ב:
אור לארבעה עשר
פרק
ראשון פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי פשיטא לך דאנפשות קאתי. אומר ר"י וריב"א דהאי קרא באב
מדקאמר ובלילה יהי כגנב. מכלל דאור דרישיה דקרא יממא הוא
ב א מיי' פ"ח מהלכות
א
א) [חגיגה יב: ב"מ פג:],
ב) [לקמן י: מנחות סז:],
יו"ט הלכה יח [סמג
על הבן מיירי דסתם אב מרחם על הבן ולא יהרגנו אם יעמוד
והכי קאמר ביום כשעוברי דרכים הולכים עומד רוצח באם הדרכים
ג) [ארבעה], ד) תוספתא
לאוין עה]:
נגדו להציל ממונו ולכך לא ניתן להצילו בנפשו אלא כשיודע בברור
והורגן ונוטל את ממונם ובלילה הוא נעשה כגנב לחתור בתים
ג ב מיי' פ"א מהלכות
פ"ג הי"ג, ה) [ב"ק מב:],
ולגנוב: הכי קאמר. מה שנתנה לך תורה רשות על הבא במחתרת
שלהורגו בא כדמוכח בפרק בן סורר
(דף עב: ושם) דמוקי הברייתא
ו) [דתניא], ז) [תענית
תענית הלכה ח סמג
יב. ע"ש], ח) ר"ה כב:,
עשין דרבנן ג טוש"ע א"ח
דתניא אם זרחה עליו השמש וכי עליו
להורגו כדכתיב (שמות כב) אם
ט) זבחים יט: תוספתא
סי' תקסד:
בלבד זרחה אלא אם ברור לך כשמש
במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת
הא מדקאמר ובלילה
יהי כגנב אלמא אור
ד ג מיי' פ"ה מהלכות
יומא פ"א הט"ו ומנחות
❖
שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו
אין לו דמים אם ברור לך הדבר
פ"א ה"ז, י) [שבת ל.],
ביאת מקדש הל' ח:
יממא הוא התם הכי קאמר אי פשיטא לך
כ) [דף י:], ל) רש"א,
אל תהרגהו באב על הבן וההיא
כאור שהוא בא על עסקי נפשות
מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא
מ) [יום שלשים קרי יום
דתניא אם ברור לך שיש לו שלום
דהיינו כל אדם חוץ מאב על הבן
עבורו כצ"ל עי' רש"י
וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא
רבינו חננאל
עמך אל תהרגהו מוקי בבן על האב :
וכיוצא בו שמכיר בו שהוא אוהבו
ר"ה כב:], נ) [ר"ה טו:
ב
מאימתי י"ד אסור בעשיית
כליליא יהי בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו
ועי' תוס' שם ד"ה וכי],
תא שמע בודקין באור
מאד אבל שאר כל אדם אם היה בעל
ס) [לקמן נה.], ע) [לקמן
ארבעה עשר ובארבעה
בנפשו מיתיבי 1 יחשכו כוכבי נשפו יקו לאור
מלאכה. פירש רש"י
הממון עומד כנגדו להציל ממנו ממונו
❖
צט.],
עשר שחרית ובשעת
ואין ואל יראה בעפעפי שחר מדקאמר יקו
זה עומד עליו והורגו רוצח הוא וניתן
אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו
הביעור. מדקתני ובארבעה
עשר שחרית מכלל דאור
רשות לכל הקודם להציל את בעל
ואין נראה לר"י דבפ' מקום שנהגו
לאור ואין אלמא אור יממא הוא התם מילט
אורתא הוא ש"מ. וכיון
תורה אור השלם
הממון בנפשו של בא במחתרת.
(דף נה.) מוכח בהדיא דרבי יהודה
הוא דקא לייט ליה איוב למזליה אמר יהא
שנתברר כי זה האור
1. יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ
ובלילה אם מספקא לך כלילה כגון
אית ליה איסורא ולא מנהגא ועוד
ששנינו במשנתנו אורתא
רעוא דליצפיה הך גברא לנהורא ולא
הוא למה לי למימר עוד
יְקַו לְאוֹר וָאַיִן וְאַל יִרְאֶה
שאדם אוהבך שהוא אביך ורחמיו
תני נ)תנא איסורא ואת אמרת מנהגא
לישכחיה מיתיבי ואומר אך חשך ישופני
ת"ש. יש לומר כי לא מזו
בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר:
2
עליך ואם היית עומד כנגדו להציל
ועוד ניחזי היכי נהוג לכך נראה
ג
המשנה לבדה שמענו כי
איוב ג ט
ולילה אור בעדני אלמא אור יממא הוא
2. וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ
ממונך אינו הורגך יהי בעיניך כגנב
דבאיסור ודאי פליגי ובגליל כי היכי
אור אורתא הוא אלא גם
התם הכי קאמר דוד אני אמרתי אך חשך
יש לנו ללמוד מזו האחרת.
יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר
ולא ניתן להורגו והכי אמרינן
דפליגי התם במתני' ב"ש וב"ה:
❖
מאימתי ארבעה עשר אסור
בַּעֲדֵנִי: תהלים קלט יא
רבי אליעזר ב"י אומר משעת
ישופני לעוה"ב שהוא דומה ליום עכשיו
בסנהדרין (דף עב:) דאב על הבן
בעשיית מלאכה ר' אליעזר
העולם הזה שהוא דומה ללילה אור בעדני
האור. למאי דמסקינן אור
בן יעקב אומר משעת
אינו נהרג במחתרת: כוכבי נשפו.
א)
האור ר' יהודה אומר
מוסף רש"י
כוכבי לילו: יקו לאור. יצפה ליום:
ממש נקט ר' אליעזר בן יעקב שיעור
מיתיבי ב) ר' יהודה אומר
בודקין אור
משעת הנץ החמה. ש"מ
עפעפי. זיהור: לנהורא. לדבר
למילתיה בתחלת היום ור' יהודה
ובשעת הביעור. בשעה
מדקאמר ר' יהודה משעת
ג) (לארבעה) עשר ובארבעה עשר שחרית
ששית, אבל מכאן ואילך
הנץ החמה מכלל דאור
נקט הנץ החמה משעת כניסת
המאיר ולא שיהיה שם היום אור ולא
ובשעת הביעור מדקאמר רבי
יהודה בודקין
לא יבדוק אפילו לא
דקאמר ר' אליעזר בן יעקב
פועלים למלאכה שהוא אחר זריחת
קאמר יקו ליום אלא יקו שיאיר ואין:
בדק בזמנו, דגזרינן משם
אורתא הוא. ודחינן מאי
אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית
ואומר אך חשך ישופני. ואומר סבור
השמש ד כדאמר בהשוכר את הפועלים
דלמא אתי למיכל כשמוצא
משעת האור דקאמר ר'
אלמא אור אורתא הוא ש"מ מיתיבי
אותו בפסח (מנחות סז:).
אליעזר בן יעקב משיעלה
(דף פג: ושם) פועל בכניסתו משלו
הייתי בעוניי כשהייתי נרדף אך
עד מתי אוכל ושותה.
עמוד השחר ויאיר אור
ד) מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית
ביציאתו משל בעה"ב פי' ביציאתו
בחשך זה אמות והוא ישופני והוא
בלילה כשמתענה למחר,
היום, והכי קאמר ליה
מלאכה ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת
מביתו למלאכה כדכתיב (תהלים קד)
יחשיך תמיד עלי לשון נשף ולילה
בכל תעניות שהוא אוכל
בשלמא לדידי דאמינא
משתחשך, ואפילו בתענית
בליליא שרי למיעבד
תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם
והחשך שהייתי שרוי בו נעשה אור
האור רבי יהודה אומר משעת הנץ החמה
א
יחיד קא מיירי (תענית
מלאכה וביממא אסור,
לפעלו ולא הוי ר"א בן יעקב לא
בעדני אצלי וגבי לילה שייך למימר
אמר ליה ר"א בן יעקב לרבי יהודה וכי
יב.). שנראה בזמנו
אשכחן דשרו בליליא
לקדשו. להודיען שנתקדש
כב"ש ולא כב"ה דבית שמאי אוסרין
יום אלמא הכי קאמר דוד הלילה
ואסרי ביממא כי האי גונא
היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית
❖
(ר"ה כב:).
