התכלת
פרק
רביעי
מנחות
מז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עד
אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. טעמא מפ' ט] לקמן: קדש
שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן. תימה למה לי זריקה הא פ"ק
א)
קיא א
ב) ג)
את הלחם. מותר באכילה: לא קדש הלחם. ולא תפיס פדיונו בקדושת
דפסחים מסקינן דר' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה
❖
ד) ה)
קיב ב
שתי הלחם אלא בקדושת שאר י] קדושת הלשכה ובת"כ יליף לה
דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי ותירץ ריב"א זריקה שלא לשמה
ו)
מקרבנו על זבח יא] תודה מגיד שאם נזבח שלא לשם תודה לא קדש
גריעה מנשפך דם וקשה דלקמן פ' המנחות והנסכים מוכח
ז)
מוסף רש"י
לחמו וכבשי עצרת דמקדשי לחם
דאע"ג דנעשה פסול בזריקה שזרק
ח)
כבשי עצרת אין מקדשין
מתודה ואיל נזיר גמרינן: קדוש
על מנת לאכול חוץ לזמנן אמר כל
יב]
ת"ר כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם
א
את הלחם.
ואינו קדוש. מפרש יג] לקמן: ואת
העומד ליזרק כזרוק דמי והכי איתא
אלא בשחיטה כיצד שחטן לשמן וזרק דמן
❖
האיל. איל נזיר: יעשה זבח שלמים
בגמ' התם לא דפיגל בשחיטה ומקשה
לשמן קדש הלחם שחטן שלא לשמן וזרק דמן
לה' על סל המצות. אלמא זביחת איל
אבל פיגל בזריקה מאי הכי נמי דמטמא
א] שלא לשמן לא קדש הלחם שחטן לשמן
מקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי
טומאת אוכלין כו' יש לחלק דשלא
תורה אור השלם
וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש
עצרת: אי כתיב זבח יעשה. משמע
לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר
1. וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח
דברי רבי רבי אלעזר בר' שמעון אומר לעולם
אע"ג דזבח בעי עשייה אחריתי: הכל
אי נמי הכא נמי בעי ל] למימר ויהיה
שְׁלָמִים לַיְיָ עַל סַל המַּצּוֹת
ראוי לזריקה: ואת האיל יעשה
(יבמות קד:) אלא
אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן
מודים. אפילו לר' אליעזר דאמר
ה)
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנחָתוֹ וְאֶת
❖
בשחיטה.
במדבר ו יז
נִסְכּוֹ:
זריקה עיקר מודי דצריך שיהא לחם
זבח שלמים. אין לפרש דיליף הכא
מאי טעמא דרבי דכתיב ואת האיל יעשה
1
(לקמן עב:) קדוש
ואינו
בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת
מדאיתקוש לחמי תודה לשלמי נזיר
זבח שלמים לה' על סל המצות למימרא
קדוש
הגהות הב"ח
שחיטה לא מקדשא ליה זריקה: ואינו
כדילפינן פרק התודה
דשחיטה מקדשא ור' אלעזר ברבי שמעון
(א) רש"י
גמור. מפרש לקמן: ואינו ניתר.
שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין
יד]
יעשה עד שיעשה כל עשיותיו ורבי נמי הכתיב
לכהנים: מאי בינייהו. כלומר כיון
ירושלמיות ושתי הלחם נמי איתקוש
למתפס פדיונו דאינו
יעשה אי כתיב זבח יעשה כדקאמרת השתא
דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו
ללחמי תודה כדדריש נמי התם מתביאו
למימר דלא
דכתיב יעשה זבח במה יעשה בזביחה ורבי
(ב) ד"ה
ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא
שכל מה שאתה מביא כזה הא ליתא
ושבוש
אלעזר בר' שמעון הכתיב זבח ההוא מיבעי
טו] וזריקת דם לא הואי לשמה
דא"כ הוה ליה למד מן הלמד ואע"ג
גי' (ג) ד"ה
אלא
ליה לכדרבי יוחנן דאמר ר' יוחנן הכל מודים
דתשתרייא (א) באכילה ואינו גמור
דהוה ליה הימנו ודבר אחר איכא למאן
❖
דאמר אביי למאי הלכתא: לאביי לא
דלא ילפינן בסוף איזהו מקומן
שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה מאי קדוש
(פסחים יג:) זריקה
תפיס פדיונו. בקדושת שתי הלחם
ופ' התודה אלא
ואינו קדוש אביי אמר קדוש ואינו גמור רבא
מועלת ליוצא.
