אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
ב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אור
אור לארבעה עשר גרסי': ה) לאור הנר. בגמרא (דף ז:) מפרש
לארבעה עשר בודקין את החמץ. פ"ה שלא לעבור עליו
א א מיי' פ"ב מהלכות
א) [במשנה שבמשניות
וברי"ף איתא ולמה],
חמץ ומצה הלכה ג
טעמא: בודקין. שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא:
בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר
ב) ב"ק ס: תענית י. ע"ש,
סמג עשין לט טור וש"ע
ובמה אמרו. לקמן במתניתין: שתי שורות. של חביות הסדורות
בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי א
❖
ג) מגילה כ:, ד) [דתניא],
א"ח סי' תלא סעיף א:
אמאי הצריכו חכמים בדיקה
כלל ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול
במרתף של יין צריך לבדוק ביניהם. אחרי שאמרנו כל מקום שאין
ה) [צ"ל לאחר ד"ה בודקין],
ו) בע"י: הוא, ז) [בראשית
בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ
מכניסין בו חמץ אין צריך לבדוק
א], ח) [דף ב:], ט) עי'
מוסף תוספות
למה הוצרכו לבודקן ומפרש לא אמרו
ולבערו $שלא יבא לאכלו וכן משמע
רש"א, י) [כדתניא],
אלא במרתף שמכניסין בו חמץ כגון
לקמן (דף י:) דבעי רבא ככר בשמי
כ) [וע"ע תוס' יבמות עא.
א. ואפי' נאמר דמתני'
❖
אור
ד"ה והני מולין],
מדרבנן מ"מ אנו צריכין
מרתף שמסתפק ממנו יין לשולחנו
קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל
ליתן טעם. תוס' שאנץ.
ופעמים שהשמש עומד למזוג יין
ואתי למיכליה ב והטעם שהחמירו כאן
ב. אלמא אי לאו דלא
ופתו בידו וכשהיין כלה נכנס למרתף
טפי מבשאר איסורי הנאה שלא
אטרחיה רבנן הוה גזרינן
תורה אור השלם
דלמא אתי למיכל מיניה.
להביא יין: שתי שורות על פני כל
הצריכו לבערם משום דחמץ מותר
1. הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים
תוס' ר"פ. ג. [ו]משום
המרתף. בגמ' (דף ח:) מפרש מאי
כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא
אדם אחד לא עשו תקנה.
שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם:
היא: שתי שורות החיצונות כו'.
בדילי מיניה כדאמר לקמן (דף יא.)
שם: וכיון דלבני ביתו
בראשית מד ג
2. וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח
מפרש בגמ' (שם): גמ' ה"ג קא
המותרין מותר לשהות
ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי
לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר
א
היין לעצמן אם אתה
שָׁמֶשׁ בֹּקֶר לֹא עָבוֹת
סלקא דעתך מאן דאמר נגהי נגהי
הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך
אוסרו לזה נמצאת מצריכן
מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא
ממש. כשיאיר השחר שחרית של י"ד:
ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני אי
לעמוד בבית מיוחד
מֵאָרֶץ: שמואל ב כג ד
ט)
ג
בדיקה ובמה אמרו ב' שורות במרתף מקום
א)
3. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר
לעצמו. מהר"ם חלאוה.
מאן דאמר לילי לילי ממש לא גרסי'.
נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה
שמכניסין בו חמץ בית שמאי אומרים ב'
היכא דלא ביטל. תוס'
ד.
יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה
דהא ודאי לילי הוא ממש: הבקר
לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו
ד
שאנץ. ה. [ו]מוקמינן ליה
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם
שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים
לתוך זמנו. תוס' שאנץ.
