ק:
שתי
הלחם
פרק
אחד עשר
מנחות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כמי
כי מטי ליליא דבי שימשי. של שבת ראשונה ליקדוש דהא אמרת
שסידרו הקוף. הא דאמרינן בסוף לולב וערבה
א)
נב א
ב)
דלא היה ממלא במקודשת משום פסול לינה
ולא אמרינן
לילה אין מחוסר זמן וליפסול ו) בליל י] ששי [של שבת שני] בלינה
ג) ד)
נג ב ג
שהרי עומד שם שמונה ימים שלימים: בשקדם וסילקו. קודם בין
דנעשה כמי שמלאהו הקוף שאני התם דלא בעי כהן בבגדי כהונה
ה)
נד ד
במילוי: שני ימים טובים של ראש
וסידר למחר: שלא כמצותו. דסידרו
ט)
השמשות של שבת ראשונה
השנה קודם לשבת נאפה
א ה
בעודו מחוסר זמן: נעשה כמי
ברביעי ונאכל לשבת שניה לאחד
ו)
שסידרו הקוף. ואין שולחן מקדשו
עשר. ואי קשיא שנים עשר נינהו
כי מטי ליליא דבי שימשי ליקדוש וליפסול
ב ו
דהא אין נאכלות עד מוצאי שבת
אפילו בזמנו אבל קומץ כמצותו חשיבא
אמר רבא בשקדם וסילק מר זוטרא
ז)
א]
❖
ח)
דבאותה שבת הוי יום הכפורים הא
ליה דלילה אין מחוסר זמן:
ואיתימא רב אשי אמר אפילו תימא בשלא
ט) י)
מתני' לא פחות. משני ימים
לא קשיא דלענין אכילת קדשים לילה
כ)
קדם וסילק כיון דסידרו שלא כמצותו נעשה
❖
משנאפו: לג'. שאפאום בערב שבת
הולכת אחר היום שעבר כדאמר
רבינו גרשום
כמי שסדרו הקוף: מתני' שתי הלחם
באותו ואת בנו הילכך
שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יו"ט:
השבת מחוסרין זמן הן
נאכלות אין פחות משנים ולא יותר על
ב]
לתשעה. לשבת שניה: נאכלות
מיקרי אחד עשר כך פירש בקונטרס
שאין השלחן מקדש באותן
הגהות הב"ח
הימים כלל אפי' לאיפסולי
שלשה כיצד נאפות מערב יו"ט נאכלות
לעשרה. שנאפה בחמישי בשבת: שני
ונראה דלא קשיא מידי דאם באו
א
(א) במשנה אין
דכל מוקדם מחוסר זמן
ימים טובים של ר"ה. קודם לשבת
עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגין
ביו"ט לשנים חל יום טוב להיות אחר השבת
נאכל (ב) גמ'
הוא: וכיון דאמרת דלילה
אין מחוסר זמן הוא:
הא נמי
נאפה יא] בארבע ז) ונאכלת לשבת
אותו היום קודש ולמחר קודש
נאכלות לשלשה לחם הפנים (א) נאכל
ב
(ג) רש"י שלא
כי מטי יומא דבי שמשי
❖
יום שני עיקר ומנינן מיניה
שניה לאחד עשר. ואי קשיא י"ב נינהו
(ד) ד"ה הן
ג] אין פחות מתשעה ולא יותר על אחד
קמא הואיל ומחר בשבת
בשש שעות ולמעלה בזמן
יוה"כ ויחול אחר השבת ודנוהגין אותו
דהא אין נאכלות עד מוצאי שבת
עשר כיצד נאפה מערב שבת ונאכל בשבת
סדור מתקדש הלחם ליקדש
היום קודש חומרא בעלמא דלא
דאותו שבת הוי יום הכפורים הא לא
נמי מאורתא לאיפסולי
מוסף רש"י
לתשעה חל יו"ט להיות ערב שבת נאכל
ליזלזלו ביה לשנה הבאה ואם קודם
קשיא דלענין אכילת קדשים לילה
דהא ליליא שסידרו ויומא
לעשרה שני ימים [טובים] של ראש השנה
חד יומא הוא: אמר
המשך מעמוד קודם כל
מנחה באו עדים לא עבדינן אלא חד
הולך אחר היום שעבר כדאמר באותו
רבא בשקדם בין השמשות
המסיך את רגליו טעון
נאכל לאחד עשר ואינו דוחה לא את השבת
ג
ואת בנו הילכך מיתקרי
יומא ומחרתו דהוא ערב שבת חול
וסילקו עד למחר כדי
טבילה.
שלא יקדשו ליפסל: אפי'
ולא את יו"ט רבן שמעון בן גמליאל אומר
י"א: ואין דוחה. אפייתן: את יום
אע"פ שכבר אפו לחם הפנים מערב
תימא בשלא קדם. הואיל
צום. חל יום הכפורים בערב שבת
יו"ט חוזרין ועושין אחרים לקיים
משום רבי שמעון בן הסגן דוחה את יו"ט ואינו
ותחלת סידורו מעיקרא
אין לחם הפנים נאפה בו: גמ' לדברי
שלא כמצותו היה וכד מונח
לחם חום כמו שנוכל יותר וראשון
דוחה את יום צום: גמ' אמר רבינא לדברי
ועומד נעשה כמי שסידרו
האומר. במסכת ביצה
נאכל בפדיון ואע"פ דאמר בפרק
הקוף ולא הוי כלום אותו
ד האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט לא
סדור וחשיב כמה דלא
מחלוקת: שמא ישהא. קרבנות
המנחות והנסכים כל
(ג)
תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו
הוי מסודר מעיקרא אלא
קידוש ידים ורגלים.
הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח
כל השנה שיהא נודר ונודב ולא
השתא בשבת בזמנו הילכך
(שם) לא זו בלבד.
ד] שלא ישהא אלא מדאורייתא נמי לא חזו
לעולם היכא דאיכא תקנה לא אמר
יקריבם עד הרגל ונמצא מכוין וממתין
לא מקדיש ליה בי שמשי
למיפסליה אבל גבי מנחה
אלא אף
דהא שתי הלחם דחובת היום הוא וליכא
יב] מלאכה עד המועד ועוד שמא
משום לחם חום ביום הלקחו כדאמרי'
שקמצה בלילה דקסבר דיום
מליקת העוף וקמיצת
למימר
שמא ישהא וקתני אינו דוחה
לא
יעבור בבל תאחר: וליכא ח) יג] שמא
בפרק התכלת גבי שני
הוא לא אמרינן נעשה כמי
המנחה בלילה תשרף.
שקמצה הקוף אלא מקדשה
ישהא. שהרי אין יכול להקריבם
כבשים ששחטן על ארבע חלות ותודה
את השבת ולא את יו"ט:
ליפסל: ואינו דוחה אפייתן
אלא בו ביום:
ששחטה על שמונים חלות ומיהו
את יום צום הכפורים דחמור
הדרן עלך שתי הלחם
כשבת: שמא [ישהה] כל
(יומא כט.) הוא תני לה
קשה היכי חייל יום הכפורים באחד
הדרן עלך שתי הלחם
נדרים של כל השנה עד יו"ט
והוא אמר לה.
בשבת הא משמע בפרק החליל
ולא היו מספיקין הכהנים
המנחות ה והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו
המנחות והנסכים. עד שלא
להקריבן ולאוכלן ונמצאו
כלי
דלא מיקלע באחד בשבת
בכלי יש להם פדיון משקידשו
קדשים באין לבית הפסול.
שרת מקדשין שלא
קדשו בכלי. לא קדשו
אלא לאחרים שעושין לעולם אחד
ועוד כיון דלא הקריבו
בזמנן.
בכלי אין להם פדיון העופות והעצים והלבונה
ו
קדושת הגוף אלא קדושת דמים
מלא ואחד חסר ומשנה זו שנויה
ועבר עליהן רגל וקאי בבל
תאחר: וליכא למימר שמא
וכלי שרת ה] משנטמאו אין להן פדיון שלא
בפ"ב דערכין וקתני רישא
שצריך לפדותן והדמים קדושים:
ישהה לרגל. דהא אינן
נאמר פדיון אלא בבהמה: גמ' אמר
והעופות והעצים והלבונה וכלי
י)
אין פוחתין מששה חדשים המעוברין
יד]
קרבין אלא בעצרת וקתני
ו]
אין אפייתן דוחין יו"ט כ"ש
כל הקרב
שרת שנטמאו אין להם פדיון
בשנה ולא נראה לעבר יותר על
שמואל ואפילו הן טהורין נפדין מאי טעמא
נדרים ונדבות:
ביום.
שלא נאמר פדיון. בקדושת הגוף
שמנה ומשמע התם דאתיא דלא
הדרן עלך שתי הלחם
קדוש.
כמה דלא קדשי בכלי קדושת דמים נינהו
כאחרים: ואינו דוחה את יום
והנסכים שנטמאו
המנחות
אלא בבהמה בעלת מום כדמפרש
וקדושת דמים נפדין והא נטמאו תנן הוא
עד שלא קדשו
בלילה.
בגמרא: גמ' ואפילו (ד) טהורים
צום. בפרק אלו עוברין
בכלי שרת יש להן פדיון.
הדין דאע"ג דלא נטמאו ואיידי דקא בעי
דכיון דלא קדשו בכלי
נפדין. מנחות ונסכים: בעל מום
פריך מהכא דשתי הלחם למאן
לית בהו קדושת הגוף
קדוש בלילה.
מיתנא סיפא משקידשו בכלי אין להן פדיון
איקרי טמא. מפרש לקמן :
דאמר מדאורייתא צורכי שבת נעשין
אלא קדושת דמים דלא
דאפילו נטמאו נמי לא תנא נמי רישא
ז]
נפקי לחולין אלא בפדיה:
כ)
ביו"ט דהכא קתני ואפילו דיו"ט
דמכלי
העופות והעצים והלבונה
בלילה לא.
שנטמאו עד שלא קדשו בכלי פשיטא
ביו"ט לא עבדי ומשני שאני התם
ח]
(ב)
וכלי שרת אע"ג דניטמאו
ליקרב.
דאמר קרא לכם ולא לגבוה ולרשב"ג
קדושת הגוף נינהו איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ובעל מום איקרי טמא
לית להו פדייה דקלישה
טומאה [בהו] וכטהורין
דאמר משום ר"ש בן הסגן דוחה את
טמא נמי כבעל מום דמי ט] ואע"ג דקדוש קדושת הגוף כי נפיל ביה מום
דמו כדמפרש בגמרא.
יו"ט ואינו דוחה את יום צום מא"ל
דלא נאמר פדיון אלא
מיפריק הני נמי ליפרוק קמשמע לן דלאו כי האי
טמא קרייה רחמנא לבעל מום
בבהמה: אמר שמואל מתני'
ס"ל כאבא שאול ומוחק שם בקונטרס
דמכלי
דקתני שניטמאו לאו דווקא
יום צום (משמע) [משום] דלא שייך
אפי' הן טהורין נפדין:
דהתם כי ניטמו נמי אין להן
יום צום גבי שתי הלחם ובחנם מחקו דמילתא דרשב"ג מיתניא בתר הנך תרתי בבי דשתי הלחם
ולחם הפנים ואתרוייהו פליג רשב"ג
❖
פדיון: קמ"ל. דהאי
ונקט יום צום משום לחם הפנים: הדרן עלך שתי הלחם
(יומא כט:) ליקדוש
וליפסל.
המנחות
העופות
והנסכים שנטמאו. בגמרא פליגי אי נטמאו דוקא או אפילו טהורין:
. בשקדם הקדישן למומן מיירי אבל
שיטה מקובצת
היו בכלל העמדה והערכה
קדם מומן להקדישן נפדין כדתניא בתוספתא ובפרק בתרא דתמורה דתני לוי הכל
א] אמר רבינא בשקדם:
ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תני לוי במתניתיה אפילו חיה ואפילו עופות: וכלי שרת. לרבי נחמיה
דאמר פרק הנהנה
(שם) ואבוה
ב] נאכלות לא פחות:
דר' אבין.
ג] נאכל. לא פחות: ד] שמא
דיש מועל אחר מועל דאם אחרים מביאין לידי מעילה הוא עצמו לא כל שכן ניחא דאין להם פדיון ואשכחן לרבנן נמי דאין
ישהה נדרים ונדבות של כל
מועל אחר מועל דמדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי דרבנן בעלמא דמפרש כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי:
השנה עד יו"ט ולא היו
אע"ג
מספיקין הכהנים להקריבן
ולאוכלן ונמצאו קדשים
באין לבית הפסול ועוד כיון שלא הקריבן ועבר עליהן הרגל קאי בבל תאחר: הרגמ"ה: ה] תיבת משנטמאו נמחק: ו] פדיון. ס"א אינו:
ז] פדיון דהתם אפי' נטמאו: ח] שנטמאו משקידשו בכלי אין להם פדיון ותיבות עד שלא קדשו נמחק: ט] דמי דאע"ג: י] בליל שבת (יומא כט:) הא ימים מחוסרין זמן.
(שם) לילה אין מחוסר זמן.
שניה בלינה: יא] נאפה ברביעי: יב] וממתין מלאכתו: יג] וליכא למימר: יד] העופות:
(חגיגה ט:) עד כאן מעמוד קודם
כי מטי לילא דבי שימשי. (יומא כט:) בי שימשי.
(שבת פו:) (כתובות קג. ועי' תענית כה.) בשקדם וסילק. שלא כמצותו. נעשה
כמי שסדרו הקוף. (יומא כט:) שתי
הלחם אין נאכלין פחות משתים. ולא יותר על שלשה.
(ערכין ח:) לחם הפנים. אין נאכל פחות מתשעה. נאפה מערב שבת.
חל יו"ט להיות ערב שבת. שני י"ט של ר"ה.
שאינו דוחה. (פסחים מו: מז.) לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו.
שמא ישהה. מדאורייתא נמי. דהא שתי
הלחם. (ביצה
כ:) נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. (שם יט.)
הדרן עלך שתי הלחם