גליון הש"ס
ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות
גלויי מילתא בעלמא הוי וילפינן שפיר
אמר קדוש ואינו ניתר ב] מאי בינייהו איכא
תוס' ד"ה בקונטרס כו'
צבור: לרבא. דאמר קדוש גמור
ומיהו קשה דא"כ אמאי איצטריך קרא
בינייהו למיתפס פדיונו לאביי לא תפיס פדיונו
ולבסוף פי' וכ"ש.
בתודה לא] על חלות לחם חמץ יקריב
תופס פדיונו ויוצא לחולין והא דאמר
לרבא תפיס פדיונו בשלמא לרבא היינו דאיכא
לקמן מנחות אין להם פדיון
קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש
בין רבי לר' אלעזר בר"ש אלא לאביי מאי איכא
לאחר שקדשו בכלי: אלא לאביי. דאמר
אלא בשחיטת הזבח ותו ר' אלעזר בר'
❖
בין רבי לר' אלעזר בר' שמעון איכא [בינייהו]
לא תפיס פדיונו: מאי איכא בין רבי
שמעון דדריש כל עשיות גבי התודה
❖
(לעיל יב.)
לר' אלעזר. וקדוש דא"ר למאי הלכתא
לא כתיב עשיה וגבי תודה נמי פליג
ג] לאיפסולי ביוצא בעא מיניה ר' שמואל בר
כדאי' פ"ק דפסחים ובתוספתא
הא לא תפיס פדיונו ולתרוייהו אסור
רב יצחק מר' חייא בר אבא ד] כבשי עצרת
רבינו גרשום
באכילה: לאיפסולי ביוצא. לרבי דאמר
דזבחים וי"ל דהוה אמינא מדקרייה
שיטה מקובצת (המשך)
ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו
דכתיב ואת האיל יעשה זבח
קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל
רחמנא שלמים דלא מקדשי לחם לב] כי
שלמים לה' על סל המצות
שלא לשמן כשרים וי"ל דה"מ
הלחם מהו באכילה אליבא דמאן אי אליבא
שאפי' זרקו לשמו נמי אסור
שלמים ונזיר נמי לא סגי בלא קרא
למימר דזביחה מקדשה לסל
כבשים דגופא דזביחא נינהו
טז]
דר' אלעזר בר' שמעון האמר זריקה היא
המצות. והכא נמי גבי כבשי
מהניא להו זריקה דשלא לשמו
ה]
באכילה יז] לרבי אלעזר דאמר שחיטה
כמו גבי תודה משום דקרייה רחמנא
עצרת. קדוש ואינו גמור שאינו
להתיר הבשר באכילה וא"ת
דמקדשא אי אליבא דרבי בין לאביי בין לרבא
לא מקדשא אין נפסל ביוצא דאינו
שלמים ולר"א בר"ש נמי כיון דגלי קרא
ראוי לאכילה. ורבא אמר קדוש
מאחר דכבשים לא עלו לשם
וגמור ואינו ניתר באכילה.
חובה הוי ליה כאלו אבדו
ו] קדוש ואינו ניתר הוא ז] אלא אליבא דהאי
קדוש יח] אם יצאו בין שחיטה לזריקה
בנזיר דבכל עשיות הקידוש תלוי הוא
לאביי דאמר ואינו [גמור] לא
ואמרי' לעיל אבדו הכבשים
במה
תנא דתני אבוה דר' ירמיה בר אבא שתי
ואם אחר כך זרק לשמן כשר.
הדין בכולהו:
יעשה בזביחה.
חמירא קדושתיה למתפס
אבדו הלחם וי"ל דהא דאמרינן
פדיונו שיהא קדוש כמוהו:
אבד הלחם היינו דלא חזי
(ב) יט] שבוש גמור הוא זה דכל שכן
תימה דבפ"ק דזבחים דריש
הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן
בשלמא לרבא היינו דאיכא בין
הא לחם להביא עם הכבשים
לרבא כיון דקדשתן שחיטה קדושת
מכאן שינוי בעלים ודריש לכל עשיות
רבי לר"א בר"ש דלרבי דאמר
של כבשים חוץ לזמנן ר' אליעזר אומר אין
אחרים שצריך לשמה משום
קדוש למתפס פדיונו ואינו
דהוזקקו זה לזה בשחיטה מיהו
הגוף גמורה לא כ] נפיק תו לחולין
נימא דלא כר"א בר"ש וי"ל ודאי שמעי'
בלחם משום פיגול רבי עקיבא אומר יש
ב
קדוש שאינו ניתר באכילה.
מיבעיא ליה אם משתרי הלחם
ו)
ובפ"ק דפסחים נמי אמר
שפיר תרתי וצ"ע לרבי מנא ליה שינוי
ורבי אלעזר ב"ר שמעון דאמר
באכילה כמו הכבשים דחשבינן
בלחם משום פיגול אמר רב ששת הני תנאי
בעלים וצ"ע: שיהא לחם בשעת
אינו קדוש דאפי' פדיונו לא
הכי לרבי דאמר שני דברים המתירים
ליה ללחם כגופא דזיבחא וכי
ח] כרבי סבירא להו דאמ' שחיטה מקדשא מיהו
תפיס: איכא בינייהו לאיפסולי
היכא דמהניא זריקה שלא
שחיטה. תימה הא משעת תנופה בעי
מעלים זה בלא זה לא נפיק
ד) כא]
ביוצא לרבי דאמר שחיטה
לשמה להתיר הבשר באכילה
ר' אליעזר לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא
לג]
לחם ואע"ג דלא מעכב ראוי מיהא
לחולין ור' אלעזר דאמר אינו קדוש
מקדשא אם יצא הלחם בין
הכא נמי מהניא להתיר הלחם
שחיטה לזריקה נפסל. לר'
באכילה: [עוד מתו"ח] וא"ת
ור"ע לטעמי' דאמ'
זריקה מועלת ליוצא
בעינן ושמא אפי' ראוי לא בעינן ועוד
פריק להו ונפקי לחולין וכיון דנפקי
אלעזר ב"ר שמעון לא מקדש
כיון שנזרק שלא לשמה הוי
דתנן
שמא אתא למימר דבשעת שחיטה
לחולין ע"י פדייה על כרחך פדיונן
ולא מפסיל ביוצא דאי אהדריה
ליה אבד הכבשים שאינן צריכין
ועייליה לגואי קדש: וזרק דמן
עוד ללחם וא"כ הוי להו אבד
בעינן שיהא בפנים לד] אע"ג דכשר
נתפס. לפיכך נראה לר' דה"ג ולשון
של כבשים על מנת לאוכלן
לחם כמו ביוצא [וי"ל] דודאי
בקונטרס
ביוצא:
הגון הוא לאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו לאביי דאמר
גרס וברוב הספרים נמי גרס הכי לאביי לא
לשתי הלחם ובשר חוץ לזמנן
פשיטא שלא יהא עוד עליהם
ר' אליעזר דאמר אין בלחם
תורת שתי הלחם ולא יצאו
אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה
תפיס פדיונו לרבא תפיס פדיונו ופי' לאביי לא אלימא קדושתא כולי
משום פיגול לטעמיה דאמר
ציבור חובתם אבל מבעיא אם
האי שיהא נפדה וכה"ג איכא קצת פ"ב דבכורות גבי ולדות
פדיון ונהי דקדישתיה שחיטה במקצת דלא נפיק לחולין ומיהו אכתי
אין זריקה מועלת לחייבו
שחיטה שלא לשמה מתרת
משום איסור יוצא הואיל ויצא
הלחם לאכילה בעלמא כמו
בעלי מומין כונסן לכיפה היכי ליעבד ליקרבינהו מכח קדושה דחוייה
מחוסר גמר קדושה ושייך ביה קדושת דמים לתפוס פדיונו בקדושה
לפני זריקה ולא משום פיגול
שהיא מתרת הכבשים לאכילה
❖
אתיין ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן והשתא בעי לאביי מאי
לרבא דאמר קדוש גמור קדושת הגוף לא שייך ביה פדיון ואם התפיס
נמי:
וא"ת ולר"א דאמר אין בלחם
בינייהו כיון דלרבי לא אלימי קדושתא כל שכן לר"א בר"ש וקשה
מעות בפדיונו אינן נתפסין דכיון דאינו יוצא מקדושה כלל איזו
משום פיגול משמע אבל כבשים
יש בהם משום פיגול ואמאי
קדושה תחול בפדיונו: בשלמא לרבא. דאמר לרבי לאו בני פדיון
דלאביי נמי ליבעי אליבא דרבי מה בין שוחטן לשמן לשוחטן שלא לשמן
הא אבד הלחם וא"כ אבדו
שיטה מקובצת
נינהו דאקדשינהו שחיטתה: היינו דאיכא בין רבי לר' אלעזר. דלר'
דכ"ש דלא אלים למיתפס פדיונו דהא לר"א בר"ש לא מהני שחיטה
כב]
הכבשים ולא הוי קרבו מתיריו
א] שלא לשמן לא קדש הלחם.
כמצותו וי"ל דודאי יש בבשר
כג] אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח
מידי ומש"ה לא תפיס פדיונו ותו דבפסחים משמע איפכא
וא"ת כבשי עצרת מנ"ל שלא
משום פיגול אם יזרקנה שלא
מתרומת הלשכה ונפיק לחולין ותפיס פדיונו ככל קדושת דמים: אלא
נמי לר"א בר"ש
דלרבי לא תפיס ולר"א בר"ש תפיס ולקמן
לשמה לא מקדש (וכתיב)
לשמה מיהו (קשה אז) [דאז]
[וא"ל] [דילפינן] מאיל נזיר
לא יהיה פיגול בלחם ומיהו
לאביי. דאמר לרבי נמי תפיס פדיונו וכל שכן לר' כד] אלעזר מאי איכא
פודן בחוץ ושמא ודאי כי אין תנופה ז) וקדושת תנור לא קדיש אלא
ודרשי' זבח שלמים עד שיהא
לא הוי לצדדין דה"ק אין
בין רבי כה] לר' אלעזר: איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא. לרבי מיפסל
קדושת פה ומיפריק אבל הכא [דאיכא שחיטה ותנופה ותנור] להכי לא
זביחתו לשם שלמי' כי היכי
בלחם משום פיגול בשום פנים
דדרשי' גבי תודה מלמד שאם
בין לשמו בין שלא לשמו
ביוצא אם יצא לא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים לר' כו] אלעזר
מיפריק וכדפרישית לעיל ופי' הקונט' דפי' לאביי נפדה ולרבא אינו
שחטה שלא לשמה לא קדש
אבל כבשים יש בהם משום
נפדה לה] צ"ע ח) דתחילה פי' לראב"ש אינו קדוש כלל ונפיק לחולין לגמרי
לא מיפסיל ביוצא שלא ירדה לה קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואין
הלחם הא לא מצית אמרת
פיגול לכל הפחות בשלא לשמו
$ ולבסוף פירש וכ"ש לראב"ש ולפירושו (ל"ד) לאביי קדוש טפי דאלים
יוצא פוסל בה וכשרין לשחוט עליה כבשים אחרים וזה שפירשתי
דהא אמרי' ריש פ"ק אם אינו
ור"ע דאמר יש בלחם משום
ענין לשינוי קודש תנהו לשינוי
פיגול היינו בלשמו א"נ נהי
תחילה שבוש גמור (ג) הוא כדפרישנא לעיל: האמר זריקה מקדשא.
דלא נפיק [לחולין ולראב"ש נפיק לחולין] ויתכן יותר גירסא אחריתי
בעלים ואם איתא (לשינוי קודש
דהלחם מפסיל משום יוצא
והאי אפילו קדוש לא הוי כל שכן דאסור באכילה: בין לאביי בין לרבא
ומיהו גירסת הקונטרס נכונה לאביי תפיס ולרבא לא תפיס והשתא
ומאי) [הא] איצטריך לומר דלא
מהניא ליה ההקטרה לאקבועי
קדיש הלחם וי"ל דהדין זה
[הבשר] בפיגול כדאמרי סוף
קדוש ואינו ניתר. דכיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר:
איכא בינייהו במקומות אחרים ודחקינן לאשכוחי הכא מאי בינייהו:
ילפי' מתודה ואע"ג דלא ילפי'
פ"ק [גבי] שירים שחסרו
חוץ לזמנו. כלומר על מנת לאכול מן הכבשים חוץ לזמנו: הני תנאי.
דתנן
שאר דיניו [מתודה] מ"מ בתר
בין קמיצה להקטרה (דהוי)
דגלי קרא בקדוש לחם ילפי'
[דשאני] חיסרון (דאי) [כיון
ר' אליעזר ור' עקיבא: שחיטה מקדשא. כז] ואהני בהו פסול יוצא: אין זריקה מועלת ליוצא. הלכך לא קבעתיה ללחם בפיגול דהא כבר
שפיר שלא לשמו דאין זה רק
דאיתא] בפנים מהניא ליה
פסול הוא ואמר בפ"ק אין פיגול במקום פסול: זריקה מועלת ליוצא. כח] דפסול מחמת דבר אחר הוא כדמפרש בשילהי פ"ק כט]:
גילוי מילתא בעלמא. תו"ח:
הקטרה [למקבעינהו בפיגול]:
ב] מאי בינייהו. רש"י פי' ב'
ה] הא אמר זריק' היא דמקדשא
לשונות וא"ת והיכא קאמר ר"א דאין מיפסל ביוצא הא אמרי' לעיל משנשחטה יצא לחמה כו' הלחם פסול אלמא נפסל ביוצא וי"ל דההוא
והכא כיון דנזרק שלא לשמה פשיט' דאין הלחם נאכל: ו] קדוש ואינו ניתר הוא. דאפי' לאביי דאמר קדוש ואינו גמור כ"ש דאינו
מוקי לה כשנתקבל הדם בכלי קודם יציאה וסבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי אבל הכא יצא קודם זריקה ונזרק שלא
ניתר: ז] אלא אליבא דהאי תנא כו' אין בלחם משום פיגול. כמו שהולך ומפרש (דרבי) [דר"א] לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא
באימורים שיצאו ה"נ [לא] מהניא ללחם לחייבו בפיגול: ח] עיין בהשמטות שבסוף המסכת: ט] מפ' לקמיה: י] בקדושת שאר תרומת
לשמה וא"ת לאביי היאך תפיס פדיונו ונפיק לחולין לרבי הא סבירא ליה לקמן דתנור מקדש וי"ל דהו"א מנחות הבאות בפני עצמן אבל
הלשכה: יא] זבח תודת שלמיו מגיד: יב] נזיר גמרי: יג] מפרש לקמיה: יד] מפרש לקמיה: טו] בא וזריקה לא הואי כשרה ותיבת לשמה
הבאות עם הזבח השחיטה מקדשא להו ולא תנור ולפי מה דפי' רש"י ניחא נהי דתפיס פדיונו לא נפיק לחולין תימה למורי הרמ"ר דלאביי
נמחק: טז] זרקו אח"כ: יז] באכילה ולר': יח] קדוש ואם [כו' אח"כ]: יט] שבוש בס"א הכל אינו אבל ברש"י של מהר"פ איתא: כ] לא
הוי איפכא קדוש' דשחיטה מקדושת כלי דשאר מנחות דאילו קדושת כלי דשאר מנחות אין נפסלין ביוצא כדפי' בפ"ק ומהניא להו קדושה
נפקי: כא] נפקי לחולין ולר' אליעזר: כב] לר' אליעזר: כג] אליעזר: כד] לר' אליעזר: כה] לר' אליעזר: כו] לר' אליעזר: כז] מקדשה.
דאין להם פדיון ואילו קדושה דשחיטה דהכא מיקדשא להו דנפסלין ביוצא ותפוס פדיונו דאין קדושתו גמורה לאביי כדפי' וי"ל דאין
לשתי הלחם: כח] ליוצא דלא דמי פסול יוצא לשאר פסולים שפיסולו מחמת. ותיבת דפסול נמחק: כט] פ"ק הילכך אית בהו משום
לחוש בהא דתפיס פדיונו כיון דלא נפיק לחולין כדפי': ג] לאפסולי ביוצא. [דלרבי] דאמר קדוש איפסיל ביוצא וקשה להר"ם [דהסברות]
פיגול הס"ד: ל] למימר ויהא ראוי לזריקה וכן כתוב בגיליון ויזרוק דהכא ר"ל ויקבל שנראה לזריקה: לא] בתודה לקמן [דף עא ע"ב]:
הפוכות שיקדש ליפסל ביוצא ועדיין יקדש לתפוס פדיונו שהרי בתמימים הוי איפכא דאין תופס פדיון כלל ועדיין אינן נפסלין ביוצא וכן
לב] כי שלמים וא"ת ולכתוב רחמנא תודה ולא בעי נזיר וי"ל דבאיל נזיר כיון דאיכא זבחים אחרינא בהדי לא הוי ידענא הי מינייהו
במנחות שקדשו בכלי וע"כ צריך לפי' השני של רש"י: ולרבי [אליעזר] לא מיפסל ביוצא תימה הא תניא לעיל נשחטה ויצא לחמה הלחם
מקדש אי נמי כולהו צריכי לקדושי איצטריך קרא באיל נזיר למימר דאיל דוקא מקדש. תו"ח: לג] לחם ותנופה מחיים הוא דהויא:
פסול וי"ל דלעיל כשנתקדש הדם בכוס ונשפך ור' אליעזר סבר כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי: ד] כבשי עצרת ששחטן לשמן
לד] בפנים כדתנן לקמן בפ' התודה השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם: לה] עיין בהשמטות שבסוף המסכת:
כו' אותו הלחם מהו באכילה וא"ת היאך אפשר דתיתסר הלחם באכילה והלא הכבשים מותרים באכילה כדתנן כל הזבחים שנזבחו