המנחות
והנסכים
פרק שנים
עשר
מנחות קד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מוריינא
וההוא גברא. (א) אדידיה קאמר דהא אפלטר סמכינא ואין דעתי
נשיאה. של בית רבי ואפשר שהיה בימיו דאפי'
דבי
א)
לא א
מיושב להשיב לו: מאי הוי עלה. דהאי שיעורא: רבי יהודה
רבי
מאיר דנפטר קודם רבי יהודה כדמוכח בפרק
לב ב
בר אילעאי מוריינא דבי נשיאה הוה. ב] והיה להם לבית רבי מורה שני דקידושין היה קיים עדיין בהלולא דרבי שמעון בר רבי
לג ג
הוראות ועל פיו היו עושין כל דבריהם והוא צוה להם לשערה:
כדמוכח בירושלמי דביצה דעבר קמי פתחא ושמע שהיו מטפחין
ב) ג)
לד ד
כשמעתא דידיה. דאמר בית הלל
ואמר מחללין את השבת ואף בימי
ד) ה)
ו)
לה ה
מטמאין בדם נבילות: ששה דברים.
רב היה כדמשמע בפרק קמא דעירובין
וההוא גברא על פלטר סמיך מאי הוי עלה
❖
במסכת עדיות קא חשיב להו: על
דאמר רב האי דמחדדנא
אמר רב יוסף רבי יהודה מוריינא דבי נשיאה
ז)
כזית. ושיעור טומאת נבילה בכזית:
ח)
מחבריא דחמיתיה לרבי מאיר מאחוריה
הוה ואורי ליה כשמעתיה דתנן רבי יהודה
ט)
מתני' אין מתנדבין לוג. יין
מוסף רש"י
ויש גורסין שם רבי משום עובדא
י)
אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי
הואיל
לנסכו שלא מצינו מנחת נסכים של
דירושלמי:
ויכול לקרוש
ששה דברים מקולי
בית הלל דם נבילות בית שמאי מטהרין ובית
וכו'.
ולעמוד על כזית. משמע דדם טמא
לוג ולא שנים ולא חמשה אבל מתנדבין
הלל מטמאין אמר רבי יוסי בר' יהודה אף
מחמת דחשיב כבשר ותימה דבמעילה
שלשה דחזו לכבש וארבעה לאיל דהיא
כ)
ל)
כשטמאו בית הלל לא טמאו אלא ברביעית
יח]
בפרק קדשי מזבח אמר
שלישית ההין וששה דחזו לפר ומששה
❖
מ)
מנין לדם שרצים שהוא טמא שנאמר
ולמעלה דשבע חזו ג' מינייהו לכבש
הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית:
בית שמאי מטהרין.
וזה לכם הטמא תיפוק לי דחשיב כבשר
וד' לאיל ושמנה חזו לשני אילים תשעה
מתני'
א אין מתנדבין לוג שנים וחמשה אבל
תורה אור השלם
ויש לומר דאיצטריך קרא לרבויי דם
חזו לפר וכבש עשרה חזו לפר ואיל י"א
מתנדבין שלשה וארבעה וששה ומששה
צלול דמטמא בכעדשה דס"ד עד שיהא
חזו לשני אילים וכבש וכך לעולם:
1. כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה
ולמעלה: גמ' איבעיא להו יש קבע לנסכים
ב
גמ' יש קבע לנסכים. אמר הרי
אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה
בו כדי שיוכל לקרוש ולעמוד על
ג]
רֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ:
או אין קבע לנסכים היכי דמי כגון דאייתי
❖
עלי כך וכך לוגין ד] מי הוי קבע דאין
כעדשה ולהכי תנן דם השרץ ובשרו
במדבר טו יג
חמשה אי אמרת אין קבע לנסכים משיך
על כזית.
יכול להקריבם אלא הכל ביחד דהוו
מצטרפין דשיעורן שוה אבל דם נבילה
ומקריב ארבעה מינייהו דחזי לאיל ואידך הוי
קרבי בקרבן א' או אין קבע ויכול
ובשרה לא דאין שיעורן שוה וכן מוכח
הגהות הב"ח
נדבה ואי אמרת יש קבע לנסכים עד דממלי
להקריבםה]ד)[מה]דחזובאפיו]נפשייהו:
בירושלמי דאמר דם נבילה טמא י)
(א) רש"י
ששה לנדבה.
(שבת עז.)
❖
לאו מדידיה היכי דמי. למאי נפקא מינה: ואידך
והדתנן דם השרץ ובשרו מצטרפין ואין
להו לא קרבי מאי אמר אביי תא שמע ששה
ג
הוי נדבה. נדבת ציבור וימכר ויפלו
לנו כיוצא בו וא"ת ולמה לי קרא בפרק
לנדבה ואמרינן כנגד מי כנגד מותר חטאת
בהמה המקשה לרביעית דם
דמיו לשופרות או יקרב הוא עצמו
ומותר אשמות ומותר אשם נזיר ומותר אשם
גליון הש"ס
מן המת הרי יכול לקרוש ולעמוד על
ויצטרף עם השני לוגין אחרים ויקרב
מצורע ומותר קינין ומותר מנחת חוטא ואם
רש"י ד"ה ואחד למותר
א]
לנסכי תמיד דהוו נמי לציבור: ואי
כזית ויש לומר דשאני מת דהוה
אשם נזיר וכו' וזה להתירו
איתא ליתקין שופר אחרינא כנגד מותר
אמרת יש קבע עד דממלא להו. ויביא
ממעטינא דם משום דגזעו מחליף
ביין.
נסכים הנך לנדבת צבור אזלי הני שכיחי
לוג הששי כי היכי דליתחזי לפר לא
כדדרשינן בריש דם הנדה
❖
אפשר דמצטרפי דמר ודמר בהדי הדדי
מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף
קרבי דהא אין יכול להקריב ז] בפני
(להלן קז:)
עצמו: ששה לנדבה. גבי י"ג שופרות
יצאו שינים שלא נבראו עמו יצאו שער
וקרבי אמר רבא תא שמע אזרח מלמד
ד
1
שהיו במקדש קאי די"ג שופרות הוו
וצפורן שאע"פ שנבראו עמו גזען
שמתנדבין נסכים וכמה שלשת לוגין ומנין
רבינו גרשום
בשבעה מהם היו נותנין הנך מעות
מחליף ופריך והרי בשר דגזעו מחליף
שאם רצה להוסיף יוסיף תלמוד לומר יהיה
[וההוא גברא כו'.] כלומר
דמפרש במסכת יומא ובמסכת
וטמא ומשני מקומו נעשה צלקת ועוד
לא ידע למיהדר שטרוד
יכול יפחות ת"ל ככה מאי יוסיף אילימא
שקלים תקלין חדתין ועתיקין
קשה בפרק כל שעה
מפני מחשבת מזונות: ר'
ארבעה וששה מאי שנא שלשה דחזו לכבש
יהודה מוריינא דבי נשיאה
דלא משני אקושיא דדם כשהותרה
קינין גוזלי עולה עצים ולבונה וזהב
הוה שהוא היה מורה איסור
ארבעה וששה נמי חזו לאיל ופר אלא לאו
נבילה היא וחלבה וגידה ודמה הותרה
לכפורת וששה מהם היו לנדבה ליתן
והיתר לפני ר' ודקאמר
שיערו חכמים את דמיה
חמשה ושמע מינה אין קבע לנסכים שמע
כדמשני אקושיא דחלב וגיד משמע
בהן מעות ההולכות ח] לנדבת צבור:
ר' יהודה מוריינא הוה
מינה אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי אין
ואמרינן. לקמן בפרק בתרא :
דלא חשיב כבשר לפיכך צריך לומר
וכשמעתיה אורי לפני ר'
❖
(יומא נה:)
דתניא ר' יהודה אומר וכו'.
כנגד מי כנגד מותר חטאת. ט] כגון
שיש שום ריבוי דמרבינן ביה דם
מתנדבין לוג שנים וחמשה קתני חמשה דומיא
ור' יוסי בר יהודה מפרש
הפריש מעות לחטאת והוזלו הכבשים
נבילות ולבתר דמרבה ביה מסתבר
(בריית') [מלתא] דאבוה:
דשנים מה שנים דלא חזו כלל אף חמשה נמי
אין מתנדבין יין לוג שנים
שיטה מקובצת
ונתותרו לו מעות: ואחד למותר אשם.
לאוקומי רבויא ברביעית שיכול לקרוש
דלא חזו כלל מידי איריא הא כדאיתא והא
ולא חמשה. שלא מצינו
ולעמוד על כזית : אין מתנדבין
סתם כגון גזילות ומעילות: ואחד
כ)
נסכים של ב' לוגין ולא של
א] תיבות ומותר קינין ומותר
כדאיתא אמר אביי אם תמצא לומר אין קבע
למותר אשם נזיר. דאותו מותר לא
ה': אבל מתנדב ג'. שכך
לוג שנים וחמשה. תימה כי היכי
מנחת חוטא נמחק.
לנסכים הא אין קבע לנסכים אם תמצא לומר יש
ראוי לכבש: וד'. שכך צריך
חידושי הרגמ"ה
דאמרי' גבי מנחות דאם
היה מעורב עם מותר אשם סתם לפי
לאיל שיש בו ב' עשרונים:
רבי יהודה מוריינא. היה
קבע לנסכים עד עשרה פשיטא לי אחד עשר
ה
שזה לכפר $ וזה להתירו ביין: ואחד
אמר חצי עשרון יביא עשרון שלם
וששה. שכך ראוי לפר
מורה [הוראות] לפני רבי
שיש בו שלשה עשרונים:
[ופרידה של בית רבי שמתה]
מיבעיא
למותר אשם מצורע. דלא דמו להנך
עשרון ומחצה יביא שנים הכא נמי
ומששה ולמעלה. שכן ראוין
ששיערו חכמים את דמה רבי
שבא להתירו במחנה ואינך י] מפרש בפרק בתרא וכל הנך
נימא כי אמר לוג או שנים
יביא שלשה שהם נסכי כבש וכי אמר
ליחלק. כיצד אם נדר ז'
יהודה הוה וכשמעתא [דידיה
ראוין לשני נסכים לכבש
הורה] לפני רבי: רבי יהודה
מותרות אזלי לנדבת צבור כשהמזבח בטל לוקחין באותם מעות
חמשה יביא ששה שהם נסכי פר ושמא הכי נמי היכא דאמר הרי עלי
ואיל. ואם נדר ח' ראוי
כו' רבי יוסי מפרש [מלתא]
עולות הבשר לשם ועורות לכהנים דזהו מדרשו של יהוידע במסכת
אבל הכא מיירי בנדבה דיש לוג אחד או שנים לפניו ואמר הרי אלו
לשני אילים. ואם ט' ראוי
דאבוהי: יש קבע לנסכים.
