מו:
התכלת
פרק
רביעי מנחות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבדו
בעו תנופה. כבשים האחרים ה) [בעו תנופה] לדברי הכל דמתירין הן
כבשים לא תיבעי לך דודאי בעי תנופה. בהדי כבשים
א) ב)
קו א
ועוד דבהו כתיב תנופה ו] והניף אותם הכהןו): מאי שנא שני כבשים.
אחריני ולא דמי לזו תודה וזו לחמה דאי אבדה התודה אינו
ג)
מביא אחרת: ומאי שנא שבעה כבשים ופרים ואלים דלא מקדשי
דשלמים דמקדשי לחם כדתניא לקמן בשמעתא אין מקדשין
ד) ה)
קז ב
ו) ז)
הלחם אלא בשחיטה: ומעכבי. אם הוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמר
ולא מעכבי. אגב מקדשי נקט מעכבי דהא דרשינן לעיל (ד' מה:) שבעת
ח)
קח ג ד
ר'יוחנןלעילואפי'לאהוזקקומעכבי
כבשים אע"פ שאין לחם וה"נ לחם אע"פ
ט)
י)
לבן ננס: הואיל והוזקקו. שני
שאין שבעה כבשים ומיהו בקונטרס
ז]
אבדו כבשים אבדו כבשים אבד הלחם ואם
❖
א
כ)
קט ה
כבשים ולחם: והא תודה ח] לא
פי' דמיבעיא ליה בתר דהוזקקו זה לזה
תמצא לומר תנופה אינה עושה זיקה הביא
בשחיטה: לפיכך שחטן שלא
הוזקקו. היא ולחמה לתנופה ביחד:
ו
לחם וכבשים והונפו ואבד הלחם והביא לחם
תורה אור השלם
ומקדשא. ללחם בשחיטה והיינו
לשמן לא קדש הלחם. טפי הוה ניחא
קי ז
אחר אותו הלחם טעון תנופה או אינו טעון
❖
למיתני שחטן לשמן דקדש הלחם אלא
דאמרינן קרבנו על זבח מלמד שאין
ז)
1. וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח
תנופה אבדו כבשים לא תיבעי לך דודאי
שְׁלָמִים לַיְיָ עַל סַל המַּצּוֹת
הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח
אשמעינן אע"ג דאחריני לשמן נשחטו
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחתוֹ
בעי תנופה כי תיבעי לך אבד הלחם ואליבא
שתי
בפ' התודה : ומעכבא.
לא קדש הלחם:
הלחם
וְאֶת נִסְכּוֹ: במדבר ו יז
הגהות הב"ח
2. וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל
דבן ננס לא תיבעי לך דאמר כבשים עיקר
הבאות בפני עצמן. כמ"ד לחם עיקר:
דאם אין תודה אין לחם דהא אינן
(א) גמ' ואמר
תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל:
טז]לשרפינהו לאלתר. ואפי'
קדושין אלא בשחיטה: ומשני שני
כי תיבעי לך אליבא דר"ע דאמר לחם עיקר
(ב) רש"י
ויקרא ו טז
מה
3. וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים
כבשי עצרת שלמים. אבל שבעה
למ"ד
ט]
מאי כיון דלחם עיקר בעי תנופה או דלמא
(ג) ד"ה
בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדשָׁה
❖
אפי' פיגול טעון י) צורה הכא
כבשים ופרים ואילים עולה נינהו (ב) ח)
כיון דמתירין דידיה כבשים נינהו לא צריך
לה'
לַיְיָ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקרָא
שאני דמצותן בכך: לפי שאין
כמו איל נזיר שלמים הוא ומקדש
קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל
תנופה תיקו אמר ליה אביי לרבא מאי שנא
מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
הלחם כדמפרש לקמיה: לפיכך.
שורפין קדשים בי"ט. הוה מצי למיפרך
במדבר כח כו
שיטה מקובצת
שני כבשים דמקדשי לחם ומעכבי ומאי שנא
דשחיטת איל מקדשן שחטיה לאיל
למוצאי יו"ט לאלתר לשרפינהו דמנותר
ט)
4. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאÇ וּ
שבעה כבשים ופר ואילים דלא מקדשי לחם
א] ולא מעכבי. ואע"ג
לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי
שלא לשמו לא קדש הלחם דכתיב
לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן:
דאפיקנא לעיל [מקרא]
עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינה חָמֵץ
צורת
א] ולא מעכבי אמר לי' הואיל והוזקקו זה לזה
הקרבתן. פירש בקונטרס
זבח שלמים (ג) על סל המצות אי
דשבעת כבשים לא מעכבין
תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיְיָ:
❖
את הלחם דאפי' לר"ע דאמר
ויקרא כג יז
בתנופה והרי תודה דלא הוזקקו זה לזה
עד תמיד של בין הערבים
זביחתו לשם שלמים מקדש את הסל ואי
[השני כבשים] לא מעכבי
לא לא: הבאות בפני עצמן. אליבא
מיהו בשמעתא דנתקלקלו הלוים בשיר
בתנופה ומקדשא ומעכבא אלא כתודה מה
[ללחם] היכא דהוזקקו זה
לזה בשחיטה מקדשי ומעכבי
מפרש דקרבנות ציבור
דרבי עקיבא דאמר כבשים אין
גליון הש"ס
תודה שלמים אף הכא נמי שלמים מי דמי
ומאי שנא שני כבשים כו'
מעכבין את הלחם: תעובר צורתן.
קרבי אחר התמיד ודחו עשה דהשלמה
גמ' ויצאו לבית
התם ליכא זבחים אחריני בהדיה הכא דאיכא
היכא דהוזקקו זה לזה
יפסלו בלינה: אי לאכילה אתיין.
לכך נראה לפרש עד הלילה:
השריפה.
בשחיטה לקדשיה ולעכביה.
❖
זבחים אחריני בהדיה ליקדשו הני והני אלא
מה ביכורים בפני עצמן. ואפילו
תוס' אחרות: ב] והתם מנלן.
י] דלא בעו מתירין ליכלינהו: ואי
דכתיב ואת האיל יעשה זבח
כאיל נזיר מה איל נזיר אע"ג דאיכא זבחים
לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר.
כ)
הכי איצטריך לרבי עקיבא
שלמים לה' וא"ת לקמן בפ'
אחריני שלמים הוא דמקדשי מידי אחרינא לא
התודה מפיק דלחמי תודה
מוסף רש"י
הואיל וזו היא עיקר מצוותם: השתא
יהיו מתהיינה ללחם דמעכב כבשים:
מקדשו מקראי אחריני
הכא נמי לא שנא והתם מנלן דתניא ואת
דאיכא כבשים כו'. הלכך הואיל
עד
ב]
1
שתי הלחם הבאות בפני
דכתיבי בתודה עצמה ולמה
עצמן.
לי תרי קראי נילף חד
וקדשים מעליא נינהו ומשום גזירה הוא
האיל יעשה זבח שלמים לה'
על סל המצות מלמד שהסל בא חובה לאיל
מחבריה [דהיכא דאיכא]
דשרפינן להו לא מצי למשרפינהו עד
ושחיטת איל מקדשן לפיכך שחטו שלא לשמו לא קדשו הלחם תנו רבנן
לחם בהדי זבח שחיטת הזבח
ב
מקדשן וי"ל דתודה מאיל
דליפסלו בלינה: מנא אמינא לה.
שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו ותעובר צורתן $ ויצאו לבית השריפה
ג
נזיר לא אתי דאמינא תודה
דלאכילה אתיין אפי' באין בפני עצמן:
שלמים נינהו כשאר שלמים
מה נפשך אי לאכילה אתיין ליכלינהו אי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר
(להלן
אינו חוטא. ואע"ג דכתיב
דעלמא דלאו לחם אגיד [ביה
למה להו עיבור צורה אמר רבה לעולם לאכילה אתיין גזירה שמא יזדמנו
עד:) כל כהן ששוקל
ד
הכי] נמי לא אגיד לחם בזבח
כל העובר על הפקודים וכהנים לא
אינו חוטא.
כלל להכי צריכי קראי דהתם
להן כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד לא אכלנו לחם בלא כבשים
נפקדו אינו חוטא כדפרשינא בפ"ג
ואיל נזיר וכבשי עצרת לאו
מקראי דתודה גמרינן דהו"א
עכשיו נמי ניכול ואינהו לא ידעי דאשתקד לא הוו כבשים אינהו שריין
דמייתו ומסרי להו לציבור:
תודה ליכא זיבחא אחריני
נפשייהו השתא דאיכא כבשים כבשים הוא דשרו להו אמר רבה מנא
שאינו שוקל חוטא. דכל הראוי ליפקד
(א)
[בהדייהו אבל] הני דאית
בהו זיבחא אחרינא בהדייהו
קאמר דהיינו מבן כ' שנה ומעלה יא]:
אמינא לה דתנן א"ר יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא
לא לקדש בשחיטת השלמים
לעצמן. להנאתן: שלנו הן. אם אנו
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא ה כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא
כדאי' לעיל להכי צריכי
כל כהן
תרוייהו וא"ת מהיכא נפקא
נותנים שקלים ללשכה נמצאו באין
שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל
שאינו שוקל חוטא.
2
לן באיל נזיר [וכבשי עצרת]
אף משלנו שהרי כל הקרבנות מן
דשלא לשמן לא מקדש לחם
הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הן היאך נאכלין הני שתי הלחם
הלשכה באין ורבן יוחנן בן זכאי לא
בהדייהו ואין לומר משום
היכי דמי אילימא בבאות עם הזבח אטו תודה ולחמה מי לא מנדבי
דכתיב ואת האיל יעשה זבח
ו
דריש וכל מנחת כהן אלא במנחה
שלמים על סל המצות דבעינן
כהנים ואכלי להו אלא לאו בבאות בפני עצמן וקתני היאך הן נאכלין אלמא
שהכהן מביא בפני עצמו מש"ה
(לעיל כא:)
יב]
יג]
לשם שלמים על סל [המצות]
אלא שהכהנים דורשין
זה אינו דא"כ הוי צריך האי
לאכילה אתיין אמר ליה אביי לעולם בבאות עם הזבח ודקא קשיא לך מתודה
חוטא: אילימא בבאין. שתי הלחם עם
מקרא זה לעצמן.
קרא לגופיה והיכא מפיק
הזבח אמאי קתני היאך הן נאכלין
ולחמה לחמי תודה לא איקרו מנחה שתי הלחם איקרו מנחה שנא' בהקריבכם
שלנו הן.
מינה בפרק קמא דזבחים
3
דשינוי בעלים לא עלו
הא ללחמי תודה דמי ותודה ולחמה
מנחה חדשה לה' רב יוסף אמר לעולם לשריפה אתיין והיינו טעמא דלא
לבעלים לשם חובה דאמר
מי לא מנדבי כהנים ואכלי: התם.
התם אשכחן שינוי קודש כו'
שרפינן לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט א"ל אביי מי דמי התם לאו מצותן
ז
עד שינוי בעלים ואם איתא
גבי קדשים הנשרפין לאו מצותן בכך
בכך הכא דמצותן בכך לישרפינהו מידי דהוה אפר ושעיר של יום הכיפורים
דאצטריך לגופיה הכא
דמעיקרא לאכילה אתו אלא שאירע
למיגמר דשלא לשמן לא
אלא אמר רב יוסף גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן א"ל
קידש הלחם היכא נפקא
בהן פסול כגון נותר או טמא הלכך
שינוי בעלים מינה וצריך
אביי תינח כל זמן הקרבתם ג] לבתר הכי לשרפינהו מאי תעובר צורתן נמי
שבקינהו עד החול ושרפינן להו:
לומר דשלא לשמן בכבשי
דקתני צורת הקרבתם
רבא אמר לאכילה אתיין וגזירה משום דרבה ולאו
שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן.
(ערכין ד.) אין
ד]
עצרת [ואיל נזיר] דלא קדשי
שורפין קדשים ביו"ט.
הלחם ילפי' מלחמי תודה
מטעמיה אלא מקרא
ואמר רבא מנא אמינא לה
דכתיב ממושבותיכם
לאחר שריפת הלחם הילכך משהינן
ה]
4
דכתיב קרא כדאי' לקמן
להו שאם יבאו הכבשים יונפו עמהם
תביאו לחם
תנופה [וגו'] בכורים לה' מה בכורים בפני עצמן אף שתי הלחם
בפרק התודה וכן פירש"י
❖
(שבת כג:)
כאן [בדף מ"ז. בד"ה] לא
יד] ואוכלו: זמן הקרבתן. עד תמיד
בפני עצמן
ומינה מה
בכורים לאכילה אף שתי הלחם נמי לאכילה
קידש הלחם ולא תפיס
של בין הערבים: לבתר הכי
פדיונו כו': ג] לאחר זמן
ת"ר
הקרבתן לישרפינהו פי'
רבינו גרשום
לשרפינהו. אמאי משהינן להו כל
בקונטרס אחר תמיד בין
משום דרבה. דאמר לעיל גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה ולאו מטעמיה דהוא אומר לעיל מנא
הלילה: גזירה
ואליבא דבן ננס. דאמר
הערבים דאמר קרא עליה
כבשים עיקר לא תבעי לך
השלם ולא נהירא דהא קרבן
מדתניא העיד בן בוכרי כו': ממושבותיכם וגו' בכורים לה'. הקישן לבכורים: אף שתי הלחם. יכולין לבא בפני עצמן:
אמינא לה טו]
דכיון דהונפו כבשים סגי:
צבור דוחה עשה דהשלמה
אין כתודה. כלומר וממקום
ונראה לפרש בתר זמן
שבאתה מה תודה שלמים ומעכבי לחם. הכא נמי אף ע"ג דאיכא זבחים אחריני בהדי איל נזיר עולה וחטאת: שתי הלחם הבאים
הקרבה לאחר שקיעת החמה דאין מקריבין קרבנות באותן חמשת מילין שקודם לילה ועדיין יכול לשרוף דאכתי יום הוא אבל הא לא
בפני עצמן. בשלא היו להם כבשים יונפו כדי להתיר החדש במקדש: ותעובר צורתן. שיעשה להן לינה ויצאו לבית השרפה: אמר
פריך ולשרפינהו בלילה ממש דאין שורפין קדשים בלילה כן משמע במס' ביצה (דף ה) דאין עשה דהשלמה עומד במקום קרבן צבור
רבא לעולם לאכילה אתיין. האי לחם שבא בלא כבשים ואמאי תעובר צורתה ויצא לבית השריפה גזירה שמא יזדמנו להם כבשים
גבי פעם [אחת] נתקלקלו הלוים בשיר. תו"ח. תיבת הכי נמחק: ד] דקתני כל זמן הקרבתן רבא אמר לעולם: ה] תיבות אלא מקרא
לשנה הבאה ולא יחושו להביאם עם הלחם ויאמרו אשתקד וכו': לחמי תודה לא איקרו מנחה הלכך ליכא למימר בהו כל מנחת
נמחק: ו] תנופה דכתיב: ז] ננס ולר"ע הואיל: ח] תודה דלא: ט] עצרת כתודה מה תודה שלמים ומקדש לחם אף הכא נמי אותה של
כליל ושריין. לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב דהכי אמרינן במס' שבת תן לו בקר שני לשריפתו: התם לאו מצותן בכך.
שלמים מקדשה לחם אבל כו' נינהו הס"ד ואח"כ מה"ד מה איל: י] דלא ס"א דאין להן מתירין: יא] ומעלה תשקלו ודרשי' לריב"ז
דמעיקרא לאו לשריפה אתיין: אלא אמר רב יוסף משום הכי לא שרפינן להו לאלתר גזירה שמא יזדמנו כו': תינח דליעכבינהו
כל העובר בים וכהנים עברו יתן תרומת ה' מבן עשרים שנה ומעלה: יב] מביא מביתו: יג] מש"ה אמר: יד] ויאכל תיבת ואוכלו נמחק:
כל זמן הקרבתם בכל היום שמא יזדמנו: לבתר הכי כיון דלא נזדמנו לישרפינהו בלילה ואמאי צריכי לינה: ולאו מטעמיה דלא
טו] לה מדתנן תיבת דתניא נמחק: טז] לישרפינהו לאלתר. לאו דוקא דאין שורפין קדשים בי"ט אלא לאלתר רוצה לומר במוצאי יו"ט
מצי למילף לה מהא דתנן העיד בן כוברי אלא מהא דכתיב ממושבותיכם וגו':
ולמה לי עבור צורה דהיינו לינה עד עמוד השחר. תוס' אחרות: