נז:
מקום שנהגו פרק רביעי פסחים
מסורת הש"ס
תורה אור השלם
אחוי בידיה אי גדיא יאי יסק לתמידא אמר מלכא הואיל ולא הוי ליה
אחוי בידיה. בלשון צחוק: אימתא
א) [פי' גבה דינו ממנו וי"א
1. וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ
לשון ארמי הוא ופי' נטל
דמלכותא. לא דיו שלא אמר כמותי
אימתא דמלכותא ניפסקו לימיניה יהב שוחד ופסקיה לשמאליה שמע
לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה
חלקו וגורלו מן העונש כנגד
יְבִיאֶנָּה: ויקרא ד לב
אלא שאמר אף בלשון צחוק: דאשקליה.
מלכא ופסקיה לימיניה אמר רב יוסף $ בריך רחמנא דאשקליה ליששכר
חובתו. ערוך], ב) כריתות
2. אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב
שהשיא עונו וגמולו: למיטרפסיה.
כח:, ג) [עי' רש"י שם
איש כפר ברקאי א) למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא אמר רב אשי יששכר
אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ
בכריתות], ד) [לקמן צא:],
גמולו: לא תנא. לא שנה משנה
ויקרא ג ז
לִפְנֵי יְיָ:
איש כפר ברקאי לא תנא מתניתין דתנן ר"ש אומר כבשים קודמים
ה) [לקמן צב:], ו) [לקמן
ב)
3. וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ
וברייתא: כבשים קודמין לעזים.
סג.], ז) [לקמן נט.],
לעזים בכל מקום יכול מפני שמובחרין במינן ת"ל 1 אם כבש יביא
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְיָ:
בכ"מ כתב כבש תחלה: אם כבש
❖
ח) [לקמן נח.], ט) [לקמן
ויקרא ג יב
קרבנו מלמד ששניהן שקולין כאחד רבינא אמר אפילו מקרא נמי לא
סד.], י) [לקמן עד.],
יביא לחטאת. כאן הקדים שעירה
כ) [לקמן סט:],
קרא דכתיב 2 אם כבש 3 אם עז אי בעי כבש לייתיה אי בעי עז לייתיה:
לכבשה דכתיב בפרשה עליונה והביא
גליון הש"ס
את קרבנו שעירת עזים וגו'
והדר
גמ' אמר רב יוסף בריך
אם כבש יביא וגו': אם כבש אם עז. גבי שלמים מדלא הראה לך הכתוב רמז מובחר
בזה מזה שמעת מינה ששניהן
שוין:
ג)
רחמנא. כעין זה יבמות קה
❖
הדרן עלך מקום שנהגו וסליקא
לה פסח ראשון
ע"ב:
סדר והלכות קרבן
פסח ראשון בקצרה
הגהות הגאון מוה'
ליב פישלם
[א] צ"ל בין בחול בין
מצות עשה לשחוט קרבן פסח בי"ד בניסן אחר חצות בכ"מ
ממנו מן החבורה שיאכל בה (אבל ב' חבורות יכולין לאכול פסח א' בב' מקומות)
בשבת. (עיין במשנה תמיד
בעזרה. ואיש ואשה חייבין במצוה זוד). ובא מן הכבשים או
(כ"פ הכ"מ) ובשר הפסח שהוציאו בעקירה והנחה חוץ לחבורתו מן האגף ולחוץ
נשחט): [ב] צ"ל ובערב
שבת ע"ש: [ג] חסר וצ"ל
מן העזים זכר בן שנה. ומי שביטלה במזיד והוא טהור ובדרך רחוקה
נאסר באכילה. הפסח אינו נאכל אלא בהיקף מחיצה וב' חבורות שאוכלין בבית
אם שחטו [אחר חצות]
א' צריכין כל חבורה לעשות היקף מחיצה לעצמן ואלו הופכין פניהם לכאן ואלו
לא היה חייב כרתה): ולא יהיה כזית חמץ בבית שום א' מהמתעסקים
קודם לתמיד כשר (עיין
במשנה דף ס"א ע"א):
ו)
לכאן שלא יראו מעורבין וכלה מותרת להחזיר פניה ושמש א' שמשמש לשניהם
ואם היה חמץ ברשות אחד מהם לוקה והפסח כשר . לכתחילה צריך
[ד] חסר וצ"ל ואם נזרק
והתחיל לאכול ואוכלו בפיו כשהולך לשמש לחבורה אחרת קופץ פיו ומחזיר פניו
לשחוט אותו אחר התמיד של בין הערבי' והקטרת והטבת נרותז)[א] ובחול נשחט
קודם לדם התמיד כשר
(ע"ש): [ה] חסר וצ"ל חוץ
עד שמגיע אצל חבורתו נפרצה המחיצה אינן אוכלין וכן אם נעשה מחיצה בין
התמיד בז' ומחצה ונקרב בח' ומחצה[ב] ובשבת נשחט בו' ומחצה ונקרב בז' ומחצה
מהקטר חלבים ואמורין
חבורה א' אינן אוכלין עד שתסתלק: בתחילת הסעודה שנכנסו רק ב' מהחבורה
והפסח אחריוח). הפטורין מקרבן ראייה פטורין מפסחט) (תוס' פסחים דף ג':)
שחביבה מצוה בשעתה
❖
צריכין להמתין על השאר אבל ג' שנכנסו בזמן הסעודה אין צריכין להמתין: נטמא
ומצוה לכתחילה לחלק כל העם שעשו הפסחים לג' כתות בעזרה וכל כת לא פחות
(עיין דף ס"ח רע"ב):
מקצת האברים שורף את הטמאים ואוכל הטהורים. נטמא שלם או רובו שורפין
מל' בני אדם. נכנסה כת ראשונה עד שנתמלאה העזרה ונועלין הדלתות ושוחטין
אותו לפני הבירה כדי לביישן שלא נזהרו בו ונשרף מעצי המערכה ואם רצו
ואם נמצא בעל מום או טריפה שוחטין אחר אפי' בשבת אפי' מאה עד שיכשיר
מוסף רש"י
[ג]
הבעלים לשורפו בקש ובקנים משל עצמן שורפין. ונטמא מיעוטו והנותר שורפין
א' או עד שתחשך וידחה לפסח שני שהרי אנוס הוא . ויהא א' ממרס בדמו
אחוי בידיה. בלשון
בחצרותיהן מעצי עצמן. נטמאו הבעלים מקצתן אע"פ שהתחילו כבר לאכול
שלא יקרוש עד שיזרוק [ד] דם התמיד. והלוים קראו את ההלל בשיר כל זמן שחיטה
גסות וליצנות ומרד
ונטמאו זכו הטהורים בחלקם של טמאים אבל התחילו כולן לאכול ונטמאו מקצתן
והקרבה ואם גמרו ההלל ועדיין לא שלמו הכת מלהקריב שונים ואם שנו ולא
במלכות (כריתות כח:).
למיטרפסיה. לגמולו,
חלק הטמאים ישרף וה"ה אם מתו. אין הפסח נשחט ונזרק ונאכל אלא למנויו
שלמו מלהקריב משלשין ומעולם לא שלשו. ועל כל קריאה וקריאה תוקעין ג'
לישנא אחרינא למלקותו
ולנמולים ולטהורים ולשם פסח. המאכיל פסח ראשון או שני למומר או גר תושב
תקיעות בחצוצרות תקיעה תרועה תקיעה [ועל כל פסח היו ט' תקיעות ומנין הקריאה
(שם).
הדרן עלך מקום שנהגו
ולנכרי אף על פי שנימול מכין אותו מכת מרדות וישראל ערל שאכל פסח חייב
והתקיעות מפורש בסוכה נד. ובתוס' ד"ה שייר] והכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם
מלקות: מילת בניו ועבדיו וטבילת שפחותיו של גדול מעכבתו מלישחט ולאכול
מזרקי כסף ומזרקי זהב שורה שכולה כסף כסף ושורה שכולה זהב זהב ולא היו
הפסח ולא עבדיו ושפחותיו של קטן מעכבים את הקטן. לכתחלה לא ישחוט על
מעורבין משום נוי. ולא היו למזרק שוליים כדי שלא יניחום ויקרוש הדם. שחט
יחיד ואם שחט צריך שיהיה ראוי לאכול את כולו וכן אין שוחטין אלא על מי
השוחט וקיבל הכהן ונותנו לחבירו וחבירו לחבירו עד שיגיע הדם אצל הכהן הקרוב
שראוי לאכול כזית ממנו משעת שחיטה עד שעת זריקה. הרבה נמנין על פסח א'
למזבח ושופכו שפיכה אחת כנגד היסוד. חזר וקיבל מזרק א' מלא ואח"כ החזיר
עד שיהא כזית לכל א' ונמנין על מוח שבראש אבל לא על הגידין הרכין שסופן
הריקן. ואח"כ תולין הבעלים הפסח במסמרות של ברזל שהיו קבועין בכתלים
להקשות ולא על מוח שבקולית. וכל זמן שלא נשחט עדיין יכולין למנות עליו
ובעמודין ומי שלא מצא מקום לתלות לקח ממקלות דקים וחלקים שהיו שם והניחו
ולמשוך ידיהן ממנו ואף כולן יכולין למשוך ממנו רק שישאר א' מהם ואין נמנין
על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט. ומפשיטין את כולו וקורעו וממחה את
על שני פסחים כאחד וכשנמנה על שנים יאכל מן הנשחט ראשון. ואין צולין שני
קרביו עד שמסיר מהן הצואה והפרש ומוציא האימורין והם החלב שעל הקרב
פסחים כאחד. אין עושין חבורה נשים ועבדים קטנים ועבדים אבל עושין חבורה
ויותרת הכבד וב' כליות והחלב שעליהן והאליה לעומת העצה ונותנם בכלי שרת
כל אחד לעצמן ולכתחילה אין עושין חבורה כולה קטנים או חולים זקנים ואוננים
ומולחן ומקטירן הכהן ע"ג מזבח כל פסח בפני עצמו. ואסור להביא האימורין
וגרים. שחטו לכשרים ולפסולים כשר אבל זרק הדם לכשרים ולפסולים פסול
לידי נותר. נטמא הבשר ונודע לו קודם זריקה אע"פ שאימורין טהורין לא יזרוק
שהזריקה חמורה שהוא עיקר הקרבן אפי' חישב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק
הדם ואם זרק לא הורצה ואם נודע לו אחר הזריקה הורצה. נטמאו האימורין
לכשרים ולפסולים פסול אבל חישב לזרוק שלא לאוכליו כשר שאין מחשבת אוכלין
והבשר קיים זורק הדם והבשר נאכל לערב. נטמאו הבעלים כל החבורה אחר
בזריקה. שוחט אדם בשביל אחרים שהן ברשותו כגון בנו ובתו הקטנים ועבדו
שנשחט לא יזרוק ואם זרק לא הורצה וחייבין בפסח שני: כל שפסולו בגופו ישרף
ושפחתו הכנענים אפי' שלא מדעתן ומי שאינו ברשותו שוחט עליו מדעתו ממין
מיד. בדם או בבעלים תעובר צורתו ואח"כ ישרף (מיד). שלמו מלהקריב פותחין
שצוה לו ואם שינה פסול ובנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים ואשתו כ"ז
דלתות העזרה ויוצאת כת ראשונה ונכנסה כת שניה יצאה שניה נכנסה שלישית
שלא מיחו הוי מדעתן. ואין שוחטין על חצי עבד וחצי בן חורין: זמן אכילת הפסח
כמעשה ראשונה כך מעשה שניה ושלישית. שלמה כת ג' ויצאת רוחצים העזרה
מן התורה כל הלילה ומדרבנן עד חצות ומה שנותר עד הבוקר באש תשרף: טעון
אפילו בשבת. חל י"ד בשבת מעשהו כמעשהו בחול לפי שקבוע לו זמן וא"א
הלל בשעת אכילתו. אסור לשבר עצם מפסח טהור שיש עליו כזית בשר או שיש
לעשותו קודם השבת אבל מה שהיה אפשר לעשות קודם השבת כגון הבאתו מחוץ
בו מוח אפי' לאחר זמן אכילתו אפי' מפסח שנפסל ובלבד שהיתה לו שעת הכושר
לתחום וחתיכת יבלתו בכלי אם היבלת לח וכדומה אסור או מה שאפשר לעשות
בשחיטה וזריקה. לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר שלא יבוא לידי תקלה.
אחר השבת כגון הדחת קרביו וצלייתו וכדומה[ה] אינו דוחה שבת. שכח ולא הביא
וכל הנאכל בשור הגדול אחר שנתבשל הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך
הסכין בע"ש אם לא הקדישו עדיין יניחנו בין קרני הכבש או בצמרו ומכישו עד
שמביאו לעזרה ומקדישו שם הואיל וקבוע לו זמן. ובשבת לבד רשאין להקטיר
אחר צלייתו: כ)כשמקריבין הפסח בחול ובטהרה ובחבורה גדולה שהאוכלים מרובים
האימורין כל הלילה לפי שחלבי שבת קרבין בי"ט: שלמו מלהקריב בחול בעל הזבח
מקריבין חגיגה עמו כדי שיהא הפסח נאכל על השובע ואוכל מחגיגה תחלה
נוטל פסחו עם העור ומביאו לביתו בירושלים ובשבת לא היו רשאין להוליך פסחיהן
ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הזבח ובאחרונה אוכל מגוף הפסח כדי שיהא
לבתיהן אלא כת א' יוצאין בפסחיהן ויושבין בהר הבית וכת ב' יושבת בחיל וכת
הפסח גמר שביעה ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הפסח ואוכל אפי' כזית
ג' עומדין במקומן בעזרה ושוהים הכל עד מ"ש:
מבשר הפסח ואינו טועם אחריו כלום. והחגיגה נאכלת כשאר שלמים. ובשר חגיגה
ואחר
שבא לביתו י)צלאו וכיצד צלאו נוטל אותו כולו שלא יחסר אבר ממנו ותוחבו
שעלה עם הפסח על השלחן זמן אכילתו כפסח עצמו. מי שאבד פסחו ומצאו אחר
מתוך פיו עד בית נקבותו בשפוד של עץ רמון ותולהו לתוך התנור שלא
שהפריש פסח אחר יקריב איזו שירצה והשני יקריב שלמים. פסח שנתערב בשלמים
יגע בחרסית התנור והאש למטה וכרעיו ובני מעיו חוצה לו ואין צולין אותו בתנור
יקריב כולו שלמים ומעות פסח שנתותר יקריב ג"כ שלמים ופסח שלא בזמנו יקריב
שגרוף האש או ע"ג כלי אבן או כלי מתכת לפי שצריך להיות צלי אש ולא ע"י
שלמים. מחוסרי כפורים שחל יום הבאת קרבנותיהן בי"ד שוחטין עליהן ומקריבין
ד"א ואם היה הכלי מנוקב ששולט בו האור צולין עליו. ואסור לאוכלו חי אפילו
קרבנותיהן בי"ד בין קודם שחיטת הפסח בין אחר שחיטתו ואוכלין פסחיהן לערב
חצי צלי ומבושל אפילו לאחר צלייתו ומותר לסוך אותו בשעת צלייתו או לטבל
ואין שוחטין עליהן עד שימסרו קרבנותיהן ביד ב"ד שמא יפשעו: מצורע שחל
בשעת אכילתו במי פירות חוץ ממים: ואחר שצלאו אוכלו לערב וחותך הבשר
שמיני שלו בי"ד וראה קרי בו ביום הרי זה טובל ונכנס לעזרת נשים. ישראל ערל
ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו
שמל בע"פ שוחטין עליו אחר שמל אבל גר שמל וטבל בי"ד אין שוחטין עליו: מי
ומניחו עם שאר הגידין והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה. ולא יאכל ממנו
שבא בבית הפרס ה"ז מנפח והולך ואם לא מצא עצם ולא נטמא שוחט ואוכל
כזית צלי מבעו"י. וכל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין
פסחו וכן בית הפרס שנידוש טהור
לעושה
פסח:
(יתר הלכות הפסח יבואר לקמן דף צט. בהלכות פסח שני)