לפר וכבש. ואם י' ראוי לפר
כלומר שאם נדר [כמו]
תמורה : ואם איתא. דהמביא חמשה לוגין ה) קרבי
לנסכים ובגמרא גבי יש קבע לנסכים פירש בקונטרס כגון דאמר
ואיל. ואם י"א ראוי לשני
שראוי לנסכים [יקריב] ואם
הרי עלי כך וכך לוגין ל) למדה: ששה לנדבה. בפרק בתרא
ארבע מהם ואחד יהא נדבה: ליתקין לו שופר. להפיל בו
אילים וכבש וכן עד מאה
נדר יותר [לא יקריב]: או אין
מייתי לה לקמן ופליגי אמוראי כנגד מי: אמר אביי
כולן ראויין ליחלק: יש
הדמים: הנך. מותרות לנדבת ציבור אזלי: הנך. נסכים למה להו
קבע. כלומר [יוכל לדור] כמו
קבע לנסכים. כלומר שאם
שירצה ויקח כמו שראוי
אם תמצא לומר כו'. מספקא ליה לאביי משום קושיא דרב אשי:
שופר הואיל ושכיח כל יומא שהרי רוב קרבנות טעונין נסכים:
נדר כשיעור שראוי לנסכים
לנסכים [והמותר] יהיה נדבה
עד עשרה פשיטא לי אחד עשר מיבעיא לי. ואם תאמר שבעה נמי
אפשר דמצטרפי דמר ודמר. אם נדר ה' יקריב ד' ויניח לוג הנשאר
קדש ואם נדר יותר לא
וכולן [קרבי] והיינו כדמפרש
קדש: אי אין קבע. כלומר
היכי דמי כו': ואי אמרת יש
ויצטרף עם מותר נסכים אחרים עד שיהו ד' או ג': אזרח. גבי
תיבעי אי לשני מ) כלים איכוין עד דממלא להו לא קרבי או לאיל וכבש
יביא כמה שירצה ויקח מהן
קבע לנסכים עד דממלי להו
נסכים כתיב כל האזרח יעשה ככה את אלה וקרא יתירא הוא דהא
איכוין וי"ל דלא מיבעיא ליה אלא בתרי מחד מינא וחד מחד מינא אי
כמו שראוי לנסכים והמותר
לא קרבי. הואיל והביא
יהיה נדבה וכולן קדש.
חמשה עד שיביא עוד אחד
לעיל מיניה כתיבי כל דין נסכים מלמד שמתנדבין נסכים בלא קרבן
אמר או לא אבל פשיטא דחד מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן:
והיינו כדמפרש היכי דמי
שהם שש לא קרבי [דאז] חזו
וכמה שלשת לוגין דבציר מהכי לא חזי למידי: יהיה.
חצי ההין
מה
כגון וכו': ואי אמרת יש
או לשני כבשים או לפר מאי:
קבע עד דממלי להו. כלומר
ואמרינן. ששה דנדבה כנגד
יהיה לפר משמע יא] ו)ז) דמנחה דהויא אחריתי. לישנא אחרינא בפרשת נסכים כתיב ככם כגר יהיה: ככה. עיכובא: אילימא ארבעה
הואיל והביא חמשה עד
מי כנגד מותר מעות חטאת
וששה. פשיטא יב] מי צריך קראי לרבויי: מאי שנא שלש. דפשיטא לן דחזו לכבש כו': אלא לאו. מידי דלא חזו יג] ליה אתי
שיביא עוד לוג ששית לא
ומותר אשם נזיר ומותר אשם
קרבי דהשתא חזו או לשני
מצורע ואשם מעילה לא נקט
לרבויי ולמשמע דמתנדבין יד] ויקריבו ארבעה והחמישי יהא מותר: מה שנים לא חזו כלל. דליכא למימר משיך חדא מינייהו ומקריב לה:
כבשים או לפר מאי: ת"ש
משום דלית ליה נסכים והנך
הא כדאיתאטו] . שנים אין מתנדבין לגמרי חמשה לכתחילה הוא דלא שאין מפרישין תחילה למותרות אבל דיעבד מקריב ארבע וחמישי
דתנן בשקלים י"ג שופרות
אית להו: ליתקין ליה כו':
יהא מותר לנדבה: הא אין קבע לנסכים. וכמה דבעי משנים ולמעלה מייתי וכי מייתי חמשה מקריב ארבעה מינייהו ואידך מותר וכל
היו במקדש וכתוב עליהן
הנך שיתא לא [שכיחי]
טז]