בתענית. דתניא עד מתי
נעשה לי יום: אני אמרתי. מפני
ס)הלילה וב"ה מתירין עד הנץ ולמאי
מלאכה ומקצתו מותר בעשיית מלאכה
אוכל ושותה עד שיעלה
דס"ד דאור אורתא כב"ש יאמר רבי
חטאי שאף מן העולם הבא אטרד
ה
עמוד השחר, אלא לדידך
אמר ליה הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר
היכן אשכחן משיעלה
אליעזר בן יעקב לא נחלקו ב"ש וב"ה
ועכשיו שמחל לי על אותו עון אף מן
מוסף תוספות
באכילת חמץ ומקצתו אסור באכילת חמץ
עמוד השחר עד הנץ
היכן
העולם הזה שהייתי שרוי בו בחשך
בדבר הזה: מצינו יום שמקצתו
החמה מותר ושאר היום
א. פי' בקונטרס דהיינו
מדקאמר רבי יהודה משעת הנץ החמה
מות' ומקצתו אסו'.
ובחרפה האיר בעדני שהודיע הקב"ה
פי' היכא דליכא
אסור. אמר לו ר' יהודה
באדם אחר ולא באב על
אלמא אור דקאמר ר"א בן יעקב אורתא הוא
הוא עצמו ערב הפסח
הבן, ואי מספקא לך, באב
סברא כי הכא וכן חמץ דאקשי ליה
לשונאי דוד בימי שלמה שמחל לדוד
יוכיח שהוא מותר באכילת
על הבן, ולא נהירא
מיניה אבל היכא דאיכא סברא כגון
כשבקש להכניס ארון לבית קדשי
לא מאי אור עמוד השחר אי הכי דקאמר
חמץ עד ארבע שעות
דלישנא דאי פשיטא לך
ע)לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה
הקדשים ודבקו שערים זה בזה במועד
ומכאן ולהלן אסור. ודחי
משמע שיש פעמים שאינו
ליה היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית
ר' אליעזר שאני חמץ
פשיטא לך והא ודאי
קטן (דף ט. י)): בודקין. חמץ:
משום תיאבון וכיוצא בו לא מיירי:
מלאכה ומקצתו אסור בעשיית מלאכה
דהוא מדאורייתא והתורה
לעולם פשיטא לך
מדקאמר ובי"ד שחרית מכלל דאור
אם
התירה מקצת היום ואסרה
דאנפשות קאתי כיון
ה) נימא איהו לנפשיה הא איכא לילה דקא
אורתא הוא. וטעמא דר' יהודה
דמיירי באחר. תוס' ר"פ.
מקצת היום, ולא שמעינן
שרי ר"א בן יעקב ה"ק בשלמא לדידי אשכחנא דקא פלגי רבנן בין יממא
איסורא דרבנן, [דהיינו]
ב. הלכך האי לישנא
מפרש לקמן בפירקיןכ): אסור בעשיית
המלאכה בארבעה עשר
דהכא נמי איכא לאוקמי
לליליא ו) (דתנן) ז) גבי תענית צבור ב עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה
מלאכה. במקום שנהגו בו לנהוג
שהיא מדרבנן מן אכילת
באב על הבן ולא כפי'
עמוד השחר דברי ר' אליעזר בן יעקב ר' שמעון אומר עד קרות הגבר
איסור דאמרינן לקמן (דף נ.) מקום
הקונטרס. תוס' שאנץ.
חמץ שהיא מן התורה
אסורה. ור' יהודה אמר לך
ג. כיון שהוא תלוי במנהג.
שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין:
אלא לדידך היכא אשכחנא יממא גופיה דפלגי ביה רבנן אמר ליה הוא
תוס' ר"פ. ד.
