טו:
הקומץ
את המנחה
פרק שני מנחות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שזרע. משלו: סמדר. כבר חנטו יט] ענבים וכן היה מעשה ואסרו
דין שלא יצטרף להתפגל לעצמו וכי האי גוונא הוי האי דבסמוך ומה
א) ב)
א
ג)
את הזרעים. טעמא מפרש לקמן: האוסר. גפנים האוסרים את
אוסר אינו נאסר הגפן שאוסר אינו נאסר הבא לאסור דהיינו זרעים
ב
הזרעים: הבא לאסור. זרעים: קנבוס. קנב"א: לוף. מיני קיטנית:
שבאין לאסור הגפן על ידי צירופם שנעשין כלאים ולא אסר אינו דין
טו ג
אסרה תורה. בכרם ז) אין זרעם כלה שיש להם שרש. ל"א קנבוס ולוף
שלא יאסר ע"י צירוף של גפן ומהאי טעמא נמי ניחא במתניתין דשוחט
ד)
טז ד
אסרה תורה (א) דכתיב
את התודה לאכול הלחם שהלחם מפוגל
ה)
יז ה
ו)
כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם
והתודה אינה מפוגלת ולא אמרינן קל
שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה
א
א]
ז)
יח ו
וחומר: שזרע כרמו של חבירו
ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים:
לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את
ח)
סמדר. הא דנקט סמדר לאשמועינן
בעל הכרם לא עבד איסורא. אלא
ח)
❖
הגפנים ואמאי לימא קל וחומר הוא ומה
ט)
דהגפנים התירו מטעם דאין אדם
הכא אכתי איכא למיפרך לימא קל
י) כ)
האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו
וחומר: כ"ש אכבשים. כ] ט) מצטרפין
אוסר דבר שאינו שלו דלא תימא מה
דין שלא יתאסר הכי השתא התם קנבוס
ב]
לעזי רש"י שהתירו את הגפנים משום דנגמרו
הן והלחם לפגל הלחם: אבל תודה
ל) מ)
ולוף אסרה תורה (דתנן $ היתה שדהו
❖
ג]
לא.
פשיט ליה דלא פגיל לחם:
קנב"א. קנבוס. ולא הוסיפו מאתים ולא משום דאין
(ב) כא]
נ)
אדם אוסר: ואסרו את הזרעים.
ס) ע)
זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע על גביהם
בעי רבי אבא זוטי כו' מחבירו.
פ)
ולא פירש כבש: ולא מיפגל. כדקתני
היינו דלא כרבי יאשיה דאמר עד
שהן עושות לשלש שנים) שאר זרעים
ד] ב
שיטה מקובצת
צ) ק)
במתני' בסיפא שחט א' מן הכבשים
שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת
י)
מדרבנן הוא דאסירי האי ה] דעביד איסורא
א] סמדר. פרש"י כך היה
לאכול מחבירו למחר שניהם כשרים
יד וכמה סתם משניות דלא כוותיה
קנסוה רבנן האי דלא עביד איסורא לא קנסוה
המעשה ואומר ר"י דאלומי
דאין מתיר מפגל את המתיר או
אע"ג דקיימא לן כוותיה כדאיתא
ראייתו תני [הכי] שלא תאמר
רבנן אבל הכא לימא ק"ו ואיכא דמתני לה
ר)
מה שלא נאסר הכרם לפי
❖
בברכות ובחולין בפרק
דלמא חבירו לחם משמע ומפגל
ש)
שלא הוסיף במאתים מש"ה
אכבשים בעא מיניה רבי אלעזר מרב השוחט
לחם: מתני' מפגל את הנסכים.
ראשית הגז נהוג עלמא
נקט דהוסיף במאתים ואפ"ה
את הכבשים לאכול כזית מהן ומלחמן מהו
לא נאסר הכרם לפי שאין
שהשותה מהם חייב כרת משום
כתלתא סבי כרבי יאשיה בכלאים
אדם אוסר דבר שאינו שלו:
הגהות הב"ח
לאיפגולי כבשים לא קא מיבעיא לי השתא
פיגול שמשקדשו בכלי שוב אין להן
ואמרינן בפ"ק דקדושין גבי
כ)
ובא מעשה וכו' וגבי אין
פדיון וקדושתן קדושה: גמ' שדם
(א) רש"י
אדם אוסר דבר שאינו שלו
כולו מלחם לא מפגלי מהן ומלחמן מיבעיא
ההוא דזרע חיטי ושערי בי גופני ליתי
לא תזרע
מייתי לה דתני לעיל מיניה
הזבח מתירן ליקרב. והוי דבר שיש
מר נישמתיה אמר ליה לא צהריתו בה
כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם מי מצטרפי
המסכך גפנו ע"ג תבואתו של
האי דלא עביד איסורא
חבירו כו' זה היה מעשה כו':
לו מתירין למזבח ונוהג בהן פיגול
לא קי"ל כרבי יאשיה פירוש בתמיה:
כבשים לאיפגולי ללחם או לא א"ל אף בזו
ג
(ב) ד"ה
ב] קנבוס ולוף. מפרש הר"ר
והתירו הגפנים. היינו כרבי
❖
דכל דבר שיש לו מתירין יש בו פיגול כב]
דפשיטא
הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין ואמאי
חיים כהן בלשון בתמיה
במס' יומא בפ' הוציאו לו :
יוסי ורבי שמעון דמסכך
כלומ' וכי קנבוס ולוף הוא
לימא ק"ו ומה המפגל אינו מתפגל הבא
מדאורייתא ושאר זרעים
ונסכיו מכאן ועד י' ימים. דאמר
גפנו על גבי תבואתו של חבירו דאמר
דרבנן בעלמא כולהו נמי
גליון הש"ס
לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל ומי
בסוף הערל אין אדם אוסר
מר לקמן מנחתם ונסכיהם
ל) כג]
מדאורייתא נינהו היכא
גמ' דתנן היתה שדהו.
אמרינן ק"ו כי האי גונא והתניא מעשה באחד
דהכרם והזרע שלו אלא הכא
דבר שאינו שלו וצריך לומר דתבואה
אפילו למחר אלמא לאו מזביחה מ)
❖
משום דאין אדם אוסר דבר
שזרע כרמו של חבירו סמדר וכו' ואמאי לימא
נינהו: אף אני לא אמרתי.
אם פיגל
דהתם לאו בסתם תבואה של ה' מינין
שאינו שלו לא אסרו הכרם
ומקו"ח נמי היה לנו להתיר
בזבח שיהו הנסכים שיביא לסוף י'
דאם כן הוי דאורייתא כמו קנבוס ולוף
ק"ו מה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא
הזרעים אלא קנסא הוא
מוסף רש"י
ע)
ימים מפוגלים אלא בבאים עם
דמסקינן הכא דאסור והיכי מסיק
אסר אינו דין שלא יתאסר הכי השתא
דקנסו רבנן להאי דעבד
לוג שמן של מצורע
איסורא ורבינו שמשון מפרש
הזבח: אמרו לו אפשר לשנותו לזבח
רבי יוסי דשרי אלא דרב פוסק התם
התם קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים
חייבין עליו משום
שהיה דן הקו"ח להחמיר
פ) כרבנן: אפשר לשנותן לזבח
אחר. הלכך לא מיפגלי: בשחיטה.
פיגול.
ומה המפגל כו' אינו דין
מדרבנן הוא דאסירי האי דעבד איסורא קנסוה
צ)
אחר. בתוספתא דזבחים אין הלשון
דהאיך הוקבעו לזבח זה ואין רשאין
שלא יאסר ואפ"ה קאמר
רבנן דלא עבד איסורא לא קנסוה רבנן אבל
דהלחם מתפגל וא"כ יש לנו
ו]
לשנותם לאחר: כלחמי תודה.
כן וגרס התם אמר אף אני לא אמרתי
לפגל התודה מקו"ח ומה
הכא לימא ק"ו מאן דמתני לה אתודה כל
שהשחיטה קובעתו כדאמרי' בהתודה
אלא כשקדשו בכלי אמרו לו אע"פ
נ)
הבא לפגל ולא פיגל מתפגל
הוא הלחם המתפגל התודה
שכן אכבשים ומאן דמתני לה אכבשים
כדפרישית לעיל ס) : לוג שמן כו'. אם
שנתקדשו אפשר לשנותן לזבח אחר
שמפגלת הלחם אינו דין
כבשים הוא דהוזקקו זה לזה לתנופה אבל
פיגל בשחיטת האשם:
וקדשו בכלי דתוספתא היינו באים עם
שתתפגל וה"נ אמרינן גבי
קו"ח דכלאים דמן הדין היה
מתירו
הזבח דהכא וא"ת דהשתא משמע
תודה דלא הוזקקה זה לזה בתנופה לא רבי
ז]
והלא
(זבחים מד.)
לנו להתיר אף הזרעים
דלרבנן דאפשר לשנותן לזבח אחר
אדם מביא אשמו וגו'.
אבא זוטי בעי לה הכי בעא מיניה ר' אלעזר מרב השוחט את הכבש לאכול
ומדקאסרת להו היה לך
לאסור הכרם מקו"ח מה
אפי' לאחר שחיטה ולקמן בפ' התודה
כזית מחבירו למחר מהו חבירו כבש משמע ולא מפגל או דלמא לחם
ח]
הבא לאסור וכו' ומשני דאין
תנן הנסכים שקדשו בכלי
איסורו מן התורה כי אם
משמע ומפגל ליה אמר ליה תניתוה ט] שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו
ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר
מדרבנן משום קנסא והאי
למחר הוא פיגול וחבירו כשר לאכול מחבירו למחר שניהם כשרים י] אלמא
דעבד כו' וא"ת והיכא מייתי
יקרבו עמו ופריך בגמ' והאמר
ראייה מהכא דאין אדם אוסר
חבירו כבש משמע דלמא דפריש ואמר חבירו כבש: מתני' הזבח מפגל
ד
יא]
רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה
דבר שאינו שלו להמסכך
גפנו שהוא מן התורה וצריך
את הנסכים משקדשו בכלי דברי ר"מ יב] הנסכים אינן מפגלים את הזבח כיצד
זו פסול לשם מנחה אחרת ומשני לב
לומר דתבואה לאו דוקא
בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו
השוחט את הזבח לאכול ממנו למחר הוא ונסכיו מפוגלין להקריב נסכיו למחר
(זבחים מג.
אלא על גבי זרעים דרבנן
❖
בד"ה אין חייבין)
א"נ שהיה מסכך בזה הענין
הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר אלמא
גמ'
הנסכים מפוגלין הזבח אינו מפוגל: ת"ר נסכי בהמה חייבין עליהן משום
שאינו אסור אלא דרבנן כגון
דאסור לשנותן אם לא משום תנאי בית
ברחוק ד' אמות. תוס'
פיגול מפני שדם הזבח מתירן לקרב דברי ר"מ אמרו לו לר"מ והלא ה אדם
מהר"פ: ג] אסרה תורה שאר
דין ואין לומר דהא דאמרו רבנן נמי
שיטה מקובצת (המשך)
מביא זבחו היום ונסכיו עד י' ימים אמר להן אף אני לא אמרתי אלא
זרעים כו' והשאר נמחק:
יג]
הכא אפשר לשנותן היינו משום תנאי
ד] שאר זרעים מדרבנן כו'.
למ"ד אין מפגלין בחצי מתיר
בבאין עם הזבח יד] א"ל אפשר לשנותו לזבח אחר אמר רבא קסבר ר"מ
וא"ת ומה תיקן ומפני שהם
פסול מיהא הוי. תו"ח:
ב"ד חדא מי לא עסקינן בקרבן יחיד
מדרבנן הוי טעם להחמיר
ט] שחט כו' וא"ת ומאי
הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה ת"ר לוג שמן של מצורע חייבין עליו
דלא שייך ביה לב בית דין ועוד לוג
ופי' השר מקוצי ז"ל כל
מייתי מהכא דלמא סבר אין
משום פיגול מפני שדם אשם מתירו לבהונות דברי רבי מאיר אמרו
שמן דאשם מצורע לא משכחת אלא
טו]
מפגלין בחצי מתיר וי"ל כיון
הסוגיא דהקו"ח בא לאסור
דר"מ תני ברישא אתיא הך
ולא להתיר וה"פ לעיל ומה
לו לרבי מאיר והלא אדם מביא אשמו היום ולוגו מיכן ועד י' ימים
ביחיד ועוד דאין לב ב"ד מתנה אלא
ו
המפגל אינו מתפגל אינו דין
סיפא כותיה א"נ להאי
היכא דלא הוצרכו אבל אם הוצרכו אי
אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בבא עם האשם טז] [א"ל] אפשר לשנותו
(שיתפגל) [שלא יתפגל]
שפירשתי ניחא דמ"מ תפסול
ומ"מ הלחם מפגל ואע"ג
ואיך קאמר שניהם כשרים
אפשר לשנותו ונראה לפרש דסוגיא
לאשם אחר אמר רבא קסבר רבי מאיר הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה :
יז]
יח]
דאיכא קו"ח א"כ היה לנו
ממש דאי אתיא אפי' כמ"ד
ק) דהתם כרבי מאיר ואם תאמר
לומר מקו"ח שתהא תודה
אין מפגלין מ"מ תפסל.
מתני'
מפוגלת ומה לחם שאינו
תו"ח: י] לשון תוס' אחרות
והלא רב חסדא סתמא ככולי עלמא
מפגל מתפגל תודה דהוי
אלמא חבירו כו' מדקתני
ר) כדמפרש טעמא התם משום דשמן גופא דמנחה הוא ומאי קשיא ליה מרב חסדא ממתני' דהתם תיקשי ליה הא דרבנן דהכא ושמא כמו כן היה
שניהם כשרים ולא פליג ר"מ
עיקר המפגל אינו דין
כמו בהנך בבי דרישא א"נ
שיתפגל וכה"ג לימא הכא
יכול להקשות אלא מקשה אסתם מתניתין דאפי' לרבי מאיר אפשר לשנותו והא דלא פריך מסתם מתניתין דהתם מדר"מ גופיה אדרבי מאיר דהכא
ומה האוסר אינו נאסר כו'
אפי' אתיא כרבנן מוכח
משום דלא נזכר שם רבי מאיר בהדיא וכן מילתא דזעירי דהתם נמי אליבא דרבי מאיר אתיא דקאמר התם אין הנסכים מתקדשין אלא
ומ"מ אסרו הזרעים אע"ג
שפיר דחבירו כבש משמע
כד]
בשחיטת הזבח פירוש לענין שלא לשנותן (לענין) לזבח אחר ולא כמו שפירש שם בקונטרס לענין ליפסל בלינה דלענין לינה ודאי מיפסלי
דאיכא קו"ח וא"כ אמאי
ומש"ה כשרים דאי הוי
התירו הגפנים נימא קו"ח
משמע לחם פסול מיהא להוי
משקדשו בכלי דאמר בסוף רבי ישמעאל גבי שתי הלחם דאי תנור מקדש מיפסלי בלינה ועוד בסוף לולב וערבה כה]
ולא כשר ממש ע"כ:
ומה הבא לאסור ולא אסר
קאמר זעירי גופיה דאי מייתי במקודשת איפסלו להו בלינה ומשנה שלמה שנינו בפ"ב דמעילה גבי נסכים קדשו בכלי הוכשרו
יא] הזבח. עי' תוס' דזבחים
נאסר דהיינו הזרעים האוסר
בעצמו לא כ"ש וע"ז משני
(דף קיט ע"א): יב] והנסכים
ליפסל בלינה מיהו ההיא יש לדחות דדוקא בנסכים הבאים כו] בפני עצמן וכמו שפירשתי ש) דאיירי לענין שלא לשנותן לזבח אחר והא
אינן: יג] ונסכיו מכאן עד:
דלא אסורים רק מדרבנן
דפריך התם ממתניתין דקתני אם יש זבח אחר יקרבו עמו מאי
לאו דאיפסול בשחיטה הכי פריך דמכשר דווקא משום דאיכא זבח
יד] תיבות א"ל נמחק:
ומש"ה התירו הגפנים דמאי
דלא עבד איסורא לא קנסו
טו] מתירו לבהונות ה"ה
אחר
דהוי מצי למימר למתן שבע.
רבנן כך נראה להשר וקצת
תו"ח: טז] תיבות א"ל נמחק: יז] לאשם מצורע אחר: יח] הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה. עי' תוס' (לקמן דף לז ע"א): יט] חנטו
קשה למורי שיחי' דכיון דלא בעי אלא מאי טעמא התירו הגפנים אמאי לא משני ליה דהגפנים מותרים דאין אדם אוסר דבר שאינו
שלו והר"ר חיים כהן פי' בתמיה קנבוס ולוף ולא זרעים אחרים הא ודאי הכל יודעים דאורייתא ומיהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו
הענבים: כ] דמצטרפין הן: כא] לא פשיטא לרב ותיבת ליה נמחק: כב] פגול דגמרינן משלמים כדאיתא: כג] ונסכיהם בלילה מנחתם
ונסכיהם אפילו: כד] לשנותן לענין זבח אחר ואין לומר לענין ליפסל ביוצא דאין הסוגיא משמע כן: כה] וערבה א) אמר ר"י ובשבת
מן התורה משום דכתיב (כרמי) [כרמך] שלו ולא של חבירו ולא הוי איסור אלא קנסא בעלמא. תו"ח: ה] האי דעבד איסורא כו' האי
דלא עבד איסורא כו' אלא הכא לימא כו': ו] רבנן אלא הכא לימא: ז] רבה זוטי בעי תיבות ר' אבא נמחק: ח] או דלמא לחם משמע
בצלוחית של זהב שאינה מקודשת וזעירא גופיה כו': כו] בפני עצמן מיהו ההיא דלולב וערבה משמע דאין חילוק:
ומפגל. וא"ת הא אין מפגלין בחצי מתיר וי"ל דסבר כר"מ דאמר מפגלין א"נ אפי' כרבנן ומפגל לאו דוקא אלא ר"ל מפסל דאפילו
א)