התכלת פרק
רביעי מנחות
מט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עקירה
תנא אזאת תורת העולה ה] קאי. תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא
בטעות הויא עקירה. צ"ע הא דתניא בתוספתא בפרק
א)
קכז א ב
ב)
ירדו במסכת נדה בפרק יוצא דופן והאי דנקט במה
קמא דזבחים כבשי ציבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו
ג)
ו] אסמכתא וסימנא בעלמא: לשום אילים. דאמר הריני שוחטן לשום
אילים עלו לציבור לשם אילים אילים של ציבור ששחטן לשם אילים
ד)
ה) ו)
אילים: לבעלים. צבור: עקירה בטעות. כגון
האי דאי הוה ידע
ונמצאו כבשים עלו לשם כבשים אלמא עקירה בטעות לא הויא
ז)
דכבשים נינהו הוה שחיט להו לשם
עקירה ושמא משום שלמי נדבה
ח)
קכח ג
כבשים: ומותבינן אשמעתין. אדידיה
יג]
קאמר ותנא הוא דלא מפרש :
תנא אזאת תורת העולה ריבה סמיך ליה תני
ט)
וקא ע) מפרש בה לשלמים.
גופיה קא מותיב: מזידין חייבין.
רבה בר בר חנה קמיה דרב כבשי עצרת
י)
קכט ד
א
לשלם לבעלים דמי קרבן: פיגולן
כ) ל)
כלומר לאוכלן שני ימים
ששחטן לשום אילים כשרין ולא עלו לבעלים
וכפירוש הקונטרס: מתיב ר'
פיגול. (ב) דשוגגין ואין צריך לומר
מ) נ)
קל ה
לשום חובה אמר ליה רב עלו ועלו אמר רב
דמזידין: ומחשב בהו לשום שלמים.
זירא ר' שמעון אומר. נראה דר' זירא
ס) ע)
חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים
פ)
קלא ו ז
לאוכלן שני ימים ולילה אחד דהשתא
לית ליה לא כרבה ולא כרב אשי דריש
צ)
ושחטן לשום כבשים שהרי כבשים לשום
מכילתין אלא טעמא דנפשיה
חישב לאכול חטאת חוץ לזמנו דפיגול
ק)
❖
כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן
הוא דדין חטאת יום ולילה: ובאומר
קאמר כדמשמע ולא מסיק אדעתא
ב
קלב ח
מותר. לשנות דהיינו שוגגין:
קושיא דר"ש אדר"ש וצריך עיון:
לשום אילים לא עקירה בטעות הויא עקירה
תדיר ומקודש. לשון א' פירש
קלג ט
שנקמצו . מחבת ומרחשת שני כלים
ז]
תורה אור השלם
ורבה אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה
הם מחבת ח] י) עבה ומעשיה קשין
הקונט' ביום קדוש וכן
קלד י
אמר רבא (א) ומותבינן אשמעתין הכהנים
1. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד
ומרחשת עמוקה ומעשיה רכין :
משמע בסוף כל התדיר
כ)
בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ
שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין
ג
קלה כ
הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבּקֶר
חריבה. מנחת חוטא דכתיב
❖
אטו שבת למוסף אהני לתמיד לא
וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה והִקְטִיר
פטורין ותני עלה פיגולן פיגול היכי דמי
לא יתן עליה שמן: ורבא לטעמיה
אהני וקצת קשה דהתם לא מייתי
עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
❖
אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה
ויקרא ו ה
דאמר. בפרק קמא: מחשבה דלא
הא והכא לא מייתי ההיא דהתם ולשון
רבינו גרשום
לשום שלמים האי שוגגין מזידין הוו אלא לאו
מינכרא. אם הוא מכזב אם לאו פסל
אחר פירש בקונטר' אותו שזמנו עכשיו
וגמרינן למזבח מינה אע"ג
הגהות הב"ח
דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום
רחמנא: מחשבה דמינכרא. שהוא
מיקרי מקודש והא דנקט תמידין
דלא הוי הכשירו שאם עלה
מכזב לא פסל רחמנא: מתני'
דלמחר ומוספין דהאידנא דמשמע
שלמים וקתני פיגולן פיגול אלמא עקירה
(א) גמ' לשמעתי'
לא ירד: תנא ההוא לא יליף
זו אשמעתיה
מבמה אלא אתורת העולה
התמידין אין מעכבין המוספין. מפרש
דתמיד של בין הערבים קודם למוסף
בטעות הויא עקירה אמר לי' אביי לעולם דידע
(ב) רש"י
סמיך שריבה לכל העולין
בגמרא: וכולה היתה קריבה. כל
והא לא מקודש הוא התם מטעמא
בשוגגין
שלא ירדו: ששחטן לשם
דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים
המנחה שלם: שאין מחנכין. בגמ'
במזידין
אחרינא דהכי קאמר רחמנא כל היכא
אילים. שסבור שהן בני
ל)ט]
מ)
❖
ובאומר מותר מתיב ר' זירא ר' שמעון אומר
וקא מחשב
שתים. ולא עלו לבעלים
מפרש י] מאן דכר שמיה: אלא בקטורת
דאיכא אחד בבוקר עשה שני בין
לצבור: ורבא אמר עקירה
כל מנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ועלו
תלמוד
הסמים. נ) שלימה של מנה ובין
הערבים:
לומר וערך
בטעות לא הויא עקירה ועלו
הערבים ובגמ' ס) מפרש מנלן: גמ'
לבעלים לשום חובה שאין המנחות דומות
לבעלים: מזידין חייבין
מוסף רש"י
עליה העולה. תימה דבפרק כל
לשלם דמי קרבן לבעלים.