אור. קס"ד דה"ק ולבקר דהיינו
חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא
בראשית א ה
אֶחָד:
שתי שורות החיצונות שהן העליונות:
4. הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ
ו. נ"א. אע"ג דמ"ד לילי
אור כלומר ששמו אור האנשים שולחו:
דביטלו משום דילמא אתי למיכליה
גמ' מאי אור רב הונא אמר נגהי $ורב יהודה
לילי ממש אמסקנא נמי
הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר:
מי כתיב האור בקר. דלשתמע ולאור
ונראה לרשב"א דאפילו לפי טעם
קאי נקט קס"ד משום
תהלים קמח ג
5. הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו
אמר לילי קא סלקא דעתך דמאן דאמר נגהי
דקס"ד דמאן דאמר נגהי
דהיינו בקר דתימצי לומר דאור שם
האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל
נגהי ממש קאמר, כי
הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו:
דבר הוא וקרי לבקר אור: הבקר אור
חמץ אפי' בחמץ נוקשה ועל ידי
נגהי ממש ומאן דאמר לילי לילי ממש מיתיבי
היכי דמאן דאמר לילי
תהלים קמח ב
כתיב. האי אור לאו שם דבר הוא
תערובת אף על גב דליכא בל יראה
6. לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ
לילי ממש. חי' הר"ן.
1 הבקר אור והאנשים שולחו אלמא אור
ז. דמשום מזיקין מה לי
אלא הבקר האיר והאנשים שולחו
לפר"ת בריש אלו עוברין (דף מב.)
יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה
יממא הוא מי כתיב האור בקר הבקר אור
❖
עירו מה לי עיר אחרת,
יְהִי כַגַּנָּב: איוב כד יד
כמאן דאמר צפרא נהר ולפי דרכו
דהא אמר שיאור ישרף והיינו חמץ
ועוד דההוא דמצרים,
כתיב כמאן דאמר צפרא נהר וכדרב יהודה
לימדך הכתוב דרך ארץ מאחי יוסף
נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד
בעירם היה. תוס' הרא"ש.
אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב לעולם
ב)
ח. הו"ל למימר יצא
שהמתינו עד שהאיר המזרח כדרב
נמי התם דכ"ש חמץ גמור על ידי
גליון הש"ס
בכי טוב ויכנס בכי
יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב מיתיבי
יהודה אבל אור שהוא שם דבר אינו
תערובת משמע דאסור להשהותו
גמ' ור"י אומר לילי. עי'
טוב דהא לעולם יוצאין
וכאור בקר יזרח שמש אלמא אור יממא
אלא לילה: בכי טוב. היוצא לדרך
דאי מותר להשהותו אמאי ישרף
תוי"ט תרומות פ"ח מ"ג:
מעיר קודם שנכנסין. תוס'
2
רש"י ד"ה בכי טוב וכו'
ר"פ. ט. ולכאורה הו"ל
יכנס ערבית לבית מלון בעוד החמה
ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא
הוא מי כתיב אור בקר וכאור בקר כתיב
למימר יורד תחילה. תוס'
מפני החיות ומפני
זורחת ולמחר ימתין עד הנץ החמה
מותר אפילו לרבי יהודה דלא אסר
והכי קאמר וכאור בקר בעולם הזה כעין
הלסטים. עיין יומא כא
הרא"ש. י. שאינו רגיל
ע"א ברש"י ד"ה היוצא
בה. חי' הר"ן. יא. שהוא
ויצא ואז טוב לו שהאור טוב לו
רבי יהודה חמץ אחר הפסח אלא
ו)
זריחת שמש לצדיקים לעולם הבא מיתיבי
יחידי: תוס' ד"ה אור
רגיל בה, והוי לחודיה.
שנאמר באור כי טובז) ומה היא טובתו
בחמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך
ויקרא אלהים לאור יום אלמא אור יממא
שם. יב. אבל לא מפני
לי"ד וכו' שלא יבא
3
$מפני החיות ומפני הלסטים: וכאור
זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו (לקמן
לאכלו. עי' לקמן י ע"ב
הפחתים, שכבר הוא רגיל
❖
הוא הכי קאמר למאיר ובא קראו יום אלא
ג)
תוס' ד"ה ואם לא בדק:
בהם. שם. יג. שזהו כל
בקר. השתא משמע לן דשם דבר
דף כח:) אבל בנוקשה דליכא אלא חד
מעתה ולחשך קרא לילה למחשיך ובא קרא
המאור שיכול להאיר.
הוא והכי קאמר דוד וכאור זה דהיינו
קרא אפי' ר' יהודה מודה:
ה
תוס' ר"פ. יד. דכתב
קא סלקא דעתך מ"ד נגהי וכו'.
לילה והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא
בקר כן יזרח שמש לצדיקים שיצאו
הגהות מהר"י
את הכבש האחד תעשה
הוא אלא הכי קאמר קרייה רחמנא לנהורא
בבקר ואת הכבש השני
מאפילתן לעולם הבא: מי כתיב אור
לא נקט קס"ד אלא משום מאן
לנדא
תעשה בין הערבים אלמא
בקר. דהיינו שם דבר ונימא אור
דאמר נגהי דלא קאי הכי ואגב
ופקדיה אמצותא דיממא וקרייה רחמנא
[א] גמרא דתנן הנודר מן
עד בין הערבים דהיינו
הוא בקר וכן יזרח שמש: וכאור בקר
אורחיה נקט נמי לילי ממש ומש"ה
האור. אין זה לא משנה ולא
ו
משש שעות ולמעלה
לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילה מיתיבי
❖
ברייתא (ועי' צל"ח):
נקרא בקר. מהר"ם חלאוה.
כתיב. ואין זה שם דבר אלא כמאיר
אין לשבש הספרים:
הללוהו כל כוכבי אור אלמא אור אורתא
וכדרב יהודה. לא קאי אמאי
4
טו. והשתא פליגי דלר"י
של בקר יזרח שמש כשמתחיל הבקר
מספקא ליה בכל הכוכבים
הוא הכי קאמר הללוהו כל כוכבים המאירים
להאיר בעולם הזה והוא חשך ואפל
דמשני כדאמר צפרא
הנראים משקיעת החמה
מוסף רש"י
אלא מעתה כוכבים המאירים הוא דבעו
עד שהכסיף העליון אם
בעלות השחר נוגה כזריחת השמש
נהר אלא מילתא באפי נפשה היא
לעולם יכנס אדם בכי
הם בינונים אם לאו. תוס'
שבוחי שאינן מאירין לא בעו שבוחי והא
של עכשיו תהיה אותה שעה לצדיקים
ומפרש מה השמיענו הפסוק לכ"ע:
טוב ויצא בכי טוב.
שבת לה. טז. אבל היכא
יכנס בכי טוב. אור"י דבפרק
כתיב הללוהו כל צבאיו אלא הא קמ"ל
בעוד חמה זורחת ילין
לעתיד לבא לפי שיהא אור החמה
דלא בקיאינן בלשון בנ"א
5
במלון ולא ימתין עד
אזלינן בתר לשון תורה.
גדול מאד ואפילו עלות השחר שלה
הכונס (דף ס ושם:) משמע
דאור דכוכבים נמי אור הוא למאי נפקא
שתחשך, ולבקר לא ישכים
תוס' הרא"ש. ועיין במהר"ם
יאיר כהנץ החמה של עכשיו: למאיר
דטעם הוי משום מזיקין דמפיק ליה
❖
מינה לנודר מן האור (דתנן) הנודר מן האור
לצאת עד שיאיר. כי טוב
חלאוה.
ד)
[א]
לישנא מעליא, האור כי
ובא קראו יום. משעה שמתחיל
התם מלא תצאו איש מפתח ביתו
אסור באורן של כוכבים מיתיבי לאור יקום
6
טוב, כלומר טוב הוא לצאת
להאיר והאי אור לאו שם דבר הוא:
וקרא משום מזיקין קא מזהיר
רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב
בו וליכנס בו מפני המזיקין
רבינו חננאל
והא קיימא לן. בשמעתא קמייתא
דמפקינן מיניה התם כיון שניתן רשות
והליסטין (ב"ק ס:) אי נמי
שלא יפול בבורות ובקעים
אור לארבעה עשר בודקין
דברכות ח): עד צאת הכוכבים יממא.
למשחית וכו' ולפי זה אפילו מעירו
שבעיר, ושלא יעלילו עליו
את החמץ לאור הנר כו'.
כדכתיב מעלות השחר ועד צאת הכוכבים דעזרא (נחמיה ד): אלא.
אדם צריך ליזהר שיצא בכי טוב ז והא דנקט כניסה תחלה ח היינו משום
עלילות מרגל אתה או גנב
מאי אור רב הונא אמר נגהי
תריץ הכי: קרייה רחמנא לנהורא כו'. האי ויקרא לאו קריאת שם
דאורחא דגמרא למינקט הכי כמו מטפס ועולה ומטפס ויורד בפרק
(תענית י:).
רב יהודה אמר לילי. אף
על גב דאסיקנא לדברי
הוא דתימא שקרא את שם האור יום אלא קרא לבריאה המאירה
עושין פסין (דף כא.) דנקט עליה תחלה ובפ' במה מדליקין (דף לד:)
ט
הכל אור אורתא הוא,
שברא מהוד מעטה לבושו: ופקדיה אמצותא דיממא. צוהו לשמש
בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וקשה הא דריש רב יהודה
אמרינן קס"ד דמאן דאמר
ביום ולחושך צוה לשמש בלילה. קרא כמלך שקרא לעבדו שיבא לפניו:
הא דרשה גופה מקרא אחרינא דלא תצאו בפרק הכונס (דף ס. ושם:)
נגהי קסבר האי אור צפרא
הוא ומאן דאמר לילי קסבר
הא קמ"ל דאור כוכבים נמי אור הוא. לעולם כוכבים המאירים
ואומר רשב"א דצריכי תרי קראי הבקר אור צריך לעיר אחרת ואפי'
לילי הוא. ואותבינן עליה
קאמר ודקא קשיא לך הא שאינן מאירין לא הא דנקט כוכבי אור
היכא דליכא למיחש למזיקין כגון אחי יוסף דהוו י"א והטעם מפני
והכתיב הבקר אור ואיך
לאו למעוטי כוכבים שאינן מאירין דכל כוכבים יש להם אור
הפחתים וקרא דלא תצאו איצטריך לעירו ומפני המזיקין :
תאמר האור לילי הוא.
י
יא
יב
וכאור בקר בעולם הזה. פי' ר"ת דהיינו עד חצי היום יג כדמוכח
ופרקינן מי כתיב אור בקר
וליכא למעוטי מידי וקרא אשמעינן דאור כוכבים קרוי אור
דשמעת מינה שהאור בקר
ונפקא מינה לנודר הנאה מן האור שיאסר באורן של כוכבים:
בפ' תמיד נשחט (דף נח.) דעד ו' שעות נקרא בקר כעין
יד
הוא, הבקר אור כתיב, ופי'
זה יהיה תחלת זריחת השמש דהיינו הנץ החמה לצדיקים לעתיד לבא:
הבקר האיר ולא כי האור
מדקאמר
והא קיימא לן עד צאת הכוכבים יממא הוא. אומר ר"י דפשיטא ליה לגמרא דעד צאת הכוכבים יממא משום דמסקינן בספ"ב דמגילה
הוא הבקר. מיתיבי וכאור
בקר יזרח שמש אלמא אור
(דף כ:) דמעלות השחר יום הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר
יממא הוא. ושנינן וכאור
בקר כתיב, כלומר כאור
והיום מלאכה ומהתם נמי מוכח דעד צאת הכוכבים יום הוא ולא קשה מההוא קרא לתנאי דפרק במה מדליקין (דף לד: ולה.) דקאמר
בקר קודם זריחת שמש
ר' יהודה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין ואיכא למאן דאמר התם שני חלקי מיל שהוא לפי הנראה שעה גדולה לפני צאת
לצדיקים לעתיד לבוא הוא
הכוכבים דאין אנו בקיאין בצאת הכוכבים כדאמר התם לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים הנראין בלילה אלא בינונים :
טו
כעין זריחת שמש בעולם
(כדתנן)
הזה, נמצא זריחת שמש
הנודר מן האור. מיהו היכא דלשון בני אדם אינו כלשון המקרא אזלינן אחר לשון בני אדם כדאמרינן בערכין (ד' יט:)
י)
בעולם הזה כעין אור בקר
גבי האומר משקל ידי עלי מדאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם דהיינו עד האציל טז כ):
קודם זריחת שמש
אי
לצדיקים לעתיד לבוא.
ויקרא אלהים לאור יום.
ושנינן למאיר ובא קראו יום. כלומר משיאיר היום ולהלן קראו יום. [אמצותא דיממא. למצות שנוהגין ביום, כגון ציצית ומילה וכיוצא בהן. חשוכא ופקדיה אמצותא דנהגי (שליליה) [בלילה] כגון הקטר חלבים ואברים].
הללוהו כל כוכבי אור. פירוש בא הכתוב להודיע דאפילו זוהר הכוכבים נקרא אור, נפקא מינה לנודר, דאמר מר הנודר מן האורה אסור אפילו באורן של כוכבים.