אנא נמי לא אמרי אלא
שההליכה
משעת האור. אבל קודם לכן אפילו
עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ ומקצתו אסור באכילת חמץ
בשעה ששית שאיסורה
הוא לצורך בעה"ב ואינו
נהגו בטלה דעתן: מותר באכילת
מדרבנן. שמן התורה
מחויב להשכים כדי
שפיר קאמר ליה ר' יהודה לר"א הכי קאמר ליה רבי אליעזר אמינא לך
אכילת חמץ מותר עד
שיתחיל למלאכת בעה"ב
חמץ. עד שש שעות כדלקמן בפרקין
אנא מלאכה דרבנן ואת אמרת לי חמץ דאורייתא דעד הכא אסר רחמנא
חצי היום, דקיימא לן
בזמנה דהיינו הנץ החמה
(ד' יא:): אורתא הוא. משחשיכה
אך ביום הראשון אך
אלא ההילוך יהיה משל
ועד הכא שרא רחמנא ואידך שעות דרבנן ואידך הרחקה הוא דעבוד
בעה"ב. תוס' הרא"ש ב"מ
חלק, והנה מצאנו לרבנן
ושקעה חמה של שלשה עשר: נימא
פג: ה. וא"כ קשה
רבנן לדאורייתא ח) מיתיבי אין משיאין משואות אלא
על החדש שנראה
ביום אחד שאסרו מקצתו
איהו לנפשיה. היכן מצינו שהיום
והיא שעה ששית שמן
הילכתא אהילכתא דהלכה
בזמנו לקדשו ואימתי משיאין משואות לאור עבורו
אלמא אור אורתא
אסור והלילה מותר: הכי קאמר.
התורה מותר באכילת
כב"ה, וקיימא לן דמשנת
חמץ ורבנן אסרוה. ודחי
ראב"י קב ונקי וי"ל [ד].
הוא ש"מ מיתיבי היה עומד כל הלילה ומקריב
על המזבח לאורה
ליה הך איסורא דרבנן היא ולאו
ט) ג
תוס' ר"פ.
ר' אליעזר ההוא לאו
דאורייתא ובשלמא לדידי דאמינא
טעון קידוש ידים ורגלים דברי רבי אורה שאני:
מיתיבי מר זוטרא
משום איסורא הוא אלא
משעת עמוד השחר אשכחן בעלמא
הרחקה עבוד כו'. תא
המפלת
שמע אין משיאין משואות
במידי דרבנן דהלילה מותר והיום אסור: דפלגי ביה רבנן. שנתנו חילוק בשיעורים זה לאיסור וזה להיתר: אמינא לך אנא דרבנן.
אלא על החדש שנראה
היכן הורגלו לעשות כן דנימא דהכא נמי כך גזרו: ואת אמרת לי. ראיה במילי דאורייתא שגזירת הכתוב כך היא ואין זו מדת חכמים:
בזמנו לקדשו, ואימתי
שעות דרבנן. לבד איסור של תורה שהוא משש שעות ולמעלה כדלקמן [ד.] הוסיפו חכמים שתי שעות כדתנן [יא:] אוכלין כל ארבע ותולין כל
משיאין עליו לאור עבורו,
ש"מ אור אורתא הוא.
חמש ושורפין בתחלת שש הרי לך בשל דבריהם שתי שעות אסורות והארבע ראשונות לא אסרו: ואידך. ההוא לא דמי להכא דהרחקה
[שנראה בזמנו לקדשו.
עבוד רבנן לדאורייתא משום יום המעונן ובני אדם שאינן בקיאין בשעות ויטעו בין שש לשבע אבל באיסור זה כוליה דרבנן אחר שגזרו איסור
הוא יום שלושים. היה
כל היום גזרו: אין משיאין משואות. אבוקות בראשי הרים היו שלוחי בית דין עושין להודיע שהיום קידשו בית דין את החדש: אלא על החדש
עומד ומקריב על המזבח
לאורה טעון קידוש ידים
שנראה בזמנו לקדשו. ביום שלשים שנראה לקדש דאילו כשהחדש מעובר ועושין ראש חדש ביום שלשים ואחד אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו
ורגלים. אף על פי שכל
שמים ואשמעינן האי תנא דאחסר עבדינן משואות ואמלא לא עבדינן משואות וכשאין רואין משואות יודעין שהחדש מעובר: לאור עבורו.
הלילה היה מקר[י]ב.
לאורה יקיים מה שכתוב
ליל שעבר שלשים להודיע שהיום נתקדש. ליל שלשים [ואחד] קרי אור עבורו על שם שבו נעשה החדש מעובר כשאין קובעין בו את ראש
ל)
מ)
בבאם אל אהל מועד,
חדש: אלמא אור אורתא הוא. דהא ביום אין משואות של אור נראין מרחוק: עומד ומקריב כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים.
וחשוב כאילו לאותה
ש[עה] נכנס]. דקסבר רבי לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים וטעמא מפרש בזבחים [יט:]: אורה שאני. היכא דתני אורה לא פליג רב יהודה דהוא לשון יום:
המפלת