תקלין חדתין וכו' עד וששה
דמנחת חוטא אין [אדם]
מה דבעי מייתי ומאי דחזי מקריב ואידך מותר ח) לנדבה והכא ליכא למיבעי ולא מידי: עד עשרה פשיטא לי. דלוג ושנים וה' יז] לגמרי
לנדבה ואמרי' הני ששה
חוטא בכל יום ולא מצי
[לא קרבי] עד דממלי להו שלש לכבש חזו וד' לאיל וששה לפר ושבעה לכבש ואיל ח' לשני אילים ט' לפר וכבש י' לפר ואיל: אחד עשר
ט)
דנדבה כנגד מי כנגד מותר
[לאצטרופי] בכל יום והנך
מעות חטאות ומותר אשם
מותרות לנדבת צבור לקיץ
מיבעיא המזבח דלא חזי למידי
נזיר ומותר אשם מצורע
וכולהו שית דמפרש שמואל בפירקין דלקמן הרי עלי עשרון. ואשם גזילות ואשם מעילות לא נקט דמשום דלית להו נסכים. והנך אית
אחרינא אבל הני מותרות דנסכים שכיחי כדאמרינן לקמן מתנדב אדם נסכים בכל יום הואיל דשכיחי ושכיחי מותרות כגון דאייתי
להו. ומה היו עושין מהן היו לוקחין מהן עולות לקיץ המזבח והבשר לשם והעורות לכהנים. ואם איתא דאין קבע לנסכים ומשיך
חמשה ופש להו חד ואי הוי תלת דאייתי כל חד חמשה ופרשו לכל חד חד וחזו הנך תלת לוגין לאצטרופי לנסכי כבש וקרבי בכל יום
מאי דחזי לנסכים ואידך לנדבה אזל ליתקן ליה שופר: לא דמי דהנך שיתא לא שכיחי דחטאת אין אדם חוטא בכל יום ולא נזיר בכל
הלכך לא תיקנו להו שופר דהא מצו הנך מותרות למיקרביה ליה:
יום ולא מצורע בכל יום. והנך מותרות לנדבת ציבור אזלא לקיץ המזבח דלא חזו למידי אחרינא. אבל הני מותרות דנסכים שכיחי
(עכ"ל הרגמ"ה):
כדאמר רבא לקמן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום והואיל דשכיחי ושכיחי מותרות כגון דאייתי חמשה ופש ליה חד ואי הוו תלת
ב] הוה מורה להם: ג] לנסכים או אמר: ד] לוגין לנסכים: ה] להקריבם מאי: ו] באפי נפשיה: ז] להקריב הארבעה בפני עצמו:
דאייתי כל חד חמשה ופש לכל חד וחד חזו הני תלת לוגין לאיצטרופי לנסכי כבש וקרבי בכל יום הלכך לא תקינו ליה שופר דהא מצו
ח] ההולכות לצורך נדבת: ט] חטאת באחד מהם היו נותנין מותר חטאת: י] ואינך שנים: יא] תיבת דמנחה נמחק: יב] פשיטא אמאי:
הנך מותרת למקרב לאלתר: אזרח. דכתיב בסוף פרשת נסכים דכתיב כל האזרח יעשה ככה בא ללמד שמתנדב מי שירצה נסכים יין
יג] תיבת ליה ל"ש ונמחק: יד] דמתנדבין חמשה ויקריב הארבעה: טו] כדאיתא והא כדאיתא: טז] תיבות וכל מה דבעי כו' ואידך מותר
בלא זבח וכמה ג' לוגין. שלא יפחות מן השיעור המועט בנסכים דהיינו כבש דלית ליה אלא חד עשרון וג' לוגין. מאי יוסיף אילימא
נמחק: יז] לגמרי לא עד: יח] דבמעילה. עיין במס' שבת (דף עז ע"א):
ד' או ו' הא לא הוי תוספת נסכים דהני שיעור גמור הוו אלא לאו מדקאמר יוסיף שמע מיניה דאחמשה קאי ומשום דאין קבע לנסכים שמע
מינה: אף חמשה דלא חזו כלל אלמא דלא אמרינן אין קבע לנסכים: מיהא לא איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. כלומר דשנים ודאי לא חזו כלל אבל חמשה חזו כדאמרן אין קבע לנסכים: אם תמצא לומר יש קבע לנסכים עד עשרה פשיטא לי. דמתנדבין דהא ראוין