הקומץ
את המנחה
פרק שני
מנחות
טו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות. לא למישרייה לטמא באכילה כז]
רבנן סברי הציץ מרצה על. טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה
א) ב)
יג א
ג)
שנזרקה יא] עליהן זריקה מעלייתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן
אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור
❖
ד) ה)
יד ב
לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור: ורבי יהודה סבר אין
מעליא אבל טמא לא מישתרי באכילה דעבר יב] ליה בלאו מוהבשר אשר
ו)
ז)
יגע בכל טמא לא יאכל : ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה.
הציץ מרצה. והוה ליה האי
טמא כאבוד ושרוף ולא מהניא זריקה
ח) ט)
שיטה מקובצת (המשך)
יג] בטומאה שנגעה בדבר הנאכל
כח] לטהור אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפ'
י)
לכהנים הלכך לא הוי זריקה מעליא
כיצד צולין טומאה הותרה
שמשון דה"פ מאי איכא ציץ
רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות ורבי
מרצה מאי שייך כאן האי
ולא מישתרי טהור: והא עולין. דד"ה
בציבור ולא מיבעי ציץ לרצויי מ) דמאי
יהודה סבר אין הציץ מרצה על אכילות א"ל
כ)
א]
טעמא דר"י דריצוי הציץ
ציץ מרצה על טומאה שנגע בעולין
דהתר הוא בציבור לא מהניא להאי
(וה"נ) [והכי קא] אמרינן
רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא והא עולין
והא עולין דלא שייך כאן
למזבח: בזיכין. הוו עולין: יעשו.
טמא למישרייה באכילה הוא הדין נמי
טעמא דריצוי ציץ: ד] שאין
דהציץ מרצה על העולין ופליגי דתניא נטמא
נ)
במזבח בטומאה יד] יגעם זה לזה אם
דלא מהניא למישרייה לטהור דלענין
קרבן צבור: ה] והכא מאי
אחד מן הבזיכין רבי יהודה אומר שניהם
ל) מ)
ב]
הציץ מרצה איכא פ"ה שהרי
ירצה: שאין קרבן ציבור חלוק. ואפי'
היתר אכילה לא מהניא ולא הויא כריצוי
נ)
אין הציץ מרצה על טומאת
יעשו בטומאה לפי שאין קרבן ציבור חלוק
טו] ו) אי מגיעו בשניהם טמאים
ציץ ולמ"ד מרצה מהניא לטהור ולא
גברא וא"ת אפי' יהיה הציץ
מהניא לטמא: והא עולין דציץ מרצה
ס)
וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור
מרצה מאי פריך ואמאי יעשו
וקרבן צבור דוחה טומאה בפרק כיצד
ע)
הטהורים בטומאה וכי מותר
צולין ואמאי לא הוי טהור
כו'. ואפי' למ"ד בפ' כיצד צולין
בטהרתו ועוד אמר רב אשי ת"ש ר' יהודה
פ)
לטמא הטהור אלא נ"ל
צ)
אין הציץ מרצה על העולים הנ"מ ביחיד
בטהרתו הא ציץ מרצה על העולין
דהכי פריך מאי ציץ מרצה
אומר ג] אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים
❖
ק)
שייך כאן שהרי פסח אינו
אבל בציבור מודה דציץ מרצה על
והויא הקטרה מעלייתא ואסור לטמא
טהורין יעשו בטומאה לפי שאין ד] קרבנות
מרצה בריצוי ציץ וא"כ ע"כ
העולין: ופליגי.
את הטהור: שבט אחד טמא. בי"ד
כט]
משמע
טעמא דר"י לאו משום דציץ
ציבור חלוק ה] והכא מאי הציץ מרצה איכא
מרצה אלא משום דאין קרבן
תורה אור השלם
דאי משכח ס) תנאי דציץ מרצה על
בניסן וס"ל לרבי יהודה שבט אחד
צבור חלוק כדמפרש ואזיל
ועוד האמר רבינא ת"ש נטמאת אחת מן
העולין הוה ניחא ליה ולכאורה כ"ש
איקרי קהל הלכך דוחה טומאה ויעשו
1. אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ
ר' יוחנן. תו"ח: ו] תלמוד
החלות או אחת מן הסדרין רבי יהודה אומר
ערוך: ז] גלל לחם: ח] לחם
וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה
כולן בטומאה עמו: לפי שאין קרבן
דהוה קשה טפי דרבי יהודה דאמר
גלל כבשים ואין כבשים גלל
חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן
שניהם יצאו לבית השריפה לפי שאין קרבן
ציבור חלוק. ולדברי חכמים טהורים
שניהם יעשו בטומאה קסבר דציץ מרצה
לחם: ט] ממנה ומלחמה
וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים
מבעיא. קצת קשה דאין זה
ציבור חלוק וחכמים אומרים הטמא בטומאתו
עושים הראשון והשבט עושין פסח
על העולין ומתניתין קסבר אין הציץ
בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכת חַøת
❖
בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: ויקרא ז יב
קו"ח דלמא ממנה ומלחמה
שני טז]: רבי יהודה למוד ערוך.
