הקומץ רבה פרק
שלישי
מנחות
לח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
התכלת
בלאו דלא תסור. כגון טלטול ד] איסור מדרבנן ואבנים מקורזלות
אינה מעכבת את הלבן. מצוה לתת ב' חוטין תכלת
א) ב)
א
מותר להכניס לבית הכסא משום כבוד הבריות אבל לשאת משא
וב' חוטין לבן בציצית ומשמע לכאורה דאין זה מעכב
ג) ד)
א ב
דכתיב בהדיא לא דחי כבוד הבריות: איכא דאמרי מהתם אמר את זה שאם הטיל שני חוטין מן האחד יצא כי ו) הנך דקתני תפלה
ה)
ב ג
ליה. ה] רבינא איפסיק קרנא דחוטא: כרמלית. מותר לטלטל
של יד אינה מעכבת את של ראש כו' אבל בקונטרס פירש אי עבד
ו)
בתוכה מן התורה: ד)ו] ל"א ועיקר האי
ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא
ז) ח)
ט) י)
ג ד
מאן דצרייה לגלימיה. קרנות טליתו כפל
ז)
י]
וכן אנו נוהגין ובגמרא מוכיח כן
בלאו דלא תסור ואיכא דאמרי מהתם א"ל
❖
1
קשר ה) ודומה כאילו קיצען ואין לה
והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים
וא"ל מאי דעתיך א] א למישדייה והאמר מר
כ) ל)
❖
מ)
כנפות כדי להפקיעה מתורת ציצית:
אינו אלא מן המתמיהין ומפרש דאסוריה
גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה
שיטה מקובצת
לא עשה כלום. לפוטרה מציצית:
גזירה משום קלא אילן ופריך לא יהא
שבתורה והא תרגומה רב בר שבא קמיה
מ"ט כמאן דשדי דמי.
ובת ד' כנפים
אלא לבן משמע דאי הוי לבן אין כאן
א] דעתיך אשדייה גדול כבוד
תורה אור השלם
דרב כהנא בלאו דלא תסור הכא
נמי
הבריות: ב] אלא להקדים:
שסופה לחזור לתחילתה: אמר רב
איסורא אע"ג דבלא הני דקלא אילן
1. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר
ג] מצוה להקדים לבן
כרמלית דרבנן היא:
דימי האי מאן דחייטיה לגלימיה.
איכא שני חוטי לבן ומיהו יש לדחות
לתכלת. פ"ה לתחוב הלבן
יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר
בכנף תחילה ולא נהירא
כפל כנפותיה כאילו הן מקוצעות
דאע"ג דבשני חוטי לבן איכא מצוה
יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר
הדרן עלך הקומץ
דבהא מאי חביבותא דמצוה
מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לךָ
ותפר הכפלים שלא ישובו אפ"ה לא
כי רמי טפי ליכא איסור כלאים דאין
איכא וי"ל דמצוה להקדים
יָמִין וּשְׂמֹאל: דברים יז יא
2. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת
עשה ולא כלום להפקיעה מן הציצית
זה מוסיף על המצוה דגדיל שנים
חוליות של לבן לחוליא של
התכלת
ב אינה מעכבת את הלבן
והלבן
תכלת כדאמרינן לקמן
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת
דכל כמה דלא פסק ליה ש"מ מיבעי
גדילים ארבעה דדרשינן מיניה שנים
אינו מעכב את התכלת תפלה
מתחיל בשל לבן ומסיים
ג
כָּל מִצְוֹת יְיָ וַעֲשִׂיתם אֹתָם
ליה ועדיין הן מן הטלית. וללשון ראשון
לבן ושנים תכלת לאו למעוטי טפי
בשל לבן. תו"ח: ובתוס'
וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם
של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש
אחרות כתבו מצוה להקדים
וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם
קשיא דתניא בפרק התכלת
קאתי כדאשכחן גבי ערבי נחל
אינה מעכבת את של יד: גמ' לימא מתני'
פרש"י מתני' דקתני אין
זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:
שאם כפלה ותפרה שחייבת:
דדרשינן ערבי שתים
במדבר טו לט
מעכבין זה לזה להקדים
דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד
3. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
המאוחר מתוך פי' משמע
2
ונוהגים להשים הרבה בלולב ולקמן
דמיירי לענין תחיבת החוטין
הדרן עלך
הקומץ את המנחה
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ להֶם
שמעכבין זה את זה דברי רבי וחכ"א אין
גבי טלית שכולה תכלת כו' דאמרינן
בכנף דמצוה להקדים לבן
צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהם
ואם הקדים תכלת ללבן לא
מעכבין מ"ט דרבי דכתיב הכנף מין כנף
בטלית בת שמונה חוטין פירש
לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצת
3
מעכב ולא נהירא דמאי שייך
הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
התכלת
אינה מעכבת את
בקונטרס שאין כאן איסור בל תוסיף
וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם
במדבר טו לח
לומר הקדמה בדבר שאינו
הלבן. ואע"ג דמצוה
ניכר שהרי אחר שנתחבו
כיון שכל השמונה בכרך אחד ולא דמי
אותו עד דאיכא תרוייהו בחד ורבנן וראיתם
שניהם אין ניכר מי הקדים
לתת תכלת ב' חוטין ז] בציצית כדמפרש
להטיל למוטלת והיינו טעמא דבהטיל
אותו כל חד לחודיה משמע לימא דלא כרבי
לתחיבות לכך נראה לפרש
לקמן אפ"ה אין זה מעכב את זה ואי
למוטלת לבד שייך בל תוסיף משום
דמיירי בכריכות החוטין
אמר רב יהודה אמר רב אפי' תימא רבי
דמצוה להקדים חוליא של
עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן
דציצית אחד על כנף אחד אמר רחמנא
לבן תחלה כדאמר לקמן
לא נצרכא אלא ב] לקדם דתניא ג] ד מצוה
לבן יצא: גמ' מין כנף. היינו
ומהתם נמי יש ראיה דכי ליכא אלא
מתחיל בשל לבן ומסיים
להקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת
בשל לבן וקאמר שאם
לבן דרוב טליתות של פשתים הן
לבן או תכלת בעינן לעולם ד' חוטין
הקדים חוליא של תכלת לשל
ללבן יצא אלא שחיסר
מצוה מאי חיסר מצוה
ולבנות: תכלת.
צמר צבוע כדאמרינן
דמשמע דבטלית בת ד' חוטין לא
לבן אין מעכב וה"פ דמתני'
הלבן שראוי להקדים תחילה
אילימא
מדשש כיתנא תכלת
חיישינן שמא יסיר ב' מהן ויניח בטלית
אינו מעכב התכלת אם
עמרא: ח] לא נצרכא. מתניתין דקתני אין מעכבין זה את זה:
ח) אחד דארבעתן מצוה מיהו בסוף אלו הן הנחנקין
הקדימו תחילה ללבן ולקמן
מפרש התינח התכלת אינו
אלא להקדים. שאם הקדים המאוחר דהיינו תכלת דלבן כתיב
משמע דאם הוסיף חוטין בכרך אחד פסול גבי זקן ממרא דא"ר
מעכב את הלבן הלבן אינו
ברישא: הכנף מין כנף. ואם הקדים התכלת ט] את הלבן אינה
אלעזר אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי
מעכב את התכלת מאי היא
מעכבת ואין צריך לפסוק התכלת אלא יתן הלבן אחריו:
סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואנו אין לנו אלא תפילין
ע"כ: ד] טלטול אבנים
איסור: ה] אמר ליה היכא
אילימא
ופריך והאיכא ציצית ומשני אי קשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה
דאפסיק אמר ליה: ו] מן ל"א
קאי והאי לחודיה קאי ואי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא והאי דלא מוקי לה התם בהטיל למוטלת משום דדילמא לא מיפסלא
עד סוף הפרק נמחק: ז] חוטין
ולבן שני חוטין בציצית:
בכך אע"ג דעובר על בל תוסיף אם נתכוין להוסיף ואם לא נתכוין להוסיף שרי ומאן דמפליג לקמן בין טלית בת ארבעה לטלית
ח] עמרא הס"ד ומה"ד
בת שמונה ה"פ בטלית בת ארבעה דהיינו שנים חוטין שהן ארבעה כשהן כפולין שלא היה לו תכלת ונותן אלו שצבועין קלא אילן במקום לבן
תרוייהו בחד לבן ותכלת
ביחד ולא כמתני': ט] התכלת
וטלית בת ח' היינו בת ד' שהן כפולין שיסבור ט) כולם תכלת ויקח מהן לפטור טלית אחרת ומיהו קשה לפי' זה דבת ד' נמי יסבור שהוא
אין הלבן מעכב וא"צ:
תכלת ויוסיף עליהן לבן של פשתן ועוד דההיא ברייתא דמוקי בבת ד' קתני מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם
י] נוהגין [והא] דפריך לא
יהא אלא לבן היינו מפרשים
הביא כשר אלמא משמע דמיירי בתולה קלא אילן עם התכלת ועל כרחיך ארבעה ושמונה דוקא קאמר בלא כפולות ושמא כל מה שמוסיף
דהיכא דליכא תפילת בב'
חוטין מד' עד ח' לאו מוסיף הוא ולא מיפסיל בכך כדאשכחן אמוראי לקמן דרב אחא בר יעקב רמי ד' ורב אחא מדפתי
חוטי לבן סגי ולא רצה לפרש
רמי ח' והשתא לא פליגי כולי האי אלא דמר עביד הפחות ומר עביד היתר ובסנהדרין מיירי דמוסיף טפי מתמניא וצריך טעם מנלן
דבב' חוטין תכלת או בב'
חוטי לבן יצא והויא דומיא
דבשלמא י) אי פליגי בהא דמאן דרמי ד' סבר כדדרשינן גדיל שנים גדילים ארבעה ומאן דרמי תמניא סבר דגדילים דקאמר רחמנא
דתפלה של יד אינו מעכב של
אכל מין ומין קאי גדילים מלבן וגדילים מתכלת דהיינו צמר ופשתים דעלייהו קאי אבל אי לא פליגי מה סברא היא זו דאי בעי עביד הכי ואי בעי
ראש ושל ראש אינו מעכב
של יד דא"כ הוי קשיא הא
עביד הכי וצ"ל דכל זה יש במשמעות גדילים דאי עביד תכלת ולבן בין שניהם ד' חוטין גדילים קרינא ביה ואי עביד מכל חד וחד גדילים
דאמר לקמן ולא יהא אלא
כגון ד' חוטין לבן וד' חוטין תכלת גדילים נמי קרינא ביה ולאו מוסיף הוא אבל אי רמי טפי מוסיף הוא וגרוע ועומד הוא ועוד צריך
לבן כו' מאי קא פריך מ"מ
הוו להו חוטין יותר מדאי
טעם מנלן דכי לית ליה אלא או לבן או תכלת דלא מיפטר בתרי חוטי לחודייהו עד דרמי ד' ושמא משום דדרשינן גדיל שנים גדילים
וחוי להו אותן דנוספין
ד' בין יש בו מין אחד בין יש בו שני מינין וקצת קשה הא דאמרי' בגמרא אם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה מאי חיסר
כלאים שלא במקום מצוה
ולפרש"י ניחא. ויש לדחות
מצוה כ) [אילימא חיסר מצוה] דלבן וקיים מצוה דתכלת לרבי עכובי מעכבי אהדדי דמשמע דאי לא מעכבי ניחא אלמא אע"ג דחיסר
דאפילו תימא דסגי לן בב'
מצוה דלבן קיים מצוה דתכלת בב' חוטין ויש לומר דלהכשיר תכלת מיהא מהני לבן דקרינא ביה גדילים ד' וא"ת ומנלן דבעינן ב'
חוטי לבן אם אין לו תכלת
לא קשיא לן הא דאמר לא
חוטין לבן וב' חוטין דתכלת דילמא אגדילים קפיד קרא אפילו חד מהאי וג' מהאי ויש לומר כיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא
יהא אלא לבן שהרי אין זו
שיהיו שוין ועוד פתיל תכלת כתיב ופתיל משמע תרי כדדרשינן פרק בא לו וקיצץ פתילים פתיל שנים פתילים ד' ולבן נמי
בל תוסיף בתוספת חוטין
לא פחות מתרי דקדיש טפי כדאמרינן בגמרא דמתחיל בלבן ומסיים בלבן דמעלין בקודש ולא מורידין ומיהו טעם זה דפתיל לא יתכן
כדאיתא לקמן רב ירמיה
מדפתי כו' ואע"ג דבסנהדרין
דבפרק בא לו משמע וקיצץ דמקצץ אחד לשנים והכא על כרחין לא משמע תרי כדמוכח בספרי בפרשת ל) [שלח] לך ובפרשת כי תצא
קאמר גבי זקן ממרא דאינו
מ)
ועשו להם ציצית שומע אני חוט אחד בפני עצמו ת"ל גדילים כמה גדילים נעשין אין [גדיל] פחות משלשה חוטין כדברי בית הילל
חייב אלא שישנו בבל תוסיף
ויש בו לגרוע ואין לנו אלא
משמע דמפתיל לא הוה שמעינן אלא חד ועוד דאי פתיל משמע תרי והכנף מין כנף לכל הפחות חד א"כ בלא גדילים נמי תיפוק ליה
תפילין ופריך והאיכא מצות
תלתא וצריך לומר שחולק על הש"ס שלנו דמשמע דחד מתכלת מהני ומה שאנו כופלים הד' לח' סמכינן אהא דאמרינן לקמן
ציצית כו' משמע דשייך בל
תוסיף בציצית וי"ל דמשכחת
רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו מיעף ומעייל להו בגלימא ואביק להו כו' עד מר בריה דרבנא עביד כי דידן ופירש בקונטרס
שפיר בל תוסיף כגון שהוסיף
דלא אביק להו ועוד תניא בספרי ב"ש אומרים ד' של צמר וד' של תכלת ואם תאמר היא גופה מנלן שצריך לכופלן ואי הוה מפרשינן עשה
מין אחר שאינו לא צמר ולא
פשתן. תוס' אחרות:
גדיל ופותליהו מתוכו היינו שצריך לפותלו כעין פתילה שהיא כפולה ניחא אבל בקונט' לא פירש כן ושם אפרש:
כתיב הכנף מין הכנף. ואפילו לתנא דבי ר"י פ"ק דיבמות דפליג ארבא דדריש הכי לא פליג אלא אהא דמרבה שאר
מינים אבל הכנף מין כנף דריש שפיר: ואם הקדים תכלת ללבן יצא. תימה כיון דמקרא הוא דדרשינן דלבן ברישא
נימא דמעכב
דהא לא בעינן שנה הכתוב לעכב אלא בקדשים
ויש לומר דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב כמו גבי
חליצה
הקדים רקיקה לחליצה מה שעשה
עשוי
ואע"ג דכתיב
ככה עיכובא לא קאי אלא
אחסרון מעשה:
אילימא