הקומץ רבה
פרק
שלישי מנחות
כג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
מין במינו. שמן ושמן: ודבר אחר. סולת: סלק את מינו. שמן
רבא קסבר רבי יהודה כו'. הא דאמר בפ' כל הבשר
א) ב)
לא א
ג)
י] דקמץ משום נדבה כמי שאינו ונמצא סולתו של קומץ רבה על שמן
בשמעתא דטיפת חלב דאמר רבא קסבר רבי יהודה
ד)
לב ב
הנבלע בו ומבטלה: ששמנו. שנתן עליו שמן לאחר שקמצו:
הוא
כל שהוא מין ומינו כו' היינו הכא בשמעתין שהוא עיקר מילתיה דרבא
ה) ו)
לג ג
ז) ח) ט)
עצמו. כלומר תחילת יא] מצוה שישפשפנו לקומץ בשירי מנחה אחד
ולא כמו שפי' שם בקונטרס דהיינו רבא דפרק גיד הנשה
לד ד
שאמר אפילו לא קדם וסלקו הוי מין
מן הלוגין וכל שכן דאם שמנו כשר:
י) כ)
לה ה
שלא יקבע לה שמן. בעוד שלא
ומינו ודבר אחר כו' דהתם לא קאמר
אמר רבא קסבר רבי יהודה כל שהוא מין
❖
בהאי לישנא קסבר רבי יהודה כו' ט) :
נקמצה אבל לאחר קמיצה אם שמנה
במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו
לו ו
הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג.
קצת כשר: יקריב. דרבנן לטעמייהו
לז ז
ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו: איתמר קומץ
לח ח
הגהות הב"ח
דעולין אין מבטלין זה את זה: רבי
פירוש לוג של מנחות
❖
דמנחת חוטא ששמנו רבי יוחנן אומר א פסול
יהודה אומר לא יקריב. ואפי' רבנן
שניתותר וא"ת הא תנן בפירקין
(א) רש"י
וריש לקיש אמר הוא עצמו משכשכו
א]
השמן מיעוטו מעכב את
לא אמרי יקרב אלא משום דעולין אין
תורה אור השלם
בשירי הלוג ומעלהו והכתיב לא ישים עליה
1
כג]
רובו וי"ל שלא ניתנה תורה למלאכי
מבטלין זה את זה והיכא דאיתיה
יב]
נסכים (ב) ד"ה
1. וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי
שמן ולא יתן עליה לבונה ההוא שלא יקבע
אמנחת נדבה שדינן ליה אבל אם נפל
השרת ואי אפשר שלא ישאר בלוג
תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה
מן השמן: חרב שנתערב בבלול
שמן בקומץ דחוטא אפילו לרבנן לא
לה שמן כחברותיה איתיביה ר' יוחנן לריש
לאו מינא כו'
וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר
(א) יקרב: מנחת נסכים של פרים
כו'. יש תימה מאי קא פריך דלעולם
חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלת
לקיש חרב שנתערב בבלול יקריב רבי יהודה
❖
ואי פריש
לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ
ואילים חריבה לגבי מנחת נסכים
מודה רבי שמעון בן לקיש דאם היו
אומר לא יקריב מאי לאו קומץ דמנחת
שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לבֹנָה
כבש דכבש הוי שלשה לוגין
עולין מבטלין ואפי' לרבנן לא יקרב
יג]
כִּי חַטָּאת הִיא:
❖
חוטא דאיערב בקומץ דמנחת נדבה לא מנחת
ויקרא ה יא
גליון הש"ס
לעשרון דכתיב בפרשת שלח לך סלת
ולא משום חרב שנשתמן אלא משום
ה)
פרים ואילים במנחת כבשים והא בהדיא
עשרון בלול ברביעית ההין שמן והין
בלול שנחסר דהוה ליה חיסר שמנה
מתני' בשיריה של
קתני לה מנחת פרים ואילים במנחת כבשים
חבירתה כו'.
ב
שנים עשר לוגין ושל פרים ואילים שני
דהא נתערב שמנו בחרב ובטל וה"ל
שיטה מקובצת (המשך)
❖
וחרב שנתערב בבלול יקרב רבי יהודה אומר
כד] ככשר ופסול שנתערבו זה בזה
לוגין לעשרון דכתיב בפר בלול בשמן
ולמה אין שמן מינא דקומץ
והלא נקמץ כמו הסולת דהא
לא יקרב פירושי קמפרש לה בעי רבא קומץ
חצי ההין ו) דהיינו ששה לוגין ושלשה
וצריך עיון אם הוה אמרינן יקרב אם
ב] ג
כתיב מסלתה ומשמנה אבל
עשרונים סלת ובאילים סלת שתי
לאו וי"ל דלא חשיב חיסר שמנה דאע"ג
שמיצה שמנו על גבי עצים מהו חיבורי
ג]
לפי' הראשון ניחא דקרי
מוסף רש"י
עצים חבורי עולין ואינהו
עשרונים בלול בשמן שלישית ההין ז)
דמספקינ' ליה לרבא בסמוך גבי קומץ
עולין כעולין דמו או לאו כעולין דמו אמר
כל שהוא מין במינו
ודאי לא הוי מינא דמנחה
והיכא דנתערבה מנחת פרים יד] במנחת
שמיצה שמנו על גבי עצים אי חיבורי
ודבר אחר.
ליה רבינא לרב אשי לאו היינו דרבי יוחנן
עכ"ל תו"ח ובתוס' אחרות
כבשים התם ודאי לא יקרב משום
עולין כעולין הכא פשיטא דכעולין
כתוב א"נ י"ל דהכא קבעי
וריש לקיש דאיתמר המעלה אבר שאין בו
(חולין
לרבנן דאמרי דאין עולין
דנמצאת העבה רכה אבל קומץ
דמיא כשמיצה שמנו בחרב כיון דשניהן
קח.) סלק את מינו.
מבטלין זה את זה ולהכי בעי
כזית ועצם משלימו לכזית רבי יוחנן אמר
דמנחת חוטא דאיערב בקומץ דמנחת
נקטרים ולפי זה לא מיפסלו כה] לעולם
כמי שאינו.
חיבורי עולין כעולין דמי
חייב ריש לקיש אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב
ואין העצים מבטלין השמן
ד
נדבה יקרב: פרושי קמפרש. והכי
משום חיסר שמנה אלא משום
דאין עולין מבטלין זה את זה
חיבורי עולין כעולין דמו ור"ל אמר פטור
ריבה שמנה:
קאמר מנחת פרים בשל כבשים דהיינו
או לאו כעולין דמי ומבטלין
קומץ שמיצה שמנו ע"ג עצים.
זה את זה והעצים מבטלין
חרב שנתערב בבלול טו] דבלועין זה
חיבורי עולין לאו כעולין דמו תיבעי לר' יוחנן
אותו והוי חסר שמן ופשיטא
פי' קצת נבלע מן השמן
מזה אפי' הכי לרבנן יקרב דאין עולין
ותיבעי לריש לקיש תיבעי לר' יוחנן עד כאן
דפסול וכן אמרינן במתניתין
ומתניתין דקתני והן בולעות
מבטלין זה את זה: רבי יהודה אומר
בעצים ומקצתו בעין על גבי עצים
לא קא אמר ר' יוחנן התם אלא בעצם דמינא
(שם) ועצם
זו מזו ומבטלות זו את זו
לא יקרב. דשאינו מינו רבה עליו
עם הקומץ ומבעיא ליה אי חשיב
משלימו לכזית.
אע"ג דתרוייהו הוי עולין
דבשר הוא אבל ד] האי דלאו דמינא דקומץ
ומבטלו: על גבי עצים. והניח הקומץ
הנבלע כאילו הוא בעין ע"ג עצים
היינו לר"י דסבר דעולין
הוא לא או דלמא אפי' לריש לקיש לא קא
מבטלין זה את זה היכא דלא
ה]
עליו: מהו. מי הוי חסר קומץ או
הואיל ומחובר למה שבחוץ מחמת
(זבחים קז:) נבילה בטילה
הוי מינו והך בעיא אליבא
אמר אלא בעצם דבר מפרש הוא ואי פריש
לא מי אמרינן חבורי עולין מה שהוא
דחיבורי עולין כעולין דמו או לא
בשחוטה.
דרבנן ע"כ: ד] אבל הכא
דלאו מינא דקומץ הוא
לאו מצוה לאהדורי ו] אבל שמן דלאו בר
מחבר השמן לקומץ שחוזר ונותן
ובקונט' פירש ב' לשונות וכמו שפירש'
ללשון ראשון עצים לאו
נבילה
מפרש הוא לא או דלמא לא שנא תיקו:
הקומץ על העצים: כעולין דמו.
נראה:
בטילה בשחוטה.
מינא דקומץ הוא וללשון שני
שמן לאו מינא דסולת הוא:
מתני' שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו
כאילו הוי השמן מובלע בקומץ וכשר
היינו מלטמא במגע אבל במשא
ה
(בכורות כג. וכעי"ז ביצה
ה] אפילו ריש לקיש אות ל'
❖
או לאו כעולין ופסול: המעלה. בחוץ:
מטמא כדאמרי' בפרק שלישי דבכורות
לח:)
זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו
נמחק: ו] אבל שמן. גליון
: שחוטה אינה בטילה
ללשון ראשון [של רש"י]
עולין. בשר. חבורי עולין (ב) עצם:
בפני עצמה כשירות ואם לאו פסולות קומץ
ז] ו
הול"ל אבל עצים כו':
שמן לאו מין סלת היא: עצם אי פריש.
י)
בנבילה. והיכא דקבעי ברשות
ז] פסולות הקומץ שנתערב
שיטה מקובצת
שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר ואם
הרבים ואינו יודע באיזו מהן נגע
כגון פוקעין לאו מצוה לאהדורי בפרק
כו'. ברישא פ"ה דאין
הקטיר זו שנקמצה ח] עולה לבעלים וזו שלא
הקטרה מצוה אלא בקומץ
א] הוא עצמו משכשכו בשירי
גיד הנשה הלכך לאו כעולין
ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על
הלוג. וא"ת כי נשתייר בלוג
ומשמע דאם רצה להקטיר
נקמצה לא עולה לבעלים נתערב קומצה
ז
כ)
מחצה דמי היכא דאפשר למיהוי
דמו. לשון אחר קומץ שמיצה שמנו על
יקטיר. ובסיפא פי' לא יקטיר
מן השמן אמאי לא הוי כחסר
אסור להקטיר דכל שממנו
שמנה מאותה מנחה שמדד
בשיריה או $ בשיריה של חבירתה לא יקטיר
כוותיה ודם הפר ודם השעיר כיון
גבי עצים מהו מי בעיא להקטיר
השמן באותו הלוג דהא תנן
לאשים הרי הוא בבל תקטירו
ואם הקטיר עולה לבעלים: גמ' אמר רב
עצים עם טז] קומץ או לא חבורי
שהיה מעורב בו כאחת ונתן מהן
אבל ברישא לא הוי חלק
בפרקין השמן מיעוטו מעכב
גבוה מבורר עדיין ולא קרינן
את רובו וי"ל דלא נתנה
עולין שמן שמחבר לקומץ כעולין דמו
מתנה חשיב דאפשר להיות זה כזה:
חסדא ח נבילה בטילה בשחוטה שאי אפשר
תורה למלאכי השרת דאי
ממנו לאישים. תו"ח:
ולא ח] שנקמצה עלתה לבעלים
ואם אינו מקטירו הוי כקומץ חסר או
אפשר למצות הלוג כל כך
לשחוטה שתעשה נבילה ט] ושחוטה אינה
לא כעולין ולא איכפת לן: יז] מתני'
וזו כו' לא עלתה לבעלים כו'
שלא ישאר בו קצת מן
בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה
ואם הקטיר עלתה לבעלים:
השמן: ב] קומץ שמיצה
שתי מנחות כו'. כבר פירשתי למעלה
ט] ושחוטה אינה בטילה
שמנו על גבי עצים. וא"ת בין
טומאתה ורבי חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל וכל שאי
: גמ' נבילה בטלה בשחוטה.
בנבלה. פ"ה אם נגעה אחת
ללשון ראשון ובין ללשון
מהם בתרומה תולין וא"ת
שני דרש"י תפשוט ממתני'
אפשר לו להיות כמוהו בטל אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין הוא
אם יש שתי חתיכות יח] ח)(אחת) שחוטה
נהי דלא בטלה מ"מ זיל בתר
דקאמר ר"י במתניתין היכא
דלא מבטלי אהדדי אבל מין במינו בטל אי אליבא דרבי יהודה והא
ואחת נבילה ואין ידוע איזוהי בטלה
רובא דהכי אמרינן בפרק
דאין בלילתן שוה דבולעות
קמא דכתובות תשעה שרצים
זו מזו ומבטלי אהדדי אלמא
רבי
יט] בהן שאם נגע באחת מחתיכות
וצפרדע אחד ביניהם דאי
חיבורי עולין לאו כעולין דמי
שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה. והוה ליה מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל: ושחוטה
אינו טמא דאמרינן שחוטה היא:
לאו משום קבוע כמחצה על
(לא ללשון) [ללשון] ראשון
מחצה הוי אזלינן בתר רובא
דאי הוי כעולין אמאי מבטלי
אינה בטילה בנבילה. אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת
והנוגע בהם טמא ודאי והכא
אהדדי כיון דכולן נקטרין
עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה: שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה. כ] לקמיה מפרש טעמא דרב חסדא דאזיל
לא שייך קבוע כיון שאין
ביחד הוי לן למימר דכל חד
הקבוע ניכר וי"ל דהתם היינו
וחד בתר מינא שדינן ליה
בתר מבטל והואיל ואי אפשר לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטיל דאף על גב דאפשר למועט
טעמא משום דמין בשאינו
וללשון שני נמי יש להוכיח
להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו: פרחה טומאה. דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה כא] ואמרינן בבכורות
מינו בטל ומיעוטא כמאן
דמאחר דחשבינן ליה להאי
דליתיה דמי אבל במין במינו
דריבה שמנה ולהאי חסר
הראויה לגר קרויה נבילה כב]: כל שאפשר לו. לבטל דהיינו מועט להיות כמוהו של מבטל אינו בטל הלכך נבילה אינה
דלא בטלי הוי כמחצה על
שמנה אלמא [לאו] כעולין
בטילה בשחוטה אבל שחוטה בטילה בנבילה דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה ואם נגעה אחת מן החתיכות בתרומה
מחצה. תו"ח: י] דקומץ
דמי וי"ל דמה שאמר והן
בטל. הלכך בין נבילה בשחוטה בין שחוטה בנבילה בטלין:
נשרפת עליה דרבי חנינא אזיל בתר בטיל: הא מין במינו
מנחת נדבה ותיבות דקמץ
בולעות זו מזו משום חסרון
משום נמחק: יא] תחלת דינו
שמן של מנחת נסכים הוא
בתר מצוה שישפשפנו לקומץ
ולא משום יתור שמן של
דחוטא בשירי אחד מן הלוגין וכ"ש דאם שמנו דיעבד כשר: יב] וכל היכא דאיתיה לשמן אמנחת נדבה שדינן ליה ואם נפל שמן כו'
הקומץ ולא דמי כלל להכא וכ"ש לפי פי' אחרון שכתבתי לעיל דליכא שום הוכחה לחבורי עולין ועוד אמר הר"ר שמואל דממתני'
לא יקרב וקשיא לריש לקיש הס"ד: יג] נסכים של כבשים דכבש הוי שלשה לוגין: יד] ומנחת אילים במנחת: טו] בבלול דבולעין זה
אין להוכיח דהכא אליבא דרבנן ומש"ה קא בעי ליה מי [הוי] חיבורי עולין כעולין ולא מבטל עצים לשמן שנתמצה עליהן וא"כ אין
מזה: טז] עם הקומץ או לא חבורי עולין שמן המחובר לקומץ: יז] תיבות מתני' שתי מנחות כו' פרשתי למעלה גמ' נמחק: יח] תיבת
להוכיח ממילתא דר"י דמתני' דלית ליה האי סברא: ג] חיבורי עולין כעולין דמי. פ"ה והוא מחבר השמן לקומץ כעולין דמי כאילו
אחת נמחק: יט] ברוב (דרוב) שאם ותיבת בהן נמחק: כ] שחוטה כלומר שתהא עליה תורת שחוטה שלא תטמא והוי ליה מין במינו
שמן שעל העצים מובלע בקומץ וכשר או לא ולא מהני הקטרה של שמן שבעצים והוי כאילו לא נקטר כלל ולא דמי להקטיר שומשום
ואי קשיא נבלה נמי לא תבטל בשחוטה דהוי ליה מין במינו דאפשר לנבלה שתעשה שחוטה תריץ לקמיה: כא] תתננה ואכלה: כב] נבלה
כיון שאין השמן בעין וא"ת תפשוט ליה ממתניתין עבה ברכה פסולה ואע"פ שמקטירן יחד פסולה הרכה משום חסרון אלמא לאו
ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה [ומה"ד] כל שאפשר לו ל¿ ב» ט≈ ל: כג] רובו וי"ל דמיירי בלוג שמן של מצורע שהיה נאכל ואין
כעולין דמי וי"ל דקס"ד דפסולא דמתניתין משום יתר ולא משום חסר הרכה מיהו קשה בסמוך דקאמר אבל שמן דלאו בר מפרש
להקפיד אם נשאר בלוג כיון שהוא נאכל כך תירץ הר"מ. תו"ח: כד] ככשר. וא"ת אימא דלא יקרב משום בלול שחסר וגם חרב פסול
[הוא] ולשון אחר פירש חיבור עולין היינו עצים מבעי ליה להקטיר העצים עם הקומץ בשביל שמן שבה ואי לא נחסר שמנה או דלמא
משום דמנחה פסולה נתערב בה ויש לומר דמשמע דעיקר הפסול הוי משום החרב מדקאמר חרב שנתערב בבלול ולא קאמר בלול
לא איכפת מן החסרון דשמן והא דקאמר לעיל חיסר שמנה פסול היינו קודם קמיצה אבל לאחר קמיצה לית לן בה ונפרש נמי כן
שנתערב בחרב. הר"ם. תו"ח: כה] מיפסלו במתניתין לעיל משום:
דמתני' לא פסל משום חסר אלא משום יתר כמו שפירשתי לשיטתו הראשונה ודוחק קצת לישב אבל האי דלאו מינא דמנחת קומץ