מקום שנהגו
פרק רביעי
פסחים
נז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
מפני שאמרו חכמים אין פיאה לירק. ואם תאמר מכל מקום
הכי גרסינן נימא תלתא תנאי הוו לא תרי תנאי הוו תנא קמא
דרבי
נה א מיי' פ"ה מהלכות
א) [תוספתא פ"ג הי"ז],
❖
ב) [תוספתא דמנחות פי"ג
מעשה קרבנות הל"כ:
יוסי היינו ר' שמעון ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי ומאי אף
ליפטר ממעשר מפני שהפקירם והפקר פטור ממעשר וי"ל
ה"ד וזבחים פי"א ה"ז],
אקמייתא: לימא תלתא תנאי הוו. תנא קמא דר' יוסי ללפת ולכרוב
כב"ה דאמרי במס' פאה [פ"ו מ"א] אינו הפקר עד שיופקר לעניים
ג) [בערוך ערך דלוס פי'
(בירושלמי) משמיטה דכתיב תשמטנה
ולא לקפלוט ותנא קמא דרבי שמעון ללפת ולקפלוט ולא לכרוב ורבי
ולעשירים כשמיטה וילפינן
דופי], ד) [שם בתוספתא],
רבינו חננאל
ה) [פי' שהיו רכילין ערוך
ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך
יוסי ורבי שמעון כי הדדי סבירא
ערך לחש], ו) כריתות כח.
ואוקימנא לה לר' יוסי ולר'
להו דללפת ולכרוב ולקפלוט: לא.
נטישה אחרת שהיא כזו ומה היא זו
נימא תלתא תנאי הוו לא תרי תנאי הוו ותנא
[וע"ש], ז) פי' לו ולאנשי
שמעון, ומאי אף דקתני הא
הפקר לעניים ולעשירים א"נ אפילו
ת"ק דר' שמעון הוא ר' יוסי ות"ק
ביתו כי היו לו בני בית לרוב,
קמא דר' שמעון היינו ר' יוסי ותנא קמא דר'
והא אלפת, והכי קתני
ח) ס"א רש"ל, ט) [ויקרא
נותנין ללפת ולכרוב, ר'
דר' יוסי הוא ר' שמעון ומאי אף
בית שמאי דילפי מפיאה וסברי דהפקר
יוסי היינו ר' שמעון ומאי אף אקמייתא ת"ר
יד], י) [יומא סא:], כ) ט"ס
יוסי אומר ואף לקפלוט,
לעניים הפקר כ) (הכא מחייבי משום
דקאמרי תרווייהו אקמייתא דתנא קמא
פה ושייך בסמוך אחר מלות
ר' יוסי הוא התנא קמא
א) בן בוהיין נתן פיאה לירק ובא אביו ומצאן
דהפקר בטעות הוה) וטעמא מפרש
דידהו קיימי דהיינו אלפת דקאמר תנא
ולא לעשירים ונכון, ל) [ועי'
דפליג על ר' שמעון. ותניא
לעניים שהיו טעונין ירק ועומדין על פתח
תוס' יומא נח. ד"ה מין
אידך נותנין פאה ללפת
התם דכתיב בפיאה לעני ולגר מה
קמא דרבי יוסי ללפת ולכרוב וקאמר
ותוס' זבחים כד. ד"ה הואיל
ולקפלוט, ר' שמעון אומר
הגינה אמר להם בני השליכו מעליכם ואני
תלמוד לומר תעזוב אותם יש לך
ליה רבי יוסי אף לקפלוט כמו ללפת
❖
ותוס' סוכה לז. ד"ה כי],
ללפת ואף לכרוב, ר''ש
נותן לכם כפליים במעושר לא מפני שעיני
עזיבה אחרת שהיא כזו ומה היא זו
אבל לכרוב לא ותנא קמא דרבי שמעון
הוא התנא קמא דר' יוסי,
נמצא תנא קמא דר' יוסי
לעניים ולא לעשירים ומיהו בפיאה
נמי הכי קאמר ללפת ולקפלוט כרבי
צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנין
ר' שמעון, ות''ק דר''ש רבי
מוסף רש"י
גופיה כולי עלמא מודו דפטורה
יוסי וקאמר ליה רבי שמעון אף לכרוב
פיאה לירק למה ליה למימרא להו לא מפני
יוסי, ואמאי דקתני ת''ק
דהוה כריך ידיה
כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו
כמו ללפת אבל לקפלוט לא דהיינו
ראשון, מוסיף עליה בר
שעיני צרה כי היכי דלא לימרו דחויי קא
בשיראי. כדי שלא ילכלך
פלוגתיה אף כך וכך. בן
כתנא קמא דר' יוסי: בן בוהיין. שם
חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו ללוי
מדחי לן ת"ר בראשונה היו מניחין עורות
ידו בבשר ובדם (כריתות
א) נכי היין נותן פיאה
ב)
אביו בוהיין: כפליים במעושר גרסי'.
חלק בהן שאם הוא לוי עני נוטל פיאה:
כח:). בקינוח סעודה.
לירק, בא אביו ומצאן
קדשים בלשכת בית הפרוה לערב היו
דכריך ידיה בשיראי. פירש
❖
לאחר אכילתו (שם).
אני אתן לכם כפליים שיש לכם עכשיו
לעניים טעונין ועומדין
מחלקין אותן לאנשי בית אב והיו בעלי
בפתח הגנה, אמר להם בני
בקונטרס וחציצה פוסלת
פיאה אתן לכם חולין מתוקנין ומעושרין:
השליכו מעליכם ואני נותן
זרועות נוטלין אותן בזרוע התקינו שיהיו
אין נותנין פיאה לירק. משום דמפקע
בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינן
א
לכם כפלים מעשר עני, לא
מוסף תוספות
מחלקין אותן מערב שבת לע"ש דאתיין
מפני שעיני צרה, אלא
ליה ממעשר דכתיב (דברים יד) ובא
שתהא לקיחה בעצמו של כהן וא"ת
מפני שאמרו חכמים אין
א. דחשיב הסודר כמו
הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך מי
והא גבי לולב לא אמרינן הכי בפרק
כולהו משמרות ושקלן בהדדי ועדיין היו
גוף הלולב. תוס' הרא"ש.
נותנין פיאה לירק. ת''ר
שאין לו נחלה עמך חייב לעשר יצא
לולב הגזול (סוכה דף לז.) גבי לא
בראשונה היו מניחין
גדולי כהונה נוטלין אותן בזרוע עמדו בעלים
עורות קדשים בלשכת בית
פיאה שיש לו נחלה עמך דהפקר נינהו
לינקוט אינש לולבא בסודרא רבא
והקדישום לשמים אמרו לא היו ימים מועטים
הפרוה ולערב היו חולקין
וכן בשביעית דהפקר פטור ממעשר
אמר לקיחה על ידי ד"א שמה לקיחה
אותן, והיו בעלי זרועות
עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של
דכתיב (שמות כג)
ואכלו אביוני עמך
ותירץ ר"י דהתם מיירי באוחז הלולב
נוטלין אותן בזרוע,
זהב שהן אמה על אמה כעובי דינר זהב
הקדישום בעליהם לשמים
ויתרם תאכל חית השדה מה חיה
על ידי סודר כעין צבת כגון שכרך
כו', עד כדי שיהיו עולי
ולרגל היו מקפלין אותן ומניחין אותן על גב
אוכלת ופטורה ממעשר אף אביונים
הלולב בסודר ואוחז בסודר שהסודר
רגלים רואין שמלאכתן
מעלה בהר הבית כדי שיהו עולי רגלים רואין
פטורין מן המעשר: למה ליה למימר
מסייעו להחזיק וכי האי גוונא לא הויא
נאה בלי דלם. תניא קורות
שקמה היו ביריחו, והיו
להן לא מפני כו'. הא קא יהיב להן
חציצה א וכן משמע בההיא שמעתא
שמלאכתם נאה ואין בה ג) דלם ד) תנא אבא
בעלי זרועות נוטלין אותן
כפליים ומיחזא חזו דלא עין צרה היא:
דבהכי מיירי דהא קאמר התם לא
שאול אומר קורות של שקמה היו ביריחו והיו
בזרוע, עמדו בעליהן
דלא נימרו דחויי מדחי לן. ולא יתן
ליהדוק אינש לוליבא בהושענא דילמא
והקדישום לשמים. עליהם
בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע עמדו בעלים
ועל כיוצא בהן אמרו אוי
לנו כלום דמה לו ליטול זו וליתן פי
נתרי טרפי והוי כחציצה רבא אמר
והקדישום לשמים עליהם ועל כיוצא בהם
לי מבית חנן אוי לי
שנים לפיכך הוצרך לפרש להן טעמא
מין במינו אינו חוצץ משמע דבשאינו
מלחישתן שהיו רכילין,
אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף
של דבר: עורות קדשים. עור עולה
אוי לי מבית ביתוס אוי לי
מינו חוצץ והיינו משום דההיא הוי
בן חנין אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן
מאלתן שהיו בעלי זרוע,
וחטאות ואשמות וקרבנות ציבור
כעין דשמעתין דכריך ידיה בשיראי
אוי לי מבית קתרוס, אוי
אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן אוי לי
שמתחלקין עורות קדשי הקדשים
דכי האי גוונא שייכא חציצה :
ה)
ל)
לי מקולמוסן שהיו חוקקין
מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן אוי לי מבית
חוקקי און. אוי לי מבית
לכהנים כדכתיב (ויקרא ז) עור העולה
הדרן עלך מקום שנהגו
ישמעאל בן פיאבי, הוא
אשר הקריב וילפינן בזבחים (דף קג:)
ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן שהם
היה טוב ובני ביתו היו
מעולה כל עורות קדשי קדשים:
בעלי אגרופין, והם כהנים
כהנים גדולים ובניהן גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם
גדולים ובניהם גזברין,
ולערב. שכל יום היו מחלקין אותן
במקלות תנו רבנן ארבע צווחות צוחה עזרה ראשונה צאו מכאן בני עלי
ו)
וחתניהן
אמרכלין
לאנשי בית אב שעבדו היום שהמשמר
ועבדיהם חובטין העם
שטימאו היכל ה' ועוד צווחה צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד
היה חלוק לששה בתי אבות לששה ימים
במקל. ת''ר ארבע צווחות
את עצמו ומחלל קדשי שמים דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה
צוחה עזרה, שתים בכניסה
ומה שהגיע ליומן הן מרובה הן מועט
ושתים ביציאה, ראשונה
ועוד צווחה העזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי
הוא נוטל אע"פ שיש יום שמרבים
צוחה צאו מכאן בני עלי,
תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה ועוד צווחה העזרה שאו שערים
היחידים להביא ביום זה מחבירו:
שטמאו היכל ה'. ועוד
צוחה, צא מכאן יששכר
בעלי זרועות. שהיו בכהנים חזקים
ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי וימלא כריסו מקדשי שמים
איש כפר בדקאי שמכבד
מחביריהם: לערב שבת. דכולי משמרה
אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל ג' מאות עגלים ושותה ג' מאות
עצמו, דכריך ידיה בשיראי
ז)
תיהוי התם ולא יניחו לבעלי זרועות
ועביד עבודה, ונמצא
גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה אמרו כל ימיו של יוחנן
מבזה קדשי שמים ליגע
ליטול בזרוע: גדולי כהונה. שרים
בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש מאי סלקא ביה ביששכר איש כפר
בהן בידו. ועוד צוחה שאו
שבהן: עמדו בעלים. כל כהני משמרות
שערים ראשיכם ויכנס
ברקאי אמרי מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה
יוחנן בן נרכיי תלמיד
יחד והקדישום לבדק הבית: בהר
אימרא יאי אמרו מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא איהו
פצאי ומילא כרסו מקדשי
הבית. רחבה פנויה חוץ לעזרה ויש
שמים. ועוד צווחה עזרה
אחוי שאו שערים ראשיכם
שם מעלות כדאמרינן בפ"ק דיומא
ויכנס ישמעדאל פן פיאבי
(דף טז.): דלם. דופי: קורות. מחוברין. עוביו של אילן קרי קורה: בייתוס. כהן גדול היה וכן כולן ח)[והיו להן עבדים חמסנין וחובטין את העם]:
תלמידו של פנחס וישמש
אלתן. מקלותיהן כמו לא באלה ולא ברומח במסכת שבת (דף סג.): לחישתן. יועצי רע: קולמוסין. שהיו כותבין איגרות לרעה: אמרכלים. אמר
בכהונה גדולה. הדרן
כולו. על פיו נחתך כל צורך הקדש: שטימאו. כדכתיב (שמואל א ב) אשר ישכבון את הנשים: כריך ידיה בשיראי. וחציצה פוסלת בקדשים
עליך פרק מקום שנהגו
דבעינן ולקח הכהן ט) שיקח בעצמוי) ועוד דבזיון הוא: ישמעאל בן פיאכי. כשר היה אבל אנשי ביתו היו בעלי זרוע: שלש מאות עגלין. שהיה
א) אולי צ"ל בן מביא יין
מגדל בביתו כהנים הרבה: מאי סלקא ביה. מה גמול נשתלם: מלכא ומלכתא. מלכי בית חשמונאי: גדיא יאי. גדי טוב למאכל יותר מן הכבש:
וכ"ה בירושלמי כאן או שהי'
גורס בירושלמי בן נכי היין
ובתוספתא הגי' מעשה בבן נבו ועי' במראה הפנים כאן.