מרצה על אכילות ורבנן דאמרי טמא
והטהור יאכל ואם איתא לפי שאין הציץ
עדיף מכולו לחם כדאשכחן
ששנאה מרבותיו: מתני' והתודה
לעיל גבי שתי יריכות דאין
בטומאתו וטהור בטהרתו קסברי אין
מרצה על אכילות מיבעי ליה אלא א"ר יוחנן
בו כרת עד שיתפגל בשתיהן
הגהות הב"ח
אינה מפוגלת. והאוכלה אין ענוש
הציץ מרצה על העולין ובמתניתין
ו] למוד ערוך הוא בפיו של רבי יהודה שאין
בכזית וכולו מאחת לא
כרת: גמ' מ"ט. התודה מפגלת
(א) גמ'
קסברי הציץ מרצה על אכילות:
נתפגלה. תו"ח: י] ומה
קרבן ציבור חלוק: מתני' התודה מפגלת
אבל (ב) רש"י
א
רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד
המפגל אין מתפגל כו'.
לחם ז) (ב) . מדהוה ליה למיכתב והקריב
תימה אמאי לא מקשה
את הלחם והלחם אינו מפגל את התודה
חלות על זבח התודה וכתיב והקריב
טמא כו' שאין קרבן ציבור
והקריב וגו'
כמו כן במתניתין דתודה
❖
כיצד שחט את התודה לאכול ממנה למחר
מפגל את הלחם כו' ומה
על זבח התודה חלות יז] ח)(תודת שלמיו)
חלוק. אף על גב דרבי יהודה ס"ל
תודה המפגל אינו מתפגל
היא והלחם מפוגלין לאכול מן הלחם למחר
בפ"ק דיומא דטומאה הותרה
דמשמע תודה הם החלות הלכך כי
הבא לפגל ולא פגל דהיינו
לחם אינו דין שלא יתפגל
מוסף רש"י
בציבור מ"מ איצטריך ליה טעמא דאין
אמר על מנת לאכול תודה למחר הוי
הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת הכבשים
ב
וי"ל דלפ"ה ניחא דפי' ומה
לחם בכלל: אבל תודה. הבהמה לא
קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה
מפגלין את הלחם והלחם אינו מפגל את
אין הציץ מרצה על
המתפגל שבא לסייע לפגל
אכילה כדמוכח התם: והכא מאי
אכילות.
אבל בתודה דמתניתין אין
איקרי לחם הלכך כי מפגל לחם לא
הכבשים כיצד השוחט את הכבשים לאכול
הלחם מסייע ליה שהרי
הויא יח] בהמה בכלל: הכבשים. של
ציץ מרצה איכא. פי' הא אין הציץ
היא עצמה לבד מתפגל
מהן למחר הם והלחם מפוגלין לאכול את
(פסחים עז.) יעשו
עצרת: לחם גלל תודה. תודה עיקר
מרצה על טומאת הגוף כדפי' בקונט'
עכ"ל תו"ח. ובתוס' אחרות
הלחם למחר הלחם מפוגל והכבשים אינן
בטומאה.
תירצו בלשון זה וי"ל דהכי
ולחם טפל דשחיטת תודה יט] מקדשה
ודריש לקמן בהקומץ רבה עון
(שם פ.) מנין ללחמי
פריך אינו דין שלא יתפגל
גמ'
מפוגלין:
מ"ט אילימא משום דרב
ללחם כדאמרינן בפ' התודה
הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישי'
תודה שנקראו תודה.
בצירוף המפגל אחרי שלא
נתפגל אבל במתניתין אין
כהנא דאמר רב כהנא מנין ללחמי תודה
כ] יקריב קרבנוט) מלמד שאין הלחם
ובפרק שני דזבחים נמי אמרינן
התודה צריכה לצירוף הלחם
שנקראו תודה שנאמר והקריב על זבח
קדוש אלא בשחיטת הזבח וכן לחם
בהדיא דאין הציץ מרצה על טומאת
1
ואין לומר מקו"ח עכ"ל
תודה לא
עוד כתוב ומה המפגל אינו
גלל כבשים דשחיטת כבשים מקדשים
הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין
התודה חלות אי הכי איפכא נמי הא לא קשיא
איקרי לחם.
מתפגל וא"ת סוף הקו"ח
ללחם בפ' התכלת כא] תודה
דלמ"ד טומאה דחויה בעיא ציץ
לחם איקרי תודה (א) תודה לא איקרי לחם אלא
סותר את תחלתו דאם אינו
מתפגל הלחם מה הזבח
אין מניפין אותה עם החלות אבל
לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ
❖ כב]
הא דקתני הכבשים מפגלין את הלחם
(להלן פ:)
מפגל וי"ל דפריך למסקנא
כבשים מניפין אותם עם החלות דכתיב
אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ
כלומר לדבריך שאתה אומר
והלחם אינו מפגל את הכבשים לחם היכא
אפי' בלא ציץ: מנין ללחמי תודה
והניף אותם וכתיב על
הלחם מפוגל וכיוצא בו
אשכחן דאיקרי כבשים אלא (לאו) היינו
לעיל גבי טרפה. תו"ח:
שיטה מקובצת
לחם וגו': זה לזה. כבשים עם לחם:
כו'. לקמן בפ' התודה עיקר
יא] שנזרקה עליה: יב] דעבר
מילתא: לחם איקרי תודה תודה לא
טעמא לחם גלל תודה ואין תודה גלל דלחם
ז]
אימא כו'. והוא הדין אי תנא כבשים
עליה בלאו והבשר: יג] על
א] אין הציץ מרצה. הקשה
טומאה שנגעה: יד] בטומאה
ה"ר שמואל מאייורא ז"ל
לחם גלל ח] דכבשים ואין כבשים גלל דלחם
איקרי לחם. מהאי טעמא מיתרצא מה
הוה אמינא התם כי מפגלי כבשים
יגיעם זה: טו] ואפילו אין
דא"כ איך הכבשים מותרים
כג] מפגלי חלות צריכא י) : ממנה
שמקשים ע) בפ' הערל דיש
וצריכי דאי אשמעינן תודה התם הוא דכי
מגיען בשניהן: טז] פסח
באכילה דהא אמרינן לקמן
שני הס"ד ומה"ד הכא מאי
דאם אבד מן החלות
ומלחמה. כחצי זית מזה וכן מזה:
במעשר וביכורי' משא"כ בתרומה מ"ט
מפגל בלחם לא מפגלא תודה משום דלא
ריצוי ציץ איכא הא אין ציץ
אבדו הכבשים והכא משמע
השתא. זית כולו מלחם דהויא
דלא ילפינן פ) (ביכורים מתרומה) אע"ג
מרצה על טומאת הגוף כגון
דהכבשים מותר באכילה
הוזקקו זה לזה בתנופה אבל כבשים דהוזקקו
הך טומאה דשבט הס"ד
דהא לא פליגי אלא בחלות
מחשבה כד] חמורה דלא בעיא צירוף
דאיתקוש דדרשינן ותרומת
זה לזה בתנופה אימא כי מפגל בלחם ליפגלי
ומה"ד תלמוד ערוך ותיבות
אבל בכבשים מודו דנאכלים
אמרינן במתניתין דלא מיפגל תודה
ידך אלו הביכורים דביכורים איקרו
כ)
ר' יהודה נמחק: יז] חלות
וצריך עיון ע"כ: ב] שניהם
נמי כבשים צריכא: בעא מיניה ר"א מרב
הא קמ"ל דתודה נמי היינו
יעשו בטומאה. וה"ה אפילו
ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא:
תרומה תרומה לא איקריא ביכורים והא
חלות הלכך כי מפגלת תודה
אין ציץ מרצה הוה מצי פריך
השוחט את התודה לאכול כזית ממנה
כה] או לא. פגלי לחם דשיירל) במחשבה:
דמקיש להו בפרק העור והרוטב (חולין
מפגל נמי חלות הס"ד ומה"ד
שהרי בלי ריצוי ציץ טומאה
ומלחמה למחר מהו לאיפגולי תודה לא
תודה המפגל. תודה שסייעה לפגל
צ)
קכ:) התם אסמכתא בעלמא אמר :
איפכא נמי כי מפגל לחם
הותרה בצבור והוה הקטרה
המפגל אין מתפגל כו'. פירוש
תפגל תודה הס"ד ומה"ד
מעליא אלא ה"ק כלומר
מיבעיא לי השתא כולו מלחמה לא מיפגלא
לחם אין מתפגל כדקאמרינן התודה
לחם איקרי תודה כדכתיב
הכא לא שייך למימר טעמא
אינה מפוגלת: הבא לפגל. חצי זית
אותו שאתה ר"ל שהוא
ט] ממנה ומלחמה מיבעיא כי קא מיבעיא לי
התודה חלות דמשמע תודה
דר' יהודה משום דאין הציץ
ותיבות תודת שלמיו נמחק:
מרצה עכ"ל תו"ח. ובתוס'
של לחם הבא לפגל כו] גם את התודה
מפגל אתה מודה שאין מתפגל ובריש
לאיפגולי לחם מי מצטרפה תודה לאיפגולי
יח] הבהמה בכלל: יט] תודה
אחרות כתוב והא עולין דציץ
מכות רוצה לומר ק"ו כי האי
ולא פגלהו אינו דין שלא יתפגל:
מקדש: כ] התודה על חלות
מרצה כו' וקשה דמשמע הא
ללחם או לא אמר ליה אף בזו הלחם מפוגל
לחם חמץ: כא] התכלת
אי אמרינן דאין הציץ מרצה
גוונא גבי מעידין אנו באיש פלוני
שזרע
והתודה אינה מפוגלת ואמאי לימא קל וחומר
הס"ד ומ"ה בתנופה תודה:
ניחא ואמאי היכי אמרינן
שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין דאין
כב] והניף הכהן אותם על
שניהם יעשו בטומאה וכי
ומה (תודה) המפגל אין מתפגל
הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא
י]
הלחם וגו': כג] כבשים
מותר לטמא הטהור בידים
אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו
מפגלי לחם משום דהוזקקו
וי"ל דהא מילתא דהכא לא
יתפגל ומי אמרינן קל וחומר כי האי גוונא והתניא מעשה באחד
משום דאמרינן ק"ו ומה המחלל אין
זה עם זה בתנופה אבל
מתוקמא במסקנא דשמעתין:
שזרע
מתחלל בא לחלל ולא חילל אינו דין
תודה דלא הוזקקו אימא
ג] אפילו שבט אחד טמא כו'.
כי מפגלי תודה לא מפגלי:
פ"ה דקסבר ר"י שבט אחד
שלא יתחלל ופריך רבינא א"כ ביטלת
כד] מחשבה גמורה דלא:
אקרי קהל וא"ת א"כ למה
תורת עדים זוממין ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל ואע"ג דהכא מתקיים הק"ו לענין עדים זוממין שאני משום
כה] מה"ד אלא לאיפגולי א)
לי טעמא דאין קרבן צבור
דשייר במחשבת תודה קא
חלוק תיפוק ליה [דטומאה
טעמא דא"כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל כו' פי' משום דקים לן הרגו אין נהרגין משום דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כך פי' שם
מבעיא ליה הס"ד: כו] לפגל
הותרה בצבור וי"ל דת"ק
בקונט' וקשה א"כ אמאי נקט סקילה יותר משאר מיתות ומפרש ר"ת ומה הסוקל אינו נסקל דרוצח לעולם בסייף אפי' הרג את חבירו באבן ועוד
את התודה ולא פגל אינו:
סבר] דצבור שנטמא יעשו
כז] באכילה דעבר עליה
אלו לעצמן ואלו לעצמן
נראה דק"ו דהכא לא דמי לההוא ק) דבא לפגל הכא היינו לחם שבא לפגל חצי זית של תודה ע"י שיצטרף לפוסלה ולא פיגל שאינו מצטרף לפוסלה אינו
בלאו והבשר אשר יגע בכל
ואתא ר"י למימר טהורים
טמא לא יאכל: כח] זריקה
יעשו בטומאה לפי שאין
אפילו לטהור באכילה וא"ת לר"י למה לי ריצוי ציץ הא אית ליה בכיצד צולין [טומאה הותרה בצבור] וי"ל
קרבן צבור חלוק תו"ח. ובתוס' אחרים כתוב אפילו שבט אחד כו' דס"ל שבט אחד מיקרי צבור והכא מאי איכא ציץ מרצה ונהי דס"ל
דה"מ בצבור אבל ביחיד לא וא"ת כיון דחשבינן לר"י הטומאה כאילו נאבדו הכבשים נמי היכי מתאכלי הא אמר
לר"י נמי דשבט ציבור מיקרי מ"מ הטהור אמאי ימשכו אחריהן לעשות בטומאה בשלמא אם רוב ישראל טמאין דין הוא שימשכו
לקמן אבד מקצת הלחם קודם זריקה אבדו הכבשים וצ"ע לפי מאי דס"ד השתא אבל לפי המסקנא ניחא דפלוגתא
המיעוט אחר הרוב אבל אחר השבט אין הדין שימשכו אחריהן ורש"י פי' מאי איכא ציץ מרצה הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף
לא יעמוד. תוספות מהר"פ:
כט]
ופליגי. הלשון קשה
דמשמע דאי משכח תנאי דציץ אינו מרצה על העולין כו'
וקשה ואי הוה הציץ מרצה על טומאת הגוף מאי הוה ניחא ליה ה"נ הוה קשיא ליה אמאי יעשו הטהורים בטומאה ואומר רבינו
א)