לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת
בה בי מלכים ימלוכו: ושמא
תאמר זו היא שכרה. של
[רבה] הניתר לטהורים
כך כדאמר בשקלים
פסול אין חייבין עליהן משום פיגול נותר
ג]
תורה שמסיתין אותו מפי צר
שיטה מקובצת
מתתיא בן שמואל היה ממונה על
חייבין עליו משום טומאה וזה לא
שמצילין אותו מגיהנם אבל
וטמא ב סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת
הפייסות והיינו הפייסות שכשהאיר
ניתר לטהורים מעולם דבזיכין הוו
שכר טוב אין לו. ת"ל ונחת
א] את. הבבליים: ב] הבבליים:
והקטיר את הבזיכין לאחר השבת פסולה ואין
שלחנך מלא דשן: חל יוה"כ
ג] פסול ואין [חייבין עליה]:
היום היו מפייסין מי שוחט מי זורק
מתירין דידיה ולא קרבו כהילכתן:
להיות ע"ש שעיר של יוה"כ
ד] פסול ואין חייבין עליה:
חייבין ד] עליהן משום פיגול נותר וטמא
לאחר שבת. למחר: יניחנו לשבת
וכשהוא שואל אם הגיע זמן אומר
של מוסף נאכל לערב כשהוא
ה] זמן. השחיטה: ו] עד. שהוא
סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת
חי. שאי אפשר לבשלו בשבת
בחברון: ז] תיבות בלילה קדוש
ג
הבאה. ויעמוד שבועיים על השולחן
לאותו שעולה על הגג אמור אם
והכהנים הבבליים אוכלין
בלילה בין ביום ובין נמחק:
והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה כיצד
דכיון דלא נסדר בשבת אין שולחן
האיר פני כל המזרח עד שבחברון
אותו חי שדעתן יפה שאינן
ח] תיבות סוף סוף נמחק:
אניני הדעת: לא בבליים הן.
ט] מה"ד. אלכסנדריים.
מקדשו עד יב] השבת הילכך לא
והוא אומר לו הן ובתלמוד ירושלמי
יעשה יניחנה לשבת הבאה שאפילו היא על
ד
שאוכלין אותו חי שדעתן
אלכסנדרי': י] להשהותו:
השולחן ימים רבים אין בכך כלום: גמ' תנן
מיפסל בלינה יג] למוצאי שבת:
נמצא שלפיכך אומר לו ביום הכפורים
יפה שאינן אניני הדעת אלא
יא] תיבות הואיל ולן הלחם בלא
גמ' זמן השחיטה. אם האיר היום
אלכסנדריים היו ומתוך שכהני
בזיכין נמחק: יב] עד שתגיע
עד שבחברון כדי להזכיר ישיני חברון
התם אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע
ארץ ישראל שונאין את
שבת הבאה ומאותו שבת יכול
לשחוט את התמיד: ברקאי. האיר
ש) כך פי' בקונטר' ומה שכתוב בספרים
הבבליים תולין את הגנאי
להשהות שבעה ימים: הס"ד
זמן ה] שחיטה אם הגיע הרואה אומר ברקאי
היום כמו האירו ברקיו
בפ' אמר להן הממונה
של אכילת חי בבבליים: א"ל
ומה"ד שאפי' היא על השולחן
מתתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח
ר' יהודה. לפי שהיה מבבל
ימים רבים קודם לשבת אין בכך
תבל: מתתיא בן שמואל. היה ממונה
מתתיא בן שמואל אומר ממונה על
תנוח דעתך: סידר את הלחם
כלום שאין השולחן מקדשו עד:
עד ו] שבחברון והוא אומר הן ולמה הוצרכו
על כך כדאמר בשקלים שהיה
הפייסות אומר כו' ליתא אלא אומר
בשבת ואת הבזיכין לאחר
יג] בלינה עד למוצאי שבת שני:
השבת והקטיר את הבזיכין
יד] לאותו. שעלה על: טו] המזרח
לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו
ה"ר מאיר דה"ג מתתיא בן שמואל
ממונה על הפייסות והיינו פייסות
בשבת הבאה פסולה. שהרי
עד שבחברון: טז] קידוש. קומץ:
שהאיר מזרח שחטו את התמיד והוציאוהו
ממונה על הפייסות אומר שהוא
שמפייסין כשהאיר היום מי שוחט
לא היו הבזיכין על השלחן
יז] כגון. שמן לנרות קדוש בין
משבת לשבת מעת לעת. ואין
ביום ובין בלילה קתני מיהא
עצמו ממונה על כך והתם מפרש
ומי זורק וכשהוא שואל אם הגיע זמן
לבית השריפה והורידו כהן גדול לבית
חייבין עליהם. על הלחם: לא
הקרב ביום אינו קדוש בלילה
מי אומר כן: אלא אפי' עולת
שחיטה אומר לאותו יד] שעל הגג
משום פגול. שאם חשב בשעת
הטבילה זה הכלל היה במקדש כל המסיך
הס"ד [ותיבות מנחת נסכים
הקטרת בזיכין לאוכלן חוץ
נמחק]: יח] וקומץ קרב ביום
אמור אם האיר פני כל המזרח
העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה.
את רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון
ה
לזמן אין בהן משום פגול: ולא
כדכתיב ביום: יט] בלינה.
כב]
טו] והוא אומר לו הן ובתלמוד ירושלמיס)
רבותא היא מהני אע"ג דלאו
משום נותר ולא משום טומאה.
ובמחוסר: כ] דר'. אבין:
קדוש ידים ורגלים תני אבוה דר' אבין לא
אם אכלן בטומאה משום
בכלל ביום זבחכם נינהו קמ"ל דנפקי
נמצא שלפיכך היה אומר עד שבחברון
כא] ליה. שולחן: כב] היא. בהני:
❖
זו בלבד אלא אפילו עולת העוף שנמלקה
דלא קרב המתיר במצותו.
כג] נרות. ולא:
מביום צוותו כדמפרש במגילה
ביום הכפורים כדי להזכיר ישיני
וכן אם הקטיר את הבזיכין
בלילה ומנחה שנקמצה בלילה תצא לבית
חברון: ולמה הוצרכו לכך. לעלות
ומשום קודם התמיד לא מיפסלא
לאחר השבת שלא היו על
השלחן אלא יום א' פסול
השריפה בשלמא עולת העוף משום דלא
מוסף רש"י לגג ולראות אם האיר היום: ודימו.
דהיינו למצוה בעלמא כדאמרי' בפ'
ואין חייבין וכו'. סידר את
סבורים היו: והוציאו לבית השריפה.
התכלת ומשום פסול
אפשר לאהדורה אלא מנחה אפשר דמהדר
ומתוך ששונאין.
הלחם ואת הבזיכין לאחר
השבת והקטיר את הבזיכין
שפסול היה לפי שנשחט בלילה דכתיב
לינה נמי לא דלאלתר שרפו אפי' קודם
קומץ לדוכתיה וקמיץ ביממא הוא תני לה
בשבת פסולה. דלא היה על
ביום זבחכם ביום בעי
עמוד השחר ומיהו אי אפשר לומר
תנוח דעתך.
השלחן ח' ימים: כיצד יעשה.
והוא אמר לה כלי שרת מקדשין שלא בזמנן
ויהיה כשרה: יניח הבזיכין
לזבוח: והורידו כ"ג כו'. מפרש
כן דהא פריך ניהדר קומץ לדוכתיה
מיתיבי כל הקרב ביום קדוש ביום בלילה
סידר את הלחם
והלחם עד לשבת אחרת. הבאה
ו
ז]
בסדר יומא בפרק שלישי
ולקמציה ביממא ומשני כלי שרת
ואת הבזיכין לאחר השבת.
כדי שיהו ח' ימים שלמים
קדוש בלילה בין ביום ובין בלילה קדוש
על השלחן מן השבת לשבת
היכא קאי: מיסך רגליו. גדולים
מקדשין שלא בזמנן ומיפסיל משום
(לעיל צ.) פסולה.
שאפי' הן על השלחן הלחם
בין ביום ובין בלילה כל
הקרב ביום קדוש
שהלך לבית הכסא: לא זו בלבד.
לינה אלמא לא מיפסיל קמיצה ואי
והבזיכין י"ג ימים אין בכך
ביום ביום אין בלילה לא אינו קדוש ליקרב
תמיד שנשחט בלילה יוצא לבית
אפשר לשרוף עד אחר עמוד השחר
כלום ולא נפסלין: בורקי.
(לעיל צ.
כלומר עלה ברק השחר:
אבל קדוש ליפסל מותיב ר' זירא סידר את
השריפה: אלא אפילו עולת העוף
שיפסל בלינה ונקמצה לאו דוקא אלא
ז
בכת"י) פסולה.
מתיא בן שמואל אמר כך
ומנחה. דלאו קרבן חשוב הוא דאין
אפילו לא נקמצה נמי כדתנן בפרק
הלחם ואת הבזיכין אחר שבת והקטיר את
היה אומר הרואה האיר פני
כל המזרח וקאמר ליה האי
באין בציבור אם נעשו בלילה יצאו
שני דמעילה :
הבזיכין בשבת פסולה כיצד יעשה יניחנה
דקאי אארעא עד שבחברון
בלילה
לבית השריפה: מקדשין. וזה שקמץ
. פי' בקונטרס כגון מנחת
כלומר יכול אתה לראות חברון
לשבת הבאה שאפילו היא על השלחן ימים
כאור היום והוא אומר הין:
ונתן קומץ בכלי אע"ג דלילה לאו זמן
נסכים ויש מפרשים הטבת
רבים אין בכך כלום ואי סלקא דעתך כלי
הורידו כ"ג לבית הטבילה.
א)
כג] ת)
קידוש הוא מקדש ליה כלי ושוב
נרות לא שייך על זה לשון קרב :
טז]
פעם אחרת משום דזה הכלל
שרת מקדשין שלא בזמנן (ליפסל) ליקדוש
היה במקדש שכל המסיך
אי אפשר לערבו בשירים ולחזור
כמי
רגליו טעון טבילה ואי אפשר
וליפסול אמר רבה מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב אבוה דר' אבין נמי
ולקמוץ שכבר נתקדש זה לשם קומץ:
דאינו מסיך בלילה ואותה
מתניתא קאמר קסבר לילה אין מחוסר זמן הא ימים מחוסרין זמן ח] סוף סוף
כל הקרב ביום. כגון סתם קרבנות:
טבילה שטבל אח"כ קודם
עמוד השחר לא היה טבילה
כי (הואיל ועשה עבודה פסולה
קדוש ביום. שאם נתנו בכלי שרת
ביום כלי שרת מקדשו: בלילה. כגון מנחת נסכים: וקומץ קרב ביממא מביום צוותו : ליפסל. כגון בלינה ומחוסר כפורים וכגון הכא
יז]
יח]
יט]
לפי שנראה כאילו עשאה
לשום עבודה פסולה) לפיכך
דתו לא אפשר לאהדורי ונפסל במחוסר זמן: ליקדוש. מאחד בשבת וכי מטי אידך דחד בשבת ליפסל בלינה למוצאי אחד בשבת שהרי שהה יותר
הצריכוהו טבילה אחרת: לא
משמנה ימים: ואבוה דרבי כ] ע) אבא נמי מתני' קאמר. ולאו מדעתיה דנפשיה הילכך ליכא למימר בדותא היא ומבעיא לן לתרוצינהו: קסבר.
זו בלבד התמיד אם נשחט
קודם היום אלא אפי' וכו':
תנא דר' אבין לילה אין מחוסר זמן דהלילה הולך אחר היום הילכך מקדש ליה כא] כלי שרת לקומץ דזמנו הוא אלא שאין עבודת פ)לילה כשירה:
כיצד
משום דלא אפשר להדורה.
[אבל ימים] מחוסר זמן. דימים הוי מחוסר זמן הילכך לחם הנסדר באחד בשבת לא מקדש ליה לאיפסולי דאכתי כמה ימים יש עד זמנו:
יעשה יניחנה.
אחר שנמלקה ומתה הילכך
(יומא כט:) כיצד
תצא לבית השרפה: אלא מנחה
כי
יעשה.
אפשר וכו': כלי שרת מקדשין
יניחנה.
הקומץ אפילו שלא בזמנו בלילה הילכך תצא לשרפה: קרב בלילה כגון שמן למנורה: מאי דקא מותיב שפיר קא מותיב דאי ס"ד
(לעיל צ.) אמר להם הממונה. צאו וראו.
כלי שרת מקדשין שלא בזמנן [ליפסל] לקדש האי לחם קודם השבת וליפסל דשלא [בזמנו] כמצותו הוא: הא דתני אבוהא דר'
הגיע זמן השחיטה.
אבין ודאי מתניתא היא ומתרצתא היא דמתן קומץ בכלי שרת מקדשין שלא בזמנו ליפסל. (ואמאי) [ומשו"ה] מקדש ליפסל דלילה
הרואה. ברקאי. עד שהוא בחברון.
אין מחוסר זמן. דלילה מיומא חדא הוא אלא שהקרבה ביום דכתיב ביום צוותו אבל לענין איקדושי למיפסל ליליא נמי מקדש
למה הוצרכו לכך. עלה מאור הלבנה. ודימו.
דלילה ויום חד הוא: ימים מחוסרין זמן. כלומר אותן ימים מאחר בשבת ועד שבת שהקדימו לחם הפנים שלא הניחו כהלכתו ביום
והוציאוהו לבית השריפה. (יומא כח.) המשך בעמוד הבא