לזבחים שהקומץ מחבת לשום מרחשת
תדיר ומקודש. תדיר בכל יום ומקודש
התדיר נפקא ליה מדכתיב
תנא אזאת תורת העולה
הא שוגגין פטורין מלשלם
ריבה סמיך.
ותני עלה אפילו שוגגין
שהיום יום טוב הוא דאי לאו יום טוב
מלבד עולת הבוקר תעשו את אלה
מעשיה מוכיחין עליה שהיא מחבת חרבה
[פיגולן] פיגול ובאומר
ליכא מוסף ומוספין לא הוו אלא
מכלל דתמיד קרב ברישא וי"ל דקרא
לשום בלולה מעשיה מוכיחין עליה שהיא
מותר שסבור שמותר הוא
והיינו שוגג ועקירה מדעת
מקודש. לשון אחר תמידין מקודשים
דהכא איצטריך למנחת חביתין דאע"ג
חרבה אבל בזבחים אינו כן שחיטה אחת
היא: ודקאמרת כי מעשיה
קודם מוספים דתמידין קרבי ברישא:
דתדיר וכן משמע בפרק אמר להם
מוכיחין עליה מאי הוי הא
לכולן קבלה אחת לכולן זריקה אחת לכולן
(לעיל ו:)
תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא. כגון
הממונה איברין קודמין
מעקר קא עקר לה רבה
היכי דמי אילימא דידע דמחבת היא וקא
ומותבינן אשמעתין.
לטעמיה דאמר מחשבה
דיש להם בשבת שני כבשים לבד
למנחה דכתיב וערך עליה העולה ועל
(גיטין לח:)
דמינכרא דלא הוי כדאמר
קמיץ לה לשום מרחשת כי מעשיה א] מוכיחין
התמידין וקא מיבעיא ליה אם יקריבם
כרחך מנחת חביתין קאמר דמנחת
(קדושין
הוא. לא פסל רחמנא משום
נ:) הכהנים שפיגלו.
הכי עלו לבעלים אבל
מאי הוי הא מיעקר קא עקיר לה אלא לאו
היום למוספין ולא יהו לו יא] תמיד
נסכים נפקא לן מדכתיב עולה ומנחה
בעלמא עקירה בטעות אכתי
דכסבור מרחשת היא וקא קמיץ לה לשום
למחר או יניחם לצורך תמיד מחר:
כדאיתא לעיל בפירקין ופר'
לא ידענא אי הויא עקירה
מזידין.
אי לא הויא עקירה:
מוספין דהאידנא מקודש נינהו. דהיום
קמא דתמיד נמי אמרינן
מרחשת וטעה דהכא הוא דמעשיה מוכיחין
התמידין אין מעכבין את
שבת קודש ותמידין דלמחר לא הוו
למימרא דחביתין קדמי והתניא וערך
חייבין.
המוספין שאם לא היה להם
עליה הא בעלמא עקירה בטעות הויא עקירה
תמידין אלא מוספין אין
להו מקודש דלמחר חול. ל"א מוספין
וכו' ומהכא גמרינן לכל מיני דמים
אמר ליה אביי לעולם דידע דמחבת היא וקא
מעכבין את המוספין אבל
פ)
דקדמי לחביתין דתנן בפ' כל התדיר
הוו מקודש קודם תמידין דמוספין
בתמידין ליכא למימר אין
קמיץ לה לשום מרחשת ודקא אמרת כי
מעכבין זה את זה דלא קרבי
העופות קודמין למנחות
יקרבו היום ותמידין לא יקרבו היום
מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי רבא לטעמיה
(גיטין נג.)
תרי ביחד אלא אחד בבקר
עד למחר: אילימא דאית ליה.
שהללו מיני דמים ואי לא מהכא מנא
ואחד בערב: אמר רבי
דאמר רבא מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא
תמידין ומוספין: וליקדם. קאמר
ליה הא ומיהו קשיא הכא אמאי לא
שמעון משום הכי לא הקטיר
בבקר יקטיר בין הערבים
מתני'
מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא:
מייתי מתניתין יד] צ) דלענין מוספין
דאין מעכבין זה את זה דאי בעי
(בבא קמא ה.)
דכולה היתה קריבה בין
איירי דאין לומר דהכא מיירי דאית
תמידין קריב ברישא ואי בעי מוספין
התמידין אין מעכבין את המוספין ולא
כל המנחות.
