נה:
מקום שנהגו פרק
רביעי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גומרה בארבעה עשר. אפילו במקום שלא נהגו ח) לעשות מלאכה: לא נהגו לא. אפילו גמר דהא בגמר קיימי':
החייטין. משום הכי
מו א מיי' שם הלכה כא
א) [מו"ק יג.], ב) [לעיל
טו: וש"נ], ג) [תוספתא
טוש"ע שם סעיף ו:
שרו בארבעה עשר בכל מקום שכן מצינו בהן קולא משאר אומניות גבי חולו של מועד: שכן ההדיוט תופר כדרכו. משנה היא במועד
מז ב מיי' שם טוש"ע שם
פ"ג הי"ד], ד) מ"ק
קטן ט) הדיוט שאינו אומן בכך הלכך בארבעה עשר דקיל מחולו של מועד אפי' אומן נמי שרי: שכן הבא ממדינת הים וכו'. וכיון
סעיף ז:
יג. [עירובין נא. וש"נ],
מועד הלכך בארבעה עשר דקיל שרי לכולי עלמא: תחילת מלאכה. רצענין שעושין מנעלים
דאשכחן בהן היתר קצת בחולו של
מח ג מיי' שם טוש"ע שם
ה) [מ"ק שם: ע"ש],
ו) נראה שצ"ל הכדד בדלי"ת
סעיף ח:
חדשי': מסוף מלאכ'. תיקון מנעלים:
מט ד ה מיי' וסמג שם
עי' תו' חולין ס"ד. ד"ה
עולי רגלים מתקנים מנעליהן.
מתני' מושיבין שובכין. כשנותנין
גומרה בארבעה עשר אימתי בזמן שהתחיל
כודרת, ז) [מנחות עא.],
טוש"ע או"ח סימן
ביצים תחת תרנגולת להתחמם לגדל
ח) בס"א: במקום שנהגו
תקלו סעיף ד:
מהכא משמע בהדיא דאסור
בה קודם ארבעה עשר אבל לא התחיל בה
נ ו ז מיי' שם הלכה יא
לא, ט) [דף ח:], י) [לעיל
אפרוחים קרי מושיבין שובכין:
לתקן מנעלים בחוה"מ דלא התירו
קודם ארבעה עשר לא יתחיל בה בארבעה
כה: שבת סז.], כ) [ועי'
סמג שם טוש"ע או"ח
ותרנגולת. המחממת ביצים: שברחה.
אלא לעולי רגלים דווקא ואין לומר
❖
תוס' מ"ק י. ד"ה ההדיוט],
סי' תסח סעיף ט וסי'
עשר אפילו צילצול קטן אפילו שבכה קטנה
מעליהם מחזירין אותה ובגמ' פריך
תקלה סעיף ג:
דדבר האבד הוא שמא יקרעו יותר
א
לצורך המועד אין שלא לצורך המועד לא
נא ח מיי' שם הלכה כא
השתא אותובי מותבינן אהדורי
דהא יכול לקנות חדשים ב ובפרק מי
סמג שם טוש"ע או"ח
הוא הדין דאפילו שלא לצורך נמי גמרינן
הגהות הגר"א
מבעיא. ל"א הכי כתיב בסדר משנה
שהפך (מ"ק יג.) מייתי הך ברייתא
סי' תסח סעיף י:
והא קמ"ל דאפי' לצורך המועד מיגמר אין
נב ט י מיי' שם הלכה טז
[א] גמ' סיפא. נ"ב גירסת
מושיבים שובכין ותרנגולת כלומר
ופריך אלא מעתה לבלר לישתרי
הרמב"ם רישא: [ב] שם
סמג שם טוש"ע או"ח
שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין
אתחולי לא ת"ש ר' מאיר אומר כל מלאכה
שכן כותב גיטי נשים ושוברים כדתנן
❖
סי' תקלד סעיף ג:
תוך ג' למרדה דאכתי לא
להתחמם לגדל אפרוחי' והכי מסתבר'
שהיא לצורך המועד גומרה בארבעה עשר
בפרק אלו מגלחים (שם יח:)
פרח צימרא מינה. נ"ב
דשובך לא שייך אלא ביונים: גורפין.
הרי"ף לא גרס לה (וה"ג
ומשני שפיר כ):
ושאינה לצורך המועד אסור ועושין מלאכה
ל"ש אלא אחר ג' כו' אבל
ואם מתיירא שמא יגנבו. וכיון שאין
ומשליכין לחוץ ובמועד שחמור יותר
רבינו חננאל
בערבי פסחים עד חצות במקום שנהגו מקום
תוך ג' כו'. ועבהגר"א
אין משליכין לחוץ אלא מסלקין
יכול להניחם בביתו ולא בבית
א"ח סוף סי' תס"ח. ומ"ש
ואסיקנא הכי ת''ש ר' מאיר
שנהגו אין לא נהגו לא וש"מ לצורך המועד
לצדדים: גמ' סיפא. דקתני מחזירין
בהרי"ף שלנו אינו מהרי"ף
אומר כל מלאכה שהיא
הסמוך לו לא הזקיקוהו להניח בבית
אין שלא לצורך המועד לא ש"מ: וחכמים
ובדפו' הראשון ליתא):
לצורך המועד שהתחיל בה
בחולו של מועד קאמר והכי קאמר
שלישי והתירו להביאם בצינעא בביתו:
[ג] שם הא והא בחולו
קודם י''ד גומרה בי''ד,
אומרים שלש אומניות: תנא החייטין שכן
מושיבין שובכין בי"ד ותרנגול' שברח'
א)
של מועד. נ"ב הרי"ף לא
לא
ושאינה לצורך המועד
❖
גרס לה:
הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד הספרין
אסור, ש''מ לצורך המועד
בחולו של מועד מחזירין אותה משום
תנן שגומרה בי''ד ש''מ
הפסד ביצים דדבר האבד מותר: לא
והכובסין שכן הבא ממדינת
הים והיוצא מבית האסורין מספרין ומכבסין
וקיימא לן כותיה. ואין
שנו. דאף במועד מחזירין אלא תוך
מתחיל בי''ד אפילו צלצול
בחולו של מועד רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף הרצענין שכן עולי רגלים
לעזי רש"י
קטן, ואפילו סבכה קטנה,
שלשה למורדה שעדיין לא עברו שלשה
מתקנין מנעליהן בחולו של מועד במאי קמיפלגי מר סבר למידין תחילת
ואפילו הן לצורך המועד.
אינטי"ר. להרכיב (ענף על
ימים שברחה מעליהן: דאכתי לא
❖
תנן וחכמים אומרים שלש
עץ).
מלאכה מסוף מלאכה ומר סבר אין למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה:
פרח צימרא. לא עבר חמימותה
אומניות עושין מלאכה
מתני' מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד ותרנגולת שברחה מחזירין אותה
א
בערבי פסחים, החייטין
ממנה והיא נוחה להחזיר: צימרא.
שכן הדיוט תופר כדרכו
למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה גורפין מתחת רגלי בהמה בי"ד
מוסף רש"י
ב
ג
כמו אשתא צמירתא (ע"ז דף כח. ):
י)
בחולו של מועד, והספרין
ובמועד מסלקין לצדדין מוליכין כלים ומביאין מבית האומן אע"פ שאינם
ולאחר שלשה לישיבתה. שכבר ישבה
שכן הדיוט תופר
והכובסין שכן הבא
לצורך המועד: גמ' השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא
כדרכו. שהותרה מלאכה
ממדינת הים והיוצא מבית
עליהן שלשה ימים קודם שעמדה
[א] ד
זו להדיוט, דין הוא שנתירה
האסורין מותרין לספר
מעליהן וכבר נשתנו הביצים ואם לא
אתאן לחולו של מועד אמר רב הונא לא שנו אלא תוך שלשה למרדה
בארבעה עשר אפילו לאומן
ולכבס בחולו של מועד. ר'
ה
[ב]
כדרכו (מו"ק יג. מכת"י).
תחזור הרי הן אובדין דאין ראויין
יוסי בר' יהודה אומר אף
דאכתי לא פרח צימרא מינה ואחר שלשה לישיבתה דפסדא לה ביעי לגמרי
בדיק לן. מנסה אותנו
הרצענין שכן עולי רגלים
לאכילה: אבל לאחר שלשה למרדה.
אבל לאחר שלשה למרדה דפרח לה צימרא מינה ותוך שלשה לישיבתה
אם נדע להשיב
מתקנין מנעליהן בחולו של
(חולין
שהיא קשה וטורח גדול להחזיר או
קלג.) אי ידעינן לתרוצי
מועד, ואע''פ שתקנת
דאכתי לא פסידי ביעי לגמרי לא מהדרינן רבי אמי אמר אפילו תוך שלשה
(מו"ק יג.). כאן בארבעה
המנעל סוף מלאכה היא,
אפילו תוך שלשה למרדה אם תוך
עשר. מביאין, דטורח י"ד
לישיבתה מהדרינן במאי קמיפלגי מר סבר להפסד מרובה חששו להפסד
קסבר ר' יוסי ילפינן תחלת
ב)
שלשה עמדה מעליהן דאכתי לא
ליכא, ושאינו לצורך המועד
מלאכה מסוף מלאכה, מה
מועט לא חששו ומר סבר להפסד מועט נמי חששו: גורפין מתחת: ת"ר
פסדי ביעי שהרי ראויין לאכילה לא
דקתני, לצורך הפסח, כאן
סוף מלאכה מותר אף
בחולו של מועד. אין
הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה
תחלת מלאכה מותר.
מהדרינן: אפילו תוך שלשה לישיבתה.
ג) ו
מתני' מושיבין השובכין
מביאין, דטירחא הוא (שם
הואיל ונשתנו קצת ואין ראויין לכל
הא גופא קשיא אמרת זבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין והדר תני שברפת
❖
מכת"י).
לתרנגולין בי"ד כו'.
אדם אלא למי שדעתו יפה ואינו
תריצנא הכי בחולו של
ושבחצר מוציאין אותו לאשפה אמר אביי לא קשיא כאן בי"ד כאן בחולו של
מועד. תרנגולת שברחה
איסטניס מהדרינן: להפסד מועט.
מועד רבא אמר [ג] הא והא בחולו של מועד והכי קאמר אם נעשה חצר כרפת
ז
מחזירין אותה למקומה,
מוסף תוספות
שמוכרים בזול למי שדעתו יפה:
ואם מתה מושיבין אחרת
מוציאין אותו לאשפה: מוליכין כלים ומביאין מבית האומן: ד)א"ר פפא בדיק לן
לצדדין. ולא לאשפה חוץ לחצר: אם
תחתיה, אמר רב הונא לא
א. ודבר האבד מותר
רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד ורמינהו
שנו שמחזירין אותה בחולו
לעשותו בחול המועד.
נעשית חצר כרפת. שנתקלקלה כולה
תוס' ר"פ. ב. [ו]כיון
של מועד אלא תוך שלשה
אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להן שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת
ואין מקום לסלק לצדדין מוציאין אותן
ימים למרדה, דאכתי לא
דאפשר לקנות מנעלים
ומשנינן לא קשיא כאן בארבעה עשר כאן בחולו של מועד ואיבעית אימא
לאשפה: בדיק לן. מנסה אותנו:
פרח צמרה עדיין החמות
חדשים אין זה דבר האבד.
ח
ט
❖
שם.
בה, והיא תחמם הביצים,
לחצר אחרת. אצל האומן אבל לא
הא והא בחולו של מועד ולא קשיא כאן במאמינו כאן בשאינו מאמינו והתניא
ואחר שלשה ימים
יביאם לביתו שרחוק מבית האומן
מביאין כלים מבית האומן כגון הכד מבית הכדר והכוס מבית הזגג אבל
לישיבתה על הביצים,
ה) י
ו)
מפני הטורח: במאמינו. לאומן שלא
כלומר כיון שעברו ג' ימים
לא צמר מבית הצבע ולא כלים מבית האומן ואם אין לו מה יאכל נותן לו שכרו
רבינו חננאל (המשך)
אחר שישבה על הביצים
ימכרם אין מביאין. ל"א מאמינו שלא
ומניחו אצלו ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו ואם חושש שמא יגנבו
התחילו לרקם, ואם תניחם
מוציאו לאשפה. אמר רב
יתבע שכרו פעם אחרת והוא צריך
נפסדין הביצים לגמרי,
פפא הוה בדיק לן רבא
מביאן בצינעה בתוך ביתו תרצת מביאין מוליכין קשיא דקתני אין מביאין
אבל תוך ג' ימים לישיבתה
[נ''א: רבה] הכא תנן
לשכרו עכשיו: והתניא. בניחותא:
וכ"ש דאין מוליכין אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא: מתני' ז) ששה
שלא הופסדו הביצים
מוליכין ומביאין כלים
כגון כד מבית הכדר וכוס מבית הזגג.
לגמרי, ואחר ג' ימים
מבית האומן ואע''פ שאינו
דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם
שצריכין למועד: זגג. עושה כלי
למרדה דפרח לה צמרה לא
לצורך המועד, והתם
מהדרינן לה בחולו של
במשקין פרק ב' תנן אין
ואלו הן שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום
וכורכין את שמע
זכוכית: אבל לא צמר. שאין צורך
מועד. ר' אמי אמר אפילו
מביאין כלים מבית האומן.
המועד: ואם אינו מאמינו וכו'.
וקוצרין וגודשין לפני העומר ואלו שמיחו בידם מתירין גמזיות של הקדש
תוך ג' ימים לישיבתה כו'.
ואם חושש להם שמא יגנבו
אלמא שאני לן בין מאמינו לשאין
ואסיקנא רב הונא סבר
מפנן לחצר אחרת. ושנינן
ואוכלין
להפסד מרובה חששו,
ליה מתני' דהכא דקתני
מאמינו: תרצת מביאין. דמתני'
כלומר במקום שיש הפסד
מוליכין ומביאין כלים
ואין מביאין דמועד קטן תרוייהו בחולו של מועד ומתניתין דהכא בשלא מאמינו אבל מוליכין קשיא דקתני מתניתין מוליכין והתם מאי אין
מרובה כי הביצים נפסדין
מבית האומן בארבעה
מאמינו איכא ובההיא קתני אין מביאין וכ"ש דאין מוליכין: מעיקרא. מתניתין בי"ד וההיא בחולו של מועד: מתני' ששה דברים עשו
לגמרי חששו ואמרו
עשר, ומתני' דקתני אין
מחזירין, אבל תוך ג'
מביאין בחולו של מועד,
אנשי יריחו. היו נוהגין ישראל הדרים ביריחו: מרכיבין דקלים כל היום. של י"ד. בלע"ז אינטי"ר: וכורכין את שמע. מפרש בגמרא [נו.]:
לישיבתה דלא נפסדו, אלא
וכך סוגיין דשמעתא
וקוצרין לא גרסינן. דהא היתר גמור הוא דקיימא לן במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף עא.) ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ותבואת
שאין מגדלין אפרוחין,
סלקא. (ואע''ג) [ואיכא]
יריחו של עמקים היא ואינה כשירה למנחות דתנן (שם פה.) אין מביאין סולת למנחה לא מבית השלחין ולא מבית העמק וכו' ולהכי אינה
אבל ראוין הן לאכילה ואין
דאמרי מתני' דהכא נמי
בהן הפסד, אלא דביני ביני
בחוש''מ ומפני שאינו
כשירה לעומר דאין מנחות באה ממנו דבעינן משבח ארץ ישראל דילפינן התם ג"ש ארץ ארץ: מתירין גמזיות. גידולין ענפים שגדלו
הפסד מועט הוא זה,
מאמין בעל הבית כליו
בחרובין ושיקמין שהקדישו אבותיהן הן היו מתירין ליהנות מן הגידולים. דרך חרוב ושקמה לקוצצו לשבע שנים והן חוזרין וגדילין ומיתוספין
ולהפסד מועט לא חששו,
לאומן קתני מביאין אפילו
ורב אמי סבר אפילו להפסד
כלים שאינן לצורך המועד,
וקודם קציצתן קרי ליה בתולת שיקמה ומשנקצץ קרי ליה סדן שיקמה. והקדישו מתחילה כשהן מקוצצין וניתוסף לאחר מיכן גמזיות:
מועט חששו ומחזירין.
כדתניא מביאין כלים מבית
ואוכלין האומן כגון כוס מבית הזגג
מתני' גורפין הרעי מתחת
וכו'. ואסיקנא שנית מביאין, כלומר התירו לו להביאן מפני שאינו מאמינו, התינח מביאין מוליכין מאי איכא למימר, למה
רגלי הבהמה בארבעה עשר ובמועד מסלקין אותו לצדדין כו'. ת''ר הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, שברפת ושבחצר
מוליכין בחוש''מ, ואסיקנא אלא מחוורתא מתני' דקתני מוליכין ומביאין בארבעה עשר, ומתני' דקתני אין מביאין בחולו של
מוציאין אותו לאשפה. הא גופה קשיא אמרת שבחצר מסלקין אותו לצדדין והדר תאני ושבחצר מוציאין אותו לאשפה. ומשני
מועד. ומסקנא מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין כו' והכי קיימא לן.
אביי בארבעה עשר מוציאין אותו לאשפה, ובחולו של מועד מסלקין אותו לצדדין. רבא אמר לעולם בחולו של מועד, והכי
מתני' ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו'. אלו שלא מיחו, מרכיבין דקלים כל היום, קיימא לן כי הא דאמר מייתו גופרא דיכרא
קתני אם נעשית החצר כרפת שנתמלאת רעי מוציאין אותו לאשפה. ירושלמי [בפרקין ה''ח] זבל שבמבוי מסלקו לצד, שברפת
ושבחצר מוציאין לאשפה, אמר רבא הדא דתימר בחצר קטנה אבל בחצר גדולה מסלקה לצדדין והרפת בין קטנה בין גדולה
ומעייל ליה בדנקיבתא.