תמיד נשחט פרק
חמישי פסחים
ס.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל
בשתי עבודות אפי' ר' מאיר מודה. וא"ת והיכי מיתוקמא
או דילמא בשתי עבודות תנן. אחת חישב לשמו ובשניה שלא לשמו
טז א מיי' פרק ט"ו
א) [לעיל נג: וש"נ],
ב) [לקמן סא.], ג) [שם],
מהלכות פסולי
והכא ליכא למימר תפוס לשון ראשון שהרי ארבעתן העבