מקום שנהגו פרק
רביעי
פסחים
נה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קולי
קולי קתני. בלא דר' אלעזר דאסר להושיט אצבעו במים
תנא קולי קולי נקט. כל הני אין בין חד תנא אמרינהו וקולי קולי
מד א מיי' פ"ד מהל'
א) ברכות יז:, ב) שם טז:,
ג) [לעיל נא:], ד) [יבמות
ק"ש הלכה ז סמג
נקט ברישא תנא אין בין תשעה באב קל מיוה"כ לכתחלה אלא
צ"ל קולי קולי קתני דהא בתשעה באב לכל הפחות כל גופו
(א)
יג:], ה) שביעית פ"ב [מ"ו]
עשין יח טוש"ע א"ח סי' ע
שזה ספיקו כו' וסיפא תנא אין תשעה באב קל מתענית ציבור אלא
אסור אפילו בצונן ובתענית ציבור מותר בצונן כדמוכח בפ"ק
ר"ה י: יבמות פג., ו) מ"ק
סעיף ג:
אמר
ר' מאיר מה ראייה יהודה וגליל לכאן.
לענין מלאכה ובחומרי דחמיר תשעה באב מתענית ציבור לא איירי
דתענית (דף יג.):
מה ב ג מיי' פ"ח מהל'
יג., ז) נ"ל דצ"ל דבר שאינו
דגן. מראה אש, ח) [ב"מ
יו"ט הלכה יט סמג
הכא דתידוק מינה זה וזה שוין
לרבי מאיר דאית ליה דהוי מנהגא
❖
נו: מנחות סט.],
לאוין עה טוש"ע או"ח סי'
ולעולם לענין רחיצה ט"ב חמיר:
קסבר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר
$ תנא קולי קולי קתני: ובכל מקום ת"ח וכו':
❖
תסח סעיף ה:
ליטול לו את השם. כתר פרישות
זה דבמנהג לא שייך פלוגתא דליחזי
א) למימרא דרשב"ג סבר לא חיישינן ליוהרא
היכי נהוג: מדקאמר ר"מ
ויראת חטא שאינו יכול לבטל הימנו
הגהות הב"ח
ורבנן סברי חיישינן ליוהרא והא איפכא
לעזי רש"י
מנהגא מכלל דרבי יהודה איסורא
מלכות שמים אפילו לילה אחת לא כל
(א) רש"י ד"ה תנא קולי
שמעינן להו דתנן ב)א חתן אם ירצה לקרות
❖
קאמר. אמתניתין ליכא למידק
הרוצה ליטלו יטלנו דמיחזי כיוהרא
וכו' תנא אין תשעה באב
בינדי"ל. א∆ ג∆ד.
קרית שמע לילה הראשון קורא רשב"ג אמר
❖
קל כצ"ל ותיבת בין נמחק:
ומחינן בידיה: מוחלפת השיטה.
הכי מדקאמר ת"ק מנהגא מכלל
לא כל הרוצה ליטול את השם יטול אמר ר'
דחכמים איסורא קאמרי דאמתני'
התנא שסידרן טעה באחת מהן
רבינו חננאל (המשך)
יוחנן מוחלפת השיטה רב שישא בריה דרב
והחליף שיטתו: אמרי מלאכה לית
איכא למימר דתרוייהו סברי מנהגא
גליון הש"ס
גריד במועד, כלומר זו
ליה. הרואה אותו בטל אומרים אין
וה"ק חכמים לת"ק למה אתה סותם
אידי אמר לא תיפוך דרבנן אדרבנן לא קשיא
תנא קולי קולי קתני.
השבולת אינה קולטת
דבריך והלא אתה יכול לפרש דבריך
לו מה לעשות ולא מיחזי כנוהג בו
הכא כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו
עיין נזיר מז ע"ב תד"ה
קודם ששה עשר בניסן,
איסור: מתני' הלילה. אור
ת"ש דתניא ועיין מגילה ה
ולבאר דבגליל אין עושין וביהודה
ונמצאת כאלו נזרעה אחר
לא עביד מיחזי כיוהרא אבל התם כיון דכולי
❖
ע"ב תד"ה ממעטי':
לארבעה עשר: גמ' מעיקרא תנא
העומר, והיא אסורה עד
עושין ובברייתא לא שייך לפרש כן א:
עלמא קרי ואיהו נמי קרי לא מיחזי כיוהרא
ששה עשר בניסן הבא אחר
כל
הרכבה שאינה קולטת. וא"ת
מנהגא. תלה במנהג: ולבסוף תנא
זה, ואם היא נשתלת
דר' שמעון בן גמליאל אדרשב"ג לא קשיא
איסורא. דקתני בית שמאי אוסרין
א"כ למה אינו שותלה במקום
במקום הטינא ביום שלשה
מוסף רש"י
התם הוא דבעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי
עשר בניסן, קלטה קודם
דמשמע בכל מקום: מה ראיה
הגריד אי קלטה עד שלשה ימים
לא כל הרוצה ליטול
העומר, והעומר מתירה
כווני דעתיה מיחזי כיוהרא אבל הכא לא
יהודה וגליל לכאן. אף כל מקום שנהגו
שרי לה עומר ואי לא קלטה שוב לא
את השם יטול. אם
ככל תבואה שבעולם.
לא הוחזק חכם וחסיד
מיחזי כיוהרא אמרי מלאכה היא דלית ליה
ואקשינן אמאי פסיק ותני
היתר היתר נהגו איסור איסור:
תקלוט ואינו צריך היתר כמו חיטי
לרבים אין זה אלא גאוה,
בי''ג מכלל די''ד לא
מכלל דר' יהודה איסורא קאמר.
דכדא ח)וי"ל דבמקום הגריד מאחרת
פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא:
ג)
שמראה בעצמו שיכול לכוין
איפשר, הא שמעינן ליה
מתני' וחכמים אומרים ביהודה היו עושין
דבני יהודה מתירין ובני גליל אוסרין
לקלוט יותר מג' ימים א"נ יש לחוש
לבו (ברכות יז:). אמרי
לר' יהודה דאמר כל
מלאכה היא דלית ליה.
הרכבה שאינה קולטת לג'
דאי מנהגא קאמר מאי פלוגתיה
כשיראה שלא תקלוט שישתול אותה
מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא
הרואה אותו שאינו עושה
ימים שוב אינה קולטת,
דר"מ הא ר' יהודה נמי הכי הוה אמר
במקום הטיט אחר העומר:
מלאכה אינו מבין שמחמת
ואפילו הושתל בי''ד הא
היו עושין כל עיקר ד)הלילה ב"ש אוסרים וב"ה
ומאי
אפילו אפי' הני נמי דזוטרי.
בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו
תשעה באב הוא בטל
איכא ג' ימים, ארביסר
מתירין עד הנץ החמה: גמ' מעיקרא תנא
אלא אין לו מלאכה
וחמיסר ומקצת שיתסר,
על עצמן וביהודה נוהגין בו היתר:
ה"מ לשנויי כדבסמוך אפי'
לעשות (שם). כמה בטלני
וקיימא לן מקצת (שיתסר)
מנהגא ולבסוף תנא איסורא אמר ר' יוחנן לא
וסבר רבי יהודה מותר. דקאמר
הני נמי דלצורך המועד מיגמר אין
איכא בשוקא. אף בימי
היום ככולו, ש''מ דלית
קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה דתניא אמר
בני יהודה מתירין: המנכש. מבין
אתחולי לא אלא ניחא ליה למידחי
מלאכה (שם). הלילה.
ליה לר' יהודה היתר עשיית
בליל בדיקת חמץ, ב"ש
מלאכה בארביסר כלל,
תבואת דגן ז): בשלשה עשר בניסן.
שלא יפשוט מינה כלל דהשתא
ר' יהודה ביהודה היו עושין מלאכה בערבי
אוסרים וב"ה מתירים.
לפיכך תני היה מנכש בי''ג.
מפרש ואזיל שלשה עשר אמאי נקט:
מצי למימר דלצורך המועד אתחולי
❖
פסחים עד חצות ובגליל אינן עושין כל עיקר
לעשות מלאכה (יבמות יג:).
ופריק רב יוסף זו הברייתא
ונעקרה בידו. השיבולת עצמה
נמי מתחלינן :
אליבא דבני גליל היא
ב
אמר לו ר"מ מה ראייה יהודה וגליל לכאן
שנויה שאין עושין מלאכה
נעקרה בידו שורשה מן הארץ ובא
עולי
אלא מקום שנהגו לעשות מלאכה עושין
ביום י''ד כלל. ואמרינן
מוסף תוספות
לחזור ולשותלה: שותלה במקום
אפילו לבני גליל אין
מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין מדקאמר ר' מאיר מנהגא מכלל דרבי
הטיט. שתמהר ליקלט קודם העומר
אוסרין אלא יום י''ד ממש,
א. דמדקאמר וחשיב
יהודה איסורא קאמר וסבר ר' יהודה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה
אבל ליל י''ד ב''ה מתירין,
המקומות קודם משמע
שהעומר מתיר את הנשרשין אבל
ולדבריך היה לו לומר
דמאן דאמר בתר הכי
והתניא ר' יהודה אומר המנכש בשלשה עשר ונעקרה בידו שותלה במקום
הנשרשין אחר העומר אסורין משום
המנכש לילי י''ד. ופריק רב
מקום שנהגו וכו' בא
לחלוק. תוס' ר"פ.
הטיט ואין שותלה במקום הגריד בשלשה עשר אין בארבעה עשר לא מכדי
ששת הא מתניתא אליבא
חדש עד שיבא עומר הבא: הגריד.
דב''ש שנאה שאוסרין
ב. [ו]אי הוה אמר הכי,
יבש שאינו ממהר לקלוט: מנכש
שמעינן ליה לר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב
ה)
אפילו הלילה. רב אשי אמר
פשיטא מיהא דלצורך
בשלשה עשר קתני מנכש בארבעה
המועד לא מתחלינן. תוס'
אפילו תימא אליבא דב''ה,
אינה קולטת ואי ס"ד ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה למה לי שלשה
❖
הרא"ש.
דלא שנה אלא דבר שהוא
עשר לא קתני ומ"ט נקט שלשה עשר
עשר והאיכא ארביסר וחמיסר ומקצת שיתסר אמר רבא בגליל שנו והאיכא
דרך בני אדם, ואין דרך בני
ולא קתני ארבעה עשר אי משום דלא
אדם לנכש בלילות, לפיכך
ליליא אמר רב ששת כב"ש רב אשי אמר לעולם כב"ה לפי שאין דרכן של בני
מיקלטה לפני העומר הקרב בששה
לא תנא המנכש בלילה.
רבינו חננאל
אדם לנכש בלילה רבינא אמר לעולם ביהודה ובהשרשה חד מקצת היום
ורבינא אמר אמאי לא תני
עשר מכדי שמעינן לרבי יהודה כו'
ככולו אמרינן תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן: מתני' בר' מאיר אומר כל
לילי י''ד, חד מקצת היום
ובכל מקום תלמידי חכמים
בפ"ק דראש השנה (דף י:) ואי ארבעה
ככולו אמרינן תרי לא
בטלים, רשב''ג אומר כל
מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר אבל לא
עשר מותר במלאכה נינקוט ארביסר
אמרינן. פירוש המנכש
אדם עושה עצמו תלמיד
לילי יום י''ד או יום י''ד,
חכם. ורמינן עלה אי משום
נמי דהא איכא מקצת ארביסר
יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר אע"פ שיכול לגומרה וחכמים אומרים ג'
ו) ג
צריכין אנו לומר מקצת
דחיישינן ליוהרא, הא
וחמיסר כוליה ומקצת שיתסר עד
אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ואלו הן החייטין והספרים
היום ככולו, ולחשוב יום
מדתנן לענין החתן איפכא
והכובסין ר' יוסי בר יהודה אומר אף רצענין: גמ' איבעיא להו לצורך המועד
שעת הקרבתו: בגליל שנו. שלא
י''ד כולו ויום ט''ו כולו
משמע. ואמר ר' יוחנן
ומקצת ט''ז עד שעת
מוחלפת השיטה, כלומר
היו עושין מלאכה כל עיקר בארבעה
תנן אבל שלא לצורך המועד אפילו מיגמר נמי לא או דילמא שלא לצורך
הקרבת העומר לחשבו
הפיך דברי ת''ק לרשב''ג.
עשר ובהן נשנית משנה זו: והא איכא
ככולו, נמצא תרי מקצתו
ורב שישא אמר לא תיפוך,
המועד תנן אבל לצורך אתחולי מתחלינן או דילמא בין לצורך המועד בין
ככולו באלו הג' ימים, יום
ודברים פשוטין הן.
לילה. ומצי למיתני המנכש לילי ארבעה
שלא לצורך מיגמר אין אתחולי לא ת"ש אבל לא יתחיל בתחילה בארבעה
י''ד ויום ט''ז, ותרי מקצת
וחכמים אומרים ביהודה
עשר: כב"ש. דמתניתין דתנן הלילה
היום ככולו לא אמרינן, דכי
היו עושין מלאכה בערבי
עשר אפילו צלצול קטן אפילו שבכה קטנה מאי אפילו לאו אפי' הני דלצורך
ב"ש אוסרין: ה"ג רבינא אמר לעולם
האי גונא לא משתכח אלא
פסחים עד חצות, ובגליל
שני מקצת ויום אחד בלבד.
לא היו עושין מלאכה כל
המועד מיגמר אין אתחולי לא מכלל דשלא לצורך מיגמר נמי לא גמרינן לא
ביהודה. ודקשיא לך ליתני בארבעה
ויש שמחליפין דברי ר'
עיקר, פירוש כל היום.
עשר ובהשרשה חד מקצת אמרינן
לעולם דשלא לצורך מיגמר נמי גמרינן ומאי אפילו אפילו הני נמי דזוטרי נינהו
יהודה לר' מאיר,
הלילה בגליל, ב''ש אוסרין
תרי מקצת לא אמרינן לענין השרשה
דמעמידין תחלת הפרק לר'
וב''ה מתירין עד הנץ
דסלקא דעתך אמינא התחלתן זו היא גמר מלאכתן נתחיל בהו נמי לכתחילה
יהודה, והיא דתני מנהג,
החמה. ואקשינן בתחלת
חד מקצת היום ככולו אמרינן אם
קמשמע לן: תא שמע רבי מאיר אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד
ור' מאיר סבר איסור,
פרקין קתני מקום שנהגו
היה מנכש בין השמשות של כניסת
והפירוש במקומו עומד
לעשות מלאכה בערבי
גומרה
ארבעה עשר הוה אמרינן דקלטה
בין לר' יהודה בין לר'
פסחים, מכלל דבמנהגא
בי"ד שלם ובחמשה עשר שלם ומקצת ששה עשר אבל תרי מקצת כגון מנכש בי"ד דמיבעי לן למימר תרי מקצת לא אמרינן: מתני' שלש
מאיר, הפירוש שפירשנו
תליא מילתא, והכא קתני
אליבא דר' יהודה החזירהו
בית שמאי אוסרין ובית
אומניות עושין מלאכה. בכל מקום וטעמא מפרש בגמרא [ע"ב]: רצענין. אושכפין: גמ' לצורך המועד תנן. הא דר"מ: או דילמא שלא
אליבא דר' מאיר. גירסא
הלל מתירין, ואפי' לב''ה
לצורך המועד תנן. ומשום הכי אין מתחילין אבל לצורך המועד אפילו אתחולי נמי שרי כו': צילצול. בנדי"ל לחגור: שבכה. על הראש:
דמתיבתא דתניא אמר ר'
לאחר הנץ החמה אוסרין,
מאיר ביהודה בראשונה
מכלל דאיסורא איכא,
גומרה
היו עושין מלאכה בערבי
וליחזי היכי נהוג. ופרקינן
פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין כל עיקר, פירוש ר' מאיר סבר אין דבר זה תלוי במנהג אלא אם הלכה כבני יהודה,
לא קשיא מתני' דריש פירקא דתני מנהגא לר' מאיר, והא דקתני איסורא לר' יהודה. במאי אוקימתה להא מתני' כר' יהודה,
בני גליל טועים הם, ואם הלכה כבני גליל בני יהודה עוברים על האיסור. אמר לו ר' יהודה דבר זה במנהג תלוי, וכן אמר
וסבר ר' יהודה ארבעה עשר מותר במלאכה כלל דקתני וחכמים אומרים ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות,
לו וכי מאי ראיה ליהודה וגליל מעתה, אלא מקום שנהגו לעשות עושין, שלא לעשות אין עושין, ש''מ מדקאמר ר' יהודה
והתניא ר' יהודה אומר המנכש בשלשה עשר ונעקרה שבולת בידו שותלה במקום הטינא ואין שותלה במקום הגריד, ואי
מנהג, מכלל דר' מאיר אסורה קאמר, ומתני' דקתני מנהגא ר' יהודה הוא, ור' מאיר פליג ואמר איסורא.
ס''ד לר' יהודה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה, מכדי (על) מאי קא מהדר ר' יהודה למפטריה להאי שבולת העומר
מתני' ר''מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה כו'. פשוטה היא. ובעינן למפשט טעמא דר' מאיר, ופשטינן דאתחולי לא מתחלינן
הקרב בששה עשר בניסן, שכל תבואה הנזרעת בששה עשר בניסן, אסורה באכילה עד שיבוא עומר אחר ויתירנה. ואם
ישתלנה במקום הגריד שהוא מקום היבש, כדגרסינן במשקין בית השלחין, אם היתה שדה מטוננת מותרת, ואין משקין שרה
בארבעה עשר כלל ואפילו מצי למגמרינהו, ומה שהתחיל קודם י''ד, אם הוא לצורך המועד יגמור, ואי לא לא.