אור לארבעה עשר
פרק ראשון פסחים
ז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לפני
סוחרי בהמה לעולם מעשר. פ"ה
וניבטליה בשית. ליתקנו רבנן לכל אדם ליבטל בלבו בתחלת שש
אע"פ דאיכא למתלי
לט א מיי' פ"ה מהל'
א) לקמן כא: [ע"ש],
ב) ב"מ כו. שקלים פ"ז
אישות הלכה א סמג
שהרי עסוק בשריפתו: כיון
דהשתא לא פשע דאיכא זכרון טובא
במוכר כמו בלוקח מספיקא תלינן לחומרא ואין נראה
מ"ב, ג) [ע' תו' נדה נו:
עשין מח טוא"ח סי' תמג
דאיסורא דרבנן. דמשעברו חמש
לר"י דסמוך מיעוטא דחולין דשאר מעות לפלגא דמוכר וה"ל
אסור בחמץ לדברי הכל
ד"ה בגומא], ד) [ברי"ף]
טוש"ע אה"ע סי' כח
רובא להיתר ואור"י דלוקחים
הוו רובא דכמה בני אדם עומדים על
כדאורייתא דמי ואינו שלו ולא מצי
מבטל ליה בלבו וכיון דחס
וברא"ש ליתא וברי"ף אי'
סעיף כא:
בהמה אחת לקנות : בהר הבית
מ ב מיי' פ"ג מהלכות
רב פפי משמיה דרבא אמר
עליה ומשהי ליה פורתא עבר עליה:
א
על ביעור חמץ רב פפא
חמץ ומצה הלכה י
לעולם חולין. מקשה ר"י היאך נמצאו
המקדש. אשה: משש שעות ולמעלה.
וניבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עילויה
משמיה דרבא אמר לבער
טוש"ע או"ח סי' תמד
מתחלת שש דאיסורא דרבנן הוא:
שם הא אמר בפ' הרואה (ברכות סב:)
[וברא"ש אי' קצת בנ"א]
סעיף ח:
כדאורייתא דמיא ולאו ברשותיה קיימא
מא ג מיי' פ"ו מהלכות
(לפנינו איתא ברא"ש ממש
אפילו בחיטי קורדנייתא. הצומחים
לא יכנס בהר הבית במעות הצרורות
ולא מצי מבטיל דאמר רב גידל אמר ר'
א)
מ"ש ונ"ר הלכה י:
כגי' הרי"ף בלי שום שינוי),
בהרי אררט קשין הם מאד ואפילו
בסדינו ואור"י דאינו אסור אלא
מב ד ה טוש"ע או"ח סי'
ה) [יבמות צ: וש"נ],
חייא בר יוסף אמר רב אהמקדש משש שעות
הכי אין חוששין לקדושין אם באו
היכא דנושאן בפרהסיא בסדינו
ו) [וע"ע תוס' ב"מ כו.
תמו סעיף ד:
ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין
מג ו מיי' פ"ו מהלכות
ד"ה בהר], ז) [וע"ע תוס'
עליהם מים. ואף על גב דאתי איסור
דגנאי הוא דנראה כהולך שם
❖
❖
ב"מ כו. ד"ה הכא],
מ"ש ונ"ר הלכה יא:
לקידושין ולבתר איסורא לא מצי מבטיל לסחורה אבל בצינעא לא ו):
הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע
עשויין להתכבד בכל יום. קשה
ליה והא תניא היה יושב בבית המדרש
קידושי תורה ושרי אשת איש לעלמא
הא מתרצינן בכמה דוכתין ה) כל
לר"י דמסקי' בפרק דם
ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו
מוסף רש"י
רבינו חננאל
דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר
הנדה (נדה נו: ושם) גבי שרץ שנמצא
אחד שבת ואחד יום טוב בשלמא שבת
המקדש משש שעות
וניבטליה בשעה ששית
ולמעלה. על כרחך
ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו:
במבוי אין חזקתו מתכבד אלא על
למה בזמן הביעור כו'
משכחת לה כגון שחל ארבעה עשר להיות
מתחלת שש משמע,
פשוטה היא. פירוש
עיסה מגולגלת. שלא החמיצה ומפני
ידי בדיקה ב ותירץ דשרץ שהוא
בשבת אלא יום טוב בתר איסורא הוא
דאי לאחר שש דאסור
קורדניאתא חטים חזקים
אימת כבוד רבו אין יכול לקום
בכעדשה אין חזקתו כל כך מתכבד
ג
מדאורייתא, מאי אתא
ואין מחמיצין הייא. אפילו
אמר רב אחא בר יעקב הכא בתלמיד
ב
לאשמעינן, פשיטא דאין
ולילך ולאפותה: דקדים ומבטל לה.
כמו במעות ד ז):
אלו כיון שהוכשרו במים
בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא
יושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש עיסה
מקדשין באיסורי הנאה
איסור הנאה הן כחמץ
בלבו דעדיין היא ברשותו שלא
(לקמן כא:). אפילו
גמור. ואקשינן וכי בתר
מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמיץ
משמע.
נאסרה עליו: דיקא נמי. דעדיין
מכאן היה
בחיטי קורדניתא. קשות
איסורא לא מצי מבטל
הן ואפילו הכי אם
קדים ומבטיל ליה מיקמי דתחמיץ דיקא
ליה, והתניא היה יושב
לא החמיצה דקתני היה יושב בבית
מצריך רשב"א לברך לפני המילה
ה
באו לחשש חמץ, כגון
בבית המדרש ונזכר שיש
המדרש דמשמע מפני שאין יכול לקום
להכניסו דאי לאחר המילה ישקר
נמי דקתני היה יושב בתוך בית המדרש
שנפלו עליהם מים, אסור
לו חמץ בבית מבטלו
ולילך משם הוא מבטלה בלבו ואי
בברכתו דלהכניסו להבא משמע
(שם). לפני סוחרי
בלבו אחד שבת ואחד
שמע מינה: אמר רבה בר רב הונא אמר
בהמה. בירושלים (ב"מ
יום טוב. והנה יום טוב
בחמץ גמור למה לי יושב בבית
ועוד שצריך לברך עובר לעשייתו
רב הפת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרת
כו.). לעולם. בין בשעת
לא משכחת לה אלא בתר
המדרש ואפילו אם היה פנוי מה
ולא נראה לר"ת דבפרק ר' אליעזר
הרגל בין שלא בשעת
איסורא וקתני דמבטל.
היכי דמי אילימא דידע בה דחמץ היא כי
בידו לעשות יותר השבתה בלב זהו
דמילה (שבת דף קלז: ושם)
תניא המל
הרגל, מעשר. שרוב בשר
ושנינן (לא) בתלמיד חכם
רבתה מצה מאי הוי אלא דלא ידעינן בה
הנאכל בירושלים מעשר,
שיש לו עיסה מגולגלת
ביעורו אלא ודאי כשיש בידו לתקן
אומר אקב"ו על המילה אבי הבן
לפי שאין אדם שוהה
בביתו ביום טוב ומתירא
אי חמץ הוא אי מצה הוא מאי איריא כי
קאי ובידו לאפותה אם היה פנוי
אומר להכניסו משמע לאחר המילה
בירושלים עד שיאכל כל
שמא תחמיץ שמקדים
רבתה מצה אפילו כי לא רבתה מצה נמי
מקומו אע"ג דלהכניסו משמע להבא
הואיל ולא החמיצה עדיין. ומשום יום
מעשרותיו ונותן מעות
ומבטלה קודם שתחמיץ,
ו
מעשר לעניי העיר או
דיקא נמי דקתני היה יושב
לא קשה דלא על זאת הנעשה עכשיו
טוב נקט יושב בבית המדרש ודשבת
ניזיל בתר בתרא מי לא תנן מעות
ב) ג
לאוהביו יושבי העיר ורוב
בבית המדרש ש"מ. פת
מברך אלא משבח ומודה להקב"ה
מתוקמא בחמץ גמור ובארבעה עשר
שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר
הוצאות מעשר לוקחין בהן
שעיפשה ולא ידע אי מצה
בהמות לשלמים, כדגמר
שחל להיות בשבת: כיון שרבתה מצה.
שצונו על המילה כשתבא לידו ותיקנוה
אי חמץ היא אם רבו ימי
בהר הבית חולין בירושלים בשעת הרגל
שם שם מעשר משלמים
מצה מותרת היא, פירוש
קס"ד אם נשתמשו בתיבה זו מצה
כאן לגלות ולהודיע שזו המילה נעשה
מעשר בשאר ימות השנה חולין ואמר רב
. בהר הבית חולין.
אחר הפסח. ואקשינן
(שם)
יותר מחמץ אזלינן בתר רובא
לשם יוצרנו ולא לשם ע"ג ולא לשם
ואפילו בשעת הרגל,
וניזל בתר בתרא. כלומר
שמעיה בר זירא מאי טעמא הואיל ושוקי
ואע"פ שרוב מעות שבעיר
(כ)[ב]מעות מעשר. כיון
ומותרת: רוב אוכלי בשר בירושלים
מורנא ולא לשם הר גרזים ואין צריך
מעשר, שעולי רגלים
ירושלים עשויין להתכבד בכל יום אלמא
שעכשיו כל הפת שעושין
כל ימות השנה ממעות מעשר שני
לברך עובר לעשייתו אלא במקום
מביאין מעות מעשרותיהן
מצה היא, גם זו מצה היא.
אמרי' קמאי קמאי אזלי ליה והני אחריני נינהו
הן לפי שלא היו מספיקין לאכול כל
שהעושה המצוה הוא מברך אבל
לאכלם, לא שבקינן רובא
שהחמץ כבר עבר, מי לא
דשתא ואזלינן בתר רגל,
הכא נמי נימא קמא קמא אזיל והאי דהאידנא
תנן בפרק מעות שנמצאו
מעות מעשר שני שלהן ברגל ונותנין
כשמברך אחר לא ותדע שהרי ברכת
ז
ד
אלא אמרינן מלפני הרגל
לפני סוחרי בהמה לעולם
אותם לבני העיר בטובת הנאה והן
אירוסין אינו מברך אלא אחר אירוסין:
הוא שאני הכא דעיפושה מוכיח עילויה אי
נפלו כאן וחולין הן
מעשר, כלומר במעות
כי מעשר שני קונין בהמה,
אוכלים אותם בקדושתן ועיקר אכילת
(שם). בירושלים. בשאר
עיפושה מוכיח עילויה כי רבתה מצה מאי
שווקים שבה, בשעת
כדכתיב ונתתה הכסף בכל
מעות מעשר שלמים היו מביאין מהן
הוי אמר רבה לא תימא שרבתה מצה אלא אימא שרבו ימי מצה עילויה
הרגל מעשר. שרוב
ה
אשר תאוה נפשך בבקר
כדקיימא לן במנחות (דף פב.) הלכך
מעות העיר מעשר, בשאר
ובצאן. ואמרינן מה טעם
אי הכי פשיטא לא צריכא דעיפושה מרובה מהו דתימא כיון דעיפושה
לוקחין מהן בהמות דכל זמן שיש לו
ימות השנה חולין.
הואיל ושוקי ירושלים
מרובה איגליא מילתא דודאי חמץ מעליא הוא קא משמע לן כיון שרבו
דרוב מעות שבעיר חולין
עשוין להתכבד בכל יום,
מעות מעשר אינו מוציא מעות חולין
(שם). מאי טעמא. בשעת
אלמא אמרינן אינהו אזלו
ימי מצה עילויה אמרינן כל יומא ויומא נהמא חמימא אפה ושדא עילויה
ואע"ג דאיכא למימר שמא מיד
הרגל מעשר, ולא אמרינן
והני אחריני נינהו וכו'.
ועפשא טפי ומי אזלינן בתר בתרא והא תניא ר' יוסי בר יהודה אומר
מלפני הרגל נפלו כדאמרן
המוכר נפלו ומעות חולין הן ספק
ואקשינן ומי אזלינן אחר
בהר הבית (שם). הואיל
האחרון, והתניא ר' יוסי
איסורא לחומרא: בהר הבית. לעולם
תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין
ו
ושוקי ירושלים עשויין
אומר תיבה שנשתמש בה
חולין ואפילו בשעת הרגל שיש
אם רוב מעשר מעשר ואמאי ליזיל בתר בתרא אמר רב נחמן בר יצחק
להתכבד בכל יום. ואם
חולין ומעשר אם רוב
נפלו שם לפני הרגל כבר
מעות מעשר מרובין בירושלים
חולין חולין ואם רוב
הכא במאי עסקינן כגון שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר ואין יודע
מצאום מכבדי השוק, אבל
מעשר מעשר, ולא קתני
ממעות חולין לא מספקינן להו
איזה מהן בסוף רב זביד אמר כגון שנשתמשו בה ציבורין ציבורין רב פפא
הר הבית אין צריך להתכבד
אחר אחרון. ופרקינן בדלא
במעשר דאזלינן בתר רובא דשתא
בכל יום, שאין טיט ועפר
ידעינן איזה מהן אחרון,
אמר כגון דאשתכח בגומא: אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי
ג)
קולט שם מתוך שהוא
או כגון שנשתמשו בה
ואמרינן לאו האידנא נפול אלא קודם
משופע, ועוד שאין אדם
מברך רב פפי אמר משמיה דרבא (אומר)ד) לבער חמץ רב פפא אמר משמיה
צבורין ציבורין. כלומר
הרגל. ובירושלים בשאר ימות השנה
נכנס שם במנעל ובאבק
צבור מכאן וצבור מכאן
דרבא על ביעור חמץ בלבער כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע
חולין דרוב מעות העיר חולין
שעל רגליו (שם). לבער
ושניהן כאחד ואין אחד
חמץ. מה שמפנה ביתו
מהן אחרון, או נמצא
כי
ובשעת הרגל מעשר כדמפרש טעמא
מן החמץ קורא ביעור, כמו
בגומא דאיכא למימר לא
מה טעם בשעת הרגל מעשר ולא אמרי' קודם הרגל נפול כדאמרן בנמצאין בהר הבית הואיל ושווקי ירושלים עשויים להתכבד בכל
(דברים כו) בערתי הקדש
ראה אותה. אמר רב
יום מפני הטיט ואי נפול קודם הרגל הוו משתכחי בשעת כיבוד אבל הר הבית מתוך שהוא משופע והרוח מכבדתו מעפרו ועוד שאין אדם
מן הבית (סדור רש"י סי'
יהודה הבודק צריך שיברך
קודם שיתחיל לבדוק. מאי
נכנס באבק שעל גבי רגליו ואינו עשוי להתכבד. אלמא בכל דבר העשוי להתכבד אמרינן קמאי קמאי אזדו וסתם תיבות שמשתמשין
שנו, האורה ח"א סי' פו
❖
וח"ב סי' יז).
מברך, ואסיקנא והלכתא
בהן אוכלין נוטלין ראשון ראשון כדי שלא יתעפשו וכל שכן דמסתמא בדקה זה אור לארבעה עשר והאי דבתרא היא ומצה היא:
אקב"ו על ביעור חמץ.
מוכיח עליה. שהרי הוא זה ימים רבים וחמץ הוא: שרבו ימי המצה. וראוי להיות מעופש משנכנס הפסח: אי הכי פשיטא. אפי' ספק
ליכא דמסתמא ודאי בדקה והא מצה היא: אם רוב חולין. נשתמשו בה חולין אלמא בתר רובא אזלינן ולא בתר בתרא: ציבורין ציבורין.
מוסף תוספות
של מעשר בזוית זו ושל חולין בזוית זו וביום א': בגומא. דליכא למימר זיל בתר בתרא דקמאי הא שקלינהו משום דיש לחוש שמא
א. ולית ליה אלא חד מוכר
בגומא נטמן ולא ראוהו: בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע. ושפיר דמי דברכה קודם עשיית המצוה בעינן כדלקמן [ע"ב]:
ואזלינן בתר רוב. מהר"ם
חלאוה. ב. [ו]הכא משמע
מעיקרא
דע"י כיבוד בלא בדיקה
נמצאים. תוס' הרא"ש. ג. דזוטר שיעוריה. חי' הר"ן. ד. דנפיש שיעורייהו אפי' בלא בדיקה הן מתכבדין. שם. ה. רשב"ם. וכן הגירסא בכל הראשונים. ו. דהא חשיב ליה אחר ברכת המילה, וכן משמע דקאמר התם וכו' והעומדים
שם אומרים כשם שנכנס לברית, אלמא משמע דלאחר מילה הוא אומר אותה. תוס' ר"פ. ז. שמא לא יעשה האחר המצוה ונמצא שמזכיר שם שמים לבטלה. שם.