הערבים אפילו של שחר.
ד
שאין המנחות
כלומר עיקר תחילת הקטרה
מקריב ברישא יב]: העולה. משמע
ליה ולקדם והתם איירי דלית ליה
המוספין מעכבין את התמידין ולא המוספין
דומות לזבחים.
על המזבח בין הערבים היה
העולה תהא ראשונה לכל הקרבנות:
דהתם נמי איירי דאית ליה דומיא
מעשיה
שאין מחנכין וכו': תמידין
מעכבין זה את זה ה לא הקריבו כבש בבוקר
מוכיחין.
הוה להו תדיר בכל יום.
דדם חטאת קודם לדם עולה דתנן
יקריבו בין הערבים אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם
ומקודש דמיקדשו תמידין
התם וי"ל משום דלא יהא דבר קודם
מקמי דליקדשו מוספין
היו מזידין ולא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת
ו
שהקרבת תמידין הוא קודם:
משמע טפי עיכובא אייתיה מיהו
אילימא דאית ליה לצורך
בבוקר יקטירו בין הערבים אמר רבי שמעון וכולה היתה קריבה בין הערבים
❖
תימה דבהגוזל קמא
(לעיל ב:) מחבת
תרויהו וליקדם כלו'
שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים ולא מזבח העולה אלא
ומרחשת.
ז
ח
ק)
תנן הביא אשמו עד שלא הביא
בתמיד של שחר ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת ולא את המנורה
גזילו לא יצא ומפרש בגמרא משום
ט
י
שיטה מקובצת
אלא בשבעה נרותיה בין הערבים: גמ' בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב
דכתיב מלבד איל הכפורים מכלל
א] מוכיחין מאי הוי. קס"ד
דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד
חסדא ציבור שאין להן תמידין ומוספין אי זה מהן קודם היכי דמי אילימא
השתא דאין זה עיקר הטעם
עולת הבוקר הכי נמי דמוספין
ומסיק דעיקר טעמא משום
תמידין דיומיה ומוספין דיומיה פשיטא תמידין עדיפי דהוו להו ב] תדיר ומקודש
הכי הוא ורבה לטעמיה כו':
קרבי ברישא והתניא וערך עליה
אלא תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא ג] תמידין עדיפי שכן תדיר או דלמא
ב] תדיר ומקודש. פ"ה ב'
העולה לשונות וקשה ללישנא
מוספין עדיפי דהוו להו מקודש אמר ליה תניתוה התמידין אין מעכבין את המוספין
ולא המוספין
(קמא) [בתרא] מאי בעי הא
חריבה.
הוי פשיטא ליה דתדיר גרידא
מעכבין את התמידין ולא ד] (את) המוספין מעכבין זה את זה היכי דמי אילימא דאית ליה ולקדם והתניא
עדיף ממקודש ושמא דתדיר
מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה העולה ואמר רבא העולה
עולה ראשונה
שחיטה
דלמחר לא אלים כתדיר
כ
1
אחת לכולן.
דהיום. ומיהו לאו דוקא
אלא עדיף דהא כי פשיט בעיא לא
(זבחים ט:) מחשבה דלא מינכרא. אבל
פשיט אלא אלמא כי הדדי נינהו וא"כ הוא פשיט מאי דלא בעי מיניה דהוא בעי מיניה איזה מהן עדיף והוא פשיט כי הדדי נינהו אלא
מחשבה דמינכרא. (לעיל ב:) מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר.
ודאי ה"ק או דלמא מוספין עדיפא דיש בהם כח לפי שהן מקודשין ולכל הפחות [צריכין] להיות שוין. תו"ח: ג] דהאידנא מאי:
העולה ד] תיבת את נמחק: ה] העולה סמיך תיבת קאי נמחק: ו] במה ס"א אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא ליתן טעם דיש פסולין דאם עלו
עולה ראשונה.
לא ירדו ויש דאפילו אם עלו נמי ירדו אבל עיקר הטעם אקרא סמיך: ז] שנקמצו כו': ח] מחבת צפה: ט] המנחה ס"א המנה: י] מפרש
(פסחים נח:)
חנוך מאן: יא] יהו לו לתמיד: יב] ברישא. וא"ת התינח בתמידין אין מעכבין את המוספין דדין התמיד להקריבו תחלה ואם לא הקריבו
(יומא לד.)
אינו מעכב המוספין אלא מוספין אין מעכבין את התמידין היכא משכחת לה וי"ל דמשכחת לה בתמיד הערב דדין מוספין ליקרב תחלה
ואם הקדים תמיד הערב למוספין אינו מעכב המוספין: יג] דלא מפרש וה"פ דמאי דאמרינן עלו לשם אילים היינו לשם שלמי נדבה
ולא יצאו מידי חובתו והוה ליה כאילו אמר התנא כשרים ולא עלו אלא דלא פריש: יד] מתניתין דכל התדיר: