נו:
מקום שנהגו פרק רביעי
פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מחלוקת
בשל מכבדות. פ"ה כולה שמעתא בנתלשו ביו"ט
מאן שמעת ליה. דנקט לישנא דמיחו ולא מיחו ר' יהודה היא דשמעת
נד א מיי' פ"ב מהל'
א) חולין יד. שבת קנו:
ביצה ו: כז:, ב) [ביצה שם],
מתנות עניים הלכה א
ליה לעיל [ע"א]: וליטעמיך. דסבירא לך הא דלעיל דקתני אלו ואלו שלא
ודווקא בשל מכבדות דאיכא נמי מחוברות גזרו רבנן
❖
ג) שבת סח. נדה נ. פיאה
ב:
שמא יעלה ויתלוש וקשה נהי דלא גזרו בני יריחו בשל מכבדות שמא
ברצון חכמים כו' מתרצתא היא דקא רמית אחריתי עליה ליפרכיה
פ"א [מ"ד], ד) [תוספתא
יעלה ויתלוש תיפוק ליה שמשתמש במחובר דאטו לית להו הא דתנן
מינה ובה דקתני על שלשה
לא מיחו וקא חשיב ארבעה מרכיבין
פ"ג הי"ז], ה) בס"א:
ותכופות, ו) מהרש"א
וכורכין וקוצרין וגודשין: ובגידולין
(ביצה דף לו:) אין עולין באילן וכו'
מוסף תוספות
מהפך הדברים הך וליכא
גרסינן: כמאן דאמר אין מעילה
ובין הכיפין נמי אמאי ד"ה מותר הא
מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו רבי
לאוקמא בתחלה עד ליותר
אלמא
דאיסור
א.
בגידולין. במסכת מעילה (דף יג.):
קמשתמש באילן כדאמר בכירה (שבת
ואח"כ ועוד דלא גרע כו'
יהודה וקתני קוצרין ברצון חכמים וליטעמיך
דמשתמש באילן שייך נמי
עד פירות הנושרין ואח"כ
בנטילה. תוס' ר"פ.
מחלוקת. דאנשי יריחו ורבנן: בשל
דף מה.) אין מניחין נר על גבי דקל
הני ארבעה הוה אלא סמי מיכן קצירה:
❖
ונראה לר"י,
ב. אבל אם ודאי נשרו
מכבדות. כפות תמרים הן בראש
שמא ישתמש באילן בשעת נטילתה א
מערב יו"ט אפי' בשל
ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל
וכן משמע בעירובין (דף ק.) ובכמה
הדקל וכפופות ה) זו אצל זו כעין כלי
מכבדות שרי. תוס' שאנץ.
שקמה אמרו אבותינו לא הקדישו אלא
ג. דנהי דבספק נשרו וכו'
וכשהתמרים נושרין מקבלות אותן
דוכתי ועוד דלא גרע בין הכיפין מביצה
הגהות הב"ח
לא שייך למגזר שמא
קורות ואנו נתיר גמזיות של הקדש של
וכיון דגבוה וצריך לעלות על הדקל
שנולדה שהיא על הקרקע דאסרינן
(א) גמרא א"ל רבה והא
יעלה ויתלוש מיהו משום
❖
חרוב ושל שקמה ובגידולין הבאין לאחר
לנוטלן חיישינן שמא יתלוש מן
בביצה (דף ג.) משום פירות הנושרין
מוקצות נינהו:
דספק מוקצות נינהו יש
לאוסרם ולפי"ז לא קשיא
המחוברות דהוי אב מלאכה: בשל
ו)וליכא לאוקמא בפחות מג' טפחים
מכאן עסקינן וסברי לה כמ"ד אין מעילה
מידי מביצה. שם.
בין הכיפים. למטה מנופיהן נופות
דמותר להשתמש דמ"מ ה"ל לפלוגי
בגידולין ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא
ד. והיכא מוכח מהכא
לעזי רש"י
בבין הכיפין בין פחות מג' טפחים
התחתונים וליכא למיחש לתלישה
דמוכן לאדם לא הוי מוכן
איסורא מיהא איכא: ופורצין פרצות: אמר
לכלבים. תוספות ביצה ו:
מוריק"א קרו"ג [קר"ו].
דאין כאן מחוברות: והא מוקצות
ליותר ונראה לר"י דשמעתא איירי
עולא א"ר שמעון בן לקיש מחלוקת
בשל
והייתי יודע דאסורה
חריע.
ה.
נינהו. שמערב שבת בין השמשות
בתלושין מעי"ט במכבדות ובכיפים
משום מוקצה. שם. ועיי"ש
וויישר"א [וישד"א].
מכבדות דרבנן סברי גזרינן שמא יעלה
באריכות. ו. שלא הקצה
ומונחים שם בין השמשות וקאמר
היו מחוברות ונמצאו מוקצות מחמת
איסטיס, t« סט∆ ל (צמח
❖
ויתלוש ואנשי יריחו סברי לא גזרינן
שמא
בעלים דעתו ממנה
שמשורשו מפיקים צבע).
מחלוקת בשל מכבדות דרבנן אסרי
איסור תלישה ומוקצה בין השמשות
מאכילת אדם. תוס' שאנץ.
יעלה ויתלוש אבל בשל בין הכיפין דברי
מוקצה לכל היום: וכי תימא הואיל
אפילו נפלו לארץ בי"ט כיון דמכבדות
ז. הוה לן למימר. שם.
הכל מותר א"ל (א) רבא והא מוקצות נינהו וכי
ח. ולא משום מוקצה.
וחזו. במחובר לעורבים שיש לו
איכא נמי מחוברים גזרינן שמא יעלה
מוסף רש"י
שם. ט. כי העניים שהיו
ויתלוש כיון דבין השמשות היו על
הגדילות בתוך ביתו לגדולה ומותר
תימא הואיל דחזי לעורבין השתא מוכן
לפי שאינה מן המוכן.
מצפים ליטול מהם פאה
האילן אע"פ שהן תלוש ובני יריחו לא
להעמידם עליהן לאוכלם: נבילה
אתמול כשקדש היום לא
היו מפסידים יותר במקום
לאדם לא הוי מוכן לכלבים א) דתנן ר' יהודה
❖
היתה עומדת למאכל כלבים
אחר. תוס' הרא"ש.
גזרו כיון דתלוש מעי"ט אבל בשל בין
שנתנבלה בשבת היתה עומדת בין
אומר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי
(חולין יד.). מוכן לאדם
הכיפין הואיל ולא היו שם מחוברים
השמשות לאדם ולא חשיב לה מוכן
לא הוי מוכן לכלבים.
שאינה מן המוכן מוכן לעורבים הוי מוכן
לגבי כלבים: ונשמר. שאינו מופקר
ליכא למיגזר אטו שמא יעלה ויתלוש
למאן דאית ליה מוקצה,
רבינו חננאל
לאדם א"ל אין מוכן לאדם לא הוי מוכן
דהא נתנבלה בשבת לר'
ב)
ומקפידין עליו לשומרו: ומכניסו
ממקום שלא נשרו והשתא א"ש דלא
יהודה אתמול בין השמשות
מתירין גואזיות של הקדש
לכלבים דכל מידי דחזי לאיניש לא מקצה
לקיום. שמתקיים ימים רבים: ספיחי
דמי לביצה דהתם שנולד בי"ט גזרינן
היתה עומדת לאדם, וקא
פירוש הן נצרים הפרים
ליה מדעתיה מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם
סטיס וקוצה. קשין לאכילה אבל סטיס
והכא בנתלשו מעי"ט וקצת תימה
חשיב ליה מוקצה בהא
משרשי אילנות והן
לגבי כלבים (ביצה ו:).
קשקושי אילנות וענפיהן.
וקוצה שאינם ספיחים חזו לאכילה.
איך יכירו בין אותם שנשרו אתמול
כל מידי דחזי לאיניש דעתיה עלויה כי אתא
כלל אמרו בפיאה. כתיב
והיו אנשי יריחו אומרים
לאותם שנשרו היום ונשר מן הכיפין
סטיס מוריק"א קרו"ג. קוצה וויישר"א:
רבין א"ר שמעון בן לקיש מחלוקת בשל בין
(ויקרא יט) ובקוצרכם את
אבותינו לא הקדישו אלא
קציר וגו' דומיא דקציר
תאינה אינה מתבשלת כאחת אלא
לנשר מן המכבדות ופריך והא מוקצה
הקורות, מפני שהיו בעלי
כיפין דרבנן סברי מוכן לעורבים לא הוי מוכן
דמכניסו לקיום ואיכא כל
בתים נוטלין אותן בזרוע
זו גמורה היום ואחרת יוצאה בצידה
נינהו כיון דהיו בין השמשות על האילן
לאדם ואנשי יריחו סברי מוכן לעורבים הוי
הני
קורות הקדישו גדולין לא
(נדה נ. וכעי"ז שבת
כל ימות הקיץ: ראשי לפתות. עלי
ולא היו ראויות לינטל שלא ישתמש
סח.). ומכניסו לקיום.
הקדישו, והיו מתירין
מוכן לאדם אבל בשל מכבדות דברי הכל
שאדם יכול לאוצרו (נדה
הגזיאות, ומיחו בידם
הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי
באילן ובירושלמי דס"פ פריך במה אנן
שם). פרט לספיחי
אסור גזרינן שמא יעלה ויתלוש: ונותנין
חכמים ואמרו, נהי דמעילה
האימהות: ללפת. לעלין דבאימהות
קיימין אי בנשרו מעי"ט ד"ה מותרים
סטיס וקוצה. דאין אוכל
בגידולין ליכא איסורא
פיאה לירק: ולית להו לאנשי יריחו הא
כולי עלמא מודו דהא מתקיימין:
ואי בי"ט ד"ה אסורים אלא במה
אלא מין צבע (שם)
מיהא איכא, רבנן לטעמיהו
שעומדים לצבע, להכי נקט
דתנן כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל
דפליגי עליה דר' יוסי
קיימין בסתם פי' דבסתם לא שייך
הכי
ג)
א
ספיחים דאין דרך ללוקטן
במעילה פ''ד, ואמרי
למיגזר שמא יעלה ויתלוש אלא דוקא
ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפיאה כל
בשנה שזורעים אלא לסוף
הקדיש אילן ואח''כ נשא
בנשרו ודאי בי"ט והיכא דנשרו ודאי
ד' וה' שנים שהשרשין
ב
פירות, שדה ואח''כ
שהוא אוכל פרט לספיחי סטיס וקוצה ונשמר פרט להפקר וגידולו מן הארץ
מתפשטין בארץ ומשביחין
נתמלאת עשבים, מועלין
בי"ט אפילו בשל בין הכיפין אסור
פרט לכמהין ופטריות ולקיטתן כאחת פרט לתאנים ומכניסו לקיום פרט
ושורש שלהן עיקר, והא
בהן ואין מועלין במה
ופריך והא מוקצות נינהו פי' ספק
דנקט הני ולא נקט שאר
שבתוכן. ואוכלין מתחת
לירק א"ר יהודה אמר רב הכא בראשי לפתות עסקינן ומכניסו לקיום ע"י
מוקצות נינהו ג אבל מ"מ קשה דתיפוק
מינים שאינן ראויין לאכילה,
הנשרים. פירוש מן הפירות
דבר אחר קמיפלגי מר סבר מכניסו לקיום ע"י דבר אחר שמיה קיום ומר סבר
משום דאיידי דגבי שביעית
הנובלות מן האילן, ומיחו
ליה שמשתמש במחובר:
תני להו דיש להן שביעית
דתנן רבי יהודה אומר אם לא
בידם חכמים, ואסיקנא
לא שמיה קיום: ת"ר בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב ר' יוסי אומר
נקט הכא דבפיאה ומעשר
כלישנא בתרא, מחלוקת
אף לקפלוט ותני' אידך היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט ר"ש אומר אף לכרוב
היתה נבילה מע"ש. תימה
ליתנהו. לשון רבינו הלוי
בשל בין הכיפין, ואנשי
ד)
(שבת שם) ולא ידענא אמאי
יריחו סברי מוכן לעורבים
הא התם לא הוי מוכן לאדם דאסור
נימא נקט ספיחים וכמדומה לי
הוה מוכן לאדם, ורבנן
לשוחטה בשבת ומפרש ה"ר יוסף
ד
שהראשונים ראויים לאכילה
סברי מוכן לעורבים לא
(נדה שם) סטיס, ווישד"א.
דממשנה יתירא דייק דלא ה"ל למיתני לפי שאינה מן המוכן כיון דכבר תנא איסורא אלא אפילו היה מוכן שאין מוקצה מחמת איסור לא
הוה מוכן לאדם, אבל
ה
קוצה, וורנצ"א (שבת
התמרים של מכבדות שהן
הוי מוכן לכלבים ור"י מפרש מוכן לאדם היינו שעומדת לאכילת אדם ואע"ג דאין ראויה לאדם לאותה שבת היינו מחמת איסור ולא מחמת
או: סטיס, קרו"ג:
מחוברין, אם נשרו דברי
שם)
הקצאה שלא היה רוצה שיהנה בה אדם ולא אמרינן עמידתה לאדם כעמידתה לכלבים שאלו היתה עומדת לכלבים כמו שעומדת לאדם
ו
קוצה, גויטר"א (נדה שם).
הכל אסורין, מאי טעמא
פרט לירק. כגון לפת
הרואה כי מחוברין היו
היתה מותרת כשנתנבלה בשבת דלגבי כלבים ליכא מוקצה מחמת איסור כי יש דברים שראוים לינתן לכלבים חיים כגון עופות וכיוצא בהן
וקפלוטות (שבת שם).
ונפלו בשבת ויאמרו
ולא אמר דהוי מוכן לכלבים אע"ג דלבסוף הוי מוכן לכלבים אלא אדרבה לפי שסתמא עומד לאדם מקצי ליה מכלבים ה"נ ז מוכן לעורבים
מותרין הן ויעלה ויתלוש.
לא הוי מוכן לאדם אע"ג דלבסוף הוי מוכן לאדם: מוכן לעורבים.
אפילו אי לא שרי הכא אלא למי שיש לו עורבים איצטריך בריש
ונותנין פאה לירק.
ואקשינן והתנן כלל אמרו
ביצה (דף ג.) למיסר פירות הנושרין מטעם גזירה שמא יעלה ויתלוש דלא מצי למימר התם איסורא משום מוקצה שהרי מעמיד שם המשנה
ח
בפיאה כל שהוא אוכל
בתרנגולת העומדת לאכילה א"כ איסור מוקצה לא שייך בה למיגזר אי לאו משום גזרה שמא יעלה ויתלוש:
ונשמר וכו', ואמרינן
כלל אמרו בפיאה כו'.
נראה לרבינו תם דמדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא זית וכרם ושדה דכתיבי בהדיא בקרא ואחריני תקנתא
בסיפא ומכניסו לקיום
חייב בפיאה, ותאני עלה
דרבנן נינהו ושאין מכניסו לקיום לא רצו לתקן פיאה דאינו דבר חשוב ותאינה וכל דדמי לה אף על גב דחשיב איכא בטול
הירק אע''פ שלקיטתו
עניים לפי שאין לקיטתן כאחד והפסד יתר על הריוח ט וכמיהין ופטריות הואיל ואין במינו חיובא שאין גדל בקרקע לא תקנו והא דדריש
כאחת אין מכניסו לקיום.
בתורת כהנים יכול שאני מרבה קישואין ודלועין שיהיו חייבין בפיאה תלמוד לומר ובקוצרכם את קציר ארצכם מה קציר שהוא אוכל
ושני רב יהודה משמא
דרב, האי ירק דקתני
ונשמר וגידולו מן הארץ אף כל כו' יצאו ירקות כו' אסמכתא בעלמא היא כמו שדורש שם מקרא מעשר ירק אף על גב דהוי דרבנן:
במתני' ראשי לפתות הן
אלא
דמכניסין לקיום ע''י דבר
אחר בכבישה [נ''א: כלומר
כבישה] כדרך כל הכבושין, אנשי יריחו סברי כי האי גוונא מכניסו לקיום, ורבנן סברי לא. ת''ר נותנין פיאה ללפת ולכרוב, רבי יוסי אומר אף לקפלוט, ותניא אידך נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, רבי שמעון אומר אף לכרוב.