נב:
מקום שנהגו פרק
רביעי פסחים
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
עד
כ א מיי' פ"ז מהלכות שיכלה אחרון שבה. פ"ה עד שתכלה האחרונה שבארצותיה
אוכלין על של בין הכיפין. דרך דקלים להיות בעיקרן קוצים סביב
א) שביעית פ"ט [מ"ב],
ב) [שם מ"ג], ג) נדה
שמיטה הל' ט י:
והשלש ארצות שבכל אחת שוות הן ואין נראה דאם אינם
והיינו שיצים ומן הדקל עצמן הן ולמעלה עלין שלו עשויין כסדרן כמין
כא ב שם הלכה א:
דף נא: [ע"ש] [תענית ו:
חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר"י דתנן בפ"ט
כפות תמרים וכשהרוח מנשב התמרים נופלין ונשארין באותן כיפין
כב ג שם הלכה יב:
ע"ש פירש"י], ד) [ברכות
דשביעית (מ"ב) שלש ארצות לביעור ושלש ארצות בכל אחת עד שיכלה
ולמטה בשיצין וקאמר רבן
שמעון דכל זמן שמצויין בכיפין אוכלין
כג ד מיי' פ"ה מהל'
לג: לח:], ה) לעיל יג:
שמיטה הלכה יז:
סוכה מה. [ברכות לג:],
האחרונה שבה ר"ש אומר לא אמרו
מאותן שבבית אבל אין אוכלין מן
כד ה מיי' פ"ט מהל'
ו) ברכות לו:, ז) שם
שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלתנא
הבית על סמך אותן שבשיצין לפי שאין
אוכלין על של בין הכיפין ואין אוכלין על
מעשר שני ונטע
ערלה פ"א [מ"ז] [קידושין
קמא שלש ארצות חלוקות שכל אחת
החיה יכולה ליטלן מפני הקוצים.
נד:], ח) ברכות לו: שביעית
רבעי הלכה יג:
שבין השיצין א)תנן התם אשלש ארצות לביעור
כה ו מיי' פ"ה מהל'
פ"ד משנה י, ט) ס"א
חלוקה לביעור ור"ש נמי מודה להו
ומתניתין הכי קאמר תנא קמא כלה
יהודה ועבר הירדן וגליל ושלש ארצות בכל
❖
משישלשלו, י) [עיין ברש"י
שמיטה הלכה יח:
ביהודה לכך י"ל דאחרון שבה היינו
לגמרי אף מבין השיצין חייב לבער
דברכות לג: ומצוה ליישב],
אחת ואחת ב)ולמה אמרו שלש ארצות לביעור
פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר
אבל כלו מן הכיפין ועדיין יש בשיצין
כ) ס"א שלשלות, ל) לפנינו
שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה
❖
הגי' רב חמא בר עוקבא,
ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון
אינו חייב לבער רבי יהודה אומר צא
מוסף תוספות
האחרון שבה מנא הני מילי אמר רב חמא
שבעמקים וכן שבשפילה עד שיכלה
והבא לך אף אתה ממקום הראוי
א. [ו]הכי פירושא. שלש
בר עוקבא א"ר יוסי בר חנינא אמר קרא
ליטלן ולא תמצא ולחומרא אמרה רבי
אחרון שבשפילה ובירושלמי יש אמר
ג)
א
ארצות בכל אחת ואחת,
תורה אור השלם
היינו שבכל אחת ואחת יש
יהודה: שלש ארצות. בארץ ישראל
ל)ר' חייא בר' עקיבא בשם ר' יוסי בר
ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה
ב
1
1. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה
שלש ארצות חלוקות
חנינא שיערו לומר אין חיה שבהר
חלוקות זו מזו לענין ביעור שאין זו
אוכלת מן השדה האכל לבהמה שבבית
לביעור, והן הר עמק
אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל
גדילה בעמק וחיה שבעמק אין גדילה
סומכת על זו משכלו בה ואע"פ שלא
ושפילה, ואוכלין בהר
תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
כלה לחיה אשר בשדה כלה לבהמתך מן
שביהודה עד שיכלה
ויקרא כה ז
כלו בחבירתה: ושלש ארצות בכל אחת
בהר ולפי זה משמע דהוי מדאורייתא
הבית וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על
2. עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל
האחרון שבהר שבה, וכן
ואחת. שחלוקות במנהג קיום פירותיהן
ולא תיקשי הא דאמרינן בשמעתין
בעמק שבה, וכן בשפלה
וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ
פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדילה על
דאין חיה שביהודה גדילה על של גליל
שפירותיהן כלות של זו קודם לזו
שבה, וכן הדרך בעבר
זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת
ב
❖
פירות שביהודה ת"ר פירות שיצאו מארץ
ירדן ובגליל. חי' הר"ן.
אֱלֹהֵיהֶם: הושע ד יב
ג
דמייריאפי' מהרלהר והיינו דמסקינן
ואעפ"כ עשינו כולן אחת לביעור
ג
דמשמע הא דגליל
ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום
כדמפרש ואזיל: ולמה אמרו שלש
בשילהי שמעתין דתניא אמר רשב"ג
גבד.לה מזה על זה. תוס'
הרא"ש. ג. או משפילה
שהן רשב"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו
ארצות. הואיל ושלש ארצות לכל אחת
סימן להרים מילין וכו' דנפקא מינה
ד
גליון הש"ס
לשפילה. שם. ד. ואמאי
נמי לג' ארצות שביהודה והא דלא
הרי כאן תשע ארצות למאי הילכתא
משום שנאמר בארצך הא אפיקתיה קרי ביה
רש"י ד"ה משיוציאו
מייתי ליה הכא אלא. שם.
קאמרלקמןנפקאמינהלביעור משום
אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא:
ה
תחלת העלין. עיין ברש"י
ה. כדקאמר למאי נפקא
בארץ בארצך אי נמי מאשר בארצך רב
ברכות לו ע"ב ד"ה
מיניה לביכורים ולנחל
שיהיו אוכלין בכל אחת. עשאום לשלש
דחילוק הר ושפלה ועמק לא שייך
ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ הוה
❖
משיוציאו:
איתן. תוס' שאנץ. ו. ואי
אלא ביהודה גרידא כדקתני במסכת
שבכל אחת כאילו הן אחת ואוכלין
כפירוש רש"י כיון שנדרס
בהדיה גרבא דחמרא דשביעית לוו בהדיה
שביעית בהדיא אבל ביכורים ונחל
בכל אחת ואחת מהשלש החלוקות
תחת רגלי הבהמה היאך
רב הונא בריה דרב איקא ורב כהנא אמר
❖
ראוי לאכילה. תוס' ר"פ.
איתן שייכים בכל א"י ובגמ' דירושלמי
לביעור עד שיכלה האחרון שבשלש
לעזי רש"י
להו איכא דשמיע ליה מיניה דרבי אבהו
במסכת שביעית עלה דההיא סימן
ארצותיה אוכלין ביהודה עד שיכלה
❖
אישפיני"ר. פיתוח (הפרי).
הלכה כר"ש בן אלעזר או לא א"ל רב כהנא
להרים מילין קאמר אית דבעי למימר
אחרון שבשלש ארצותיה וכן בעבר
רבינו חננאל
הירדן וכן בגליל: מנא הני מילי.
למידק הדא איתמר פירוש לענין
הכי א"ר אבהו הלכה כר' שמעון בן אלעזר
תנן התם שלשה ארצות
מוסף רש"י
דאוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון
שלש ארצות נאמר אותו סימן:
א"ל רב הונא בריה דרב איקא הכי א"ר אבהו
לביעור כו', ולמה אמרו
מתבערין בכל מקום. פ"ה
כלה לחיה. לשון
שבשלש ארצות שבה אבל אין אוכלין
שלשה ארצות שיהיו
אין הלכה כרשב"א אמר רב ספרא נקוט הא
זכר, כמו (בראשית
אוכלין כל אחת ואחת
ביהודה ע"י אותן שבגליל: וגמירי.
שנותנין אותן למרמס
כללא דרב הונא בידך ד)דדייק וגמר שמעתתא
יח) עשו כלה, כלומר
עד שיכלה אחרון שבה,
מסורת מאבותינו: דאין חיה שביהודה.
חיה ובהמה ולא נראה דהא מותרין
כלה האוכל (תענית
שנאמר ולבהמתך ולחיה
מפומיה דרביה כרחבה דפומבדיתא דאמר
ה)
. כלה לבהמתך.
אשר בארצך, ופשוטה
אחר ביעור לעניים לכ"ע דתנן התם
מתרחקת כל כך לצאת מיהודה לגליל
ו:)
רחבה אמר רב יהודה הר הבית סטיו כפול
כמו (תהלים נט) כלה
היא. ת''ר פירות שיצאו
(משנה ח) מי שהיו לו פירות שביעית
ומגליל ליהודה אבל יוצאה היא מגליל
בחימה כלה ואינימו (שם).
מארץ לחוץ לארץ
היה סטיו לפנים מסטיו קרי עליה רב יוסף
לגליל ומיהודה ליהודה: מתבערין.
והגיע שעת הביעור מחלקן מזון שלש
דדייק וגמר שמעתתא
מתבערין בכל מקום שהן,
מפומיה דרביה. שהוא
עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כל המיקל
ר' שמעון בן אלעזר אומר
סעודות לכל אחד עניים אוכלים אחר
כשתגיע עונת הביעור שכלו לחיה:
2
מדקדק בלשון רבו וקובע
יחזרו למקומן ויתבערו,
בכל מקום שהן. ולא מטרחינן ליה
הביעור ולא עשירים דברי ר' יהודה
לו מגיד לו ר' אילעאי קץ כפנייתא דשביעית
בו סימנים (ברכות לג:).
משום שנאמר בארצך
להחזירן לארץ לבערן שם: משום
ר' יוסי אומר אחד עניים וא' עשירים
כרחבה. שהיה מדקדק
תהיה כל תבואתה לאכול.
היכי עביד הכי ד לאכלה אמר רחמנא ולא
בלשון רבו ואומר סטיו
ואקשינן והא אפקתיה הא
שנאמר בארצך. לחיה אשר בארצך
אוכלים אחר הביעור ובתוספתא קתני
ו
להפסד וכי תימא הני מילי היכא דנחית
כפול היה, ואע"פ שבלשון
דדרשת ביה ולבהמתך
מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת
וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת
משנה קורהו אצטבא
ולחיה אשר בארצך כל
לפירא אבל היכא דלא נחית לפירא לא והאמר
חיה ובהמה: הא אפיקתיה. למעוטי
הביעור מחלק מהן לשכיניו ולקרוביו
בפסחים ובסוכה על גב
זמן שחיה אוכלת בשדה
רב נחמן אמר רבה בר אבוה הני מתחלי
האצטבא, הוא דקדק
ו)
האכל גם אתה לבהמתך
וליודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו
דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם
בלשון רבו ולא אמר
ממה שיש לך בביתך
דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפירי
ולא על של גליל: קרי ביה בארץ
ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך
אצטבא כפולה היתה. יש
וכו'. ושנינן קרי ביה
ושומר לפירי אימת הוה בכופרי וקא קרי להו
בארצך. אי הוה כתיב בארץ הוה
ליטול יטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו
פותרין הא דרחבא מדאמר
בארץ, כלומר היה לו
רבי יהודה, דדייק ספיקי
לומר ולבהמתך ולחיה
והולך ואוכל עד שיכלו ואומר ר"י הא
שמעת מינה חדא מינייהו השתא
פירי ר"נ דאמר כר' יוסי דתנן רבי יוסי אומר
ז)
דרבוותיה אי מדרבי יהודה
אשר בארץ, למה כתב
דכתיב בארצך דרוש בה תרתי: אי
דמשמע בכל מקום לאסור לאכול אחר
סמדר אסור מפני שהוא פירי ופליגי רבנן
אי מדרב יהודה, וקשיא לי
בארצך ש''מ תרתי. אי
ה
בגוה טובא, חדא דרחבא
נמי. אשר לדרשא: לוו בהדיה. נתלוו
הביעור היינו כשמשהה בביתו בחזקת
נמי מאשר. ביד רב ספרא
עליה מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ומי
לא ראה רבי יהודה מימיו,
נפיק מארץ לחוצה לארץ
עמו בחבורה: מיניה דרבי אבהו.
שלו אבל אם מפקירו ומוציאו מרשותו
פליגי רבנן עליה דרבי יוסי בשאר אילנות
לא רבי יהודה ב"ר אלעאי
גרבא דחמרא דשביעית,
תלמידיו היו: דקים ליה דאיהו דייק
שיאכל כל מי שירצה הן אדם והן חיה
ולא ר' יהודה נשיאה, ועוד
אמר להו לרב כהנא
והא תנן מאימתי אין קוצצין את האילנות
ח)
כולהו אמוראי נמי דייקו
ולרב הונא בר אקו מי
שמעתא מפומיה דרביה. כשהשמועה
מותר להכניסו ולאכלו אחר הביעור:
לומר דבר בשם אומרו,
בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוציאו
רב
איכא בכו דשמע מר'
ספרא אפיק גרבא דחמרא
יוצאה מפי רבו מדקדק ואומר לרבו
ועוד ליכא למימר מהא
אבהו אם הלכתא כר'
וב"ה אומרים החרובין משישרשרו והגפנים
מא"י לח"ל. הקשה ריב"א דתנן בפ"ו
לשנותה פעם שנייה ומבחין הימנו או
ו
ט)
דדייק לישנא דשמעתא
שמעון בן אלעזר דמצריך
אלא ספיקי דרבוותא
להחזיר פירות שביעית
משיגריעו
הן או לאו: כרחבה דפומבדיתא.
דשביעית (משנה ה) אין מוציאין שמן
(ברכות שם). סטיו כפול.
לארץ ולבערן התם או
שריפה ופירות שביעית מן הארץ לח"ל ותירץ דהתם מיירי לאכילה שהיה מדקדק בשמועתו לדעת ממי קיבלה: רבי יהודה. ספק י)שמעה
אצטבאות זו לפנים מזו
לא, רב הונא בר אקו
ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת אי נמי בשוגג הוציאו: מרב יהודה או מר' יהודה נשיאה דהוה נמי בההוא דרא: סטיו כפול
בהיקף עגול לישב שם
אמר הכי אמר ר' אבהו
(שם) האיצטבא סביב סביב
אין הלכה כרבי שמעון
היה. איצטבאות סביב לו כפולות זו לפנים מזו סביב: קרי רב יוסף
מפני
מקפת ובתוך אותו היקף
בן אלעזר. אלא מתבערין
עליה. דרב ספרא: קץ כפנייתא דשביעית. דקל טעון כפניות והן תמרים קטנים שלא בישלו וקצץ הדקל לעצים והפסיד כפניות: דנחת לפירא.
עוד אחר (לעיל יג: וכעי"ז
בכל מקום שהן. ורב כהנא
פירי שנגמר אסור להפסידו: מתחלי דערלה. שומר הגדל סביבות התמרים בקטנן כעין פקס הגדל סביבות אגוזי יער הדקות: אסירי. משום
סוכה מה.). בכופרי.
אמר הילכתא כר' שמעון
כשהתמרים קטנים קודם
בן אלעזר, אמר רב ספרא
ערלה דלא הוו כעץ אלא שם פירי עליהם הואיל דנעשו שומר לפירי: ושומר פירי אימת הוי בכופרי. כשהן קטנות וכופרא הוא כפניות וכשגדילין
. כר'
בישולם (ברכות לו:)
נקוט דרב הונא בר אקו
הוא יבש ונופל אלמא כפניות קרויין פירי: רב נחמן. דאמר פירי שלא נגמר קרוי פירי: דאמר כר' יוסי. דאמר משנפלו פרחי הגפן ונראית
יוסי. דכופרא הוי פרי
בידך, כלומר זה שאמר
ואע"פ שלא נגמר, לפיכך
צורת הענבים והיינו סמדר אסור משום ערלה מפני שהוא פירי ובלע"ז קורין אשפני"ר: ופליגי רבנן עליה. במסכת ערלה [פ"א מ"ז] דקתני רישא
רבי אבהו אין הלכה כר'
שומר שלו חשוב שומר
שמעון בן אלעזר הוא
העלין והלולבין ומי גפנים וסמדר מותרים משום ערלה ורבי אלעאי דעבד כרבנן: בשאר אילנות. חוץ מגפן: אין קוצצין. לעצים מפני
. סמדר אסור.
האמת, שמדקדק דברי
(שם)
שמפסיד הפירי ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: משיוציאו. $תחילת העלין בימי ניסן: משישרשרו. משיראו בהן כעין שרשרות כ) של חרובין:
ענבים כיון שנפל הפרח
רבותיו ועומד בהן על
וכל גרגיר נראה לעצמו
בוריין, כרחבא דהוה דייק
משיגריעו
קרוי סמדר, וקאמר ר'
בין ר' לרב שלא תתחלף
לו השמועה ויאמר אותה בשם זולתי האומרה, וכיון שנסתפק לו בעל השמועה מי הוא, אם רבי יהודה אמרה יוסי כיון שבא לכלל סמדר קרוי פרי ואסור משום ערלה (שם). ופליגי רבנן עליה. והלכה כרבים (שם). בשאר אילנות.
חוץ מן הענבים (שם). משיוציאו. את הפרי (שם).
או רב יהודה, היה גורסה בשם שניהם דאמר רחבה אמר ראבי יהודה הר הבית סטיו כפול מעוקל היה כו'. קרי
רב יוסף עליה דרב ספרא עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, כל המיקל לו מודה לדבריו, כלומר כמו רב ספרא
שהודה לרב הונא בר איקו ושבחו, ואמר האמת עמו מפני שהיה מיקל לו דהתיר לו לבער גרבא דחמרא בחוצה לארץ, ולא הטריחו להחזירן לארץ. רבי אילא קץ כפניתא בשביעית, פירוש אל טלע של שביעית. והיכי עביד
הכי והא מפסיד פירי שביעית דלא מנח להו עד [שיהיו] נגמרין והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד, הנה איסור הוא דאסור להפסיד פירות שביעית, וכי תימא הני מילי פירות הוא דאסור להפסיד, אבל כפנייתא עדין אינן פרי,
והאמר רב נחמן הני מתחלי דערלה אסירי, פירוש קצבאן דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפירי, והני מתחלי לא היו שומר לפרי אלא בכופרי, דהן אל טלע, דאלמא פרי הן, דהא קרו להו פרי. ושנינן רב נחמן כרבי יוסי
סבירא ליה, דתניא רבי יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי, ופליגי רבנן עליה ואמרי
כל כי האי גונא אינן פרי, ור' אילא דקיץ כפנייתא כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דאמרי אינו פרי. ואמרינן איני ומי פליגי רבנן עליה דר'
יוסי בכל
האילנות, והתנן
בשביעית סוף פ''ג מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית,
ב''ש אומרים כל האילנות
משיוציאו, וב''ה אומרים החרובין
משישרשו, וגפנים משיגריעו, והזיתים משיניצו, ושאר
כל האילנות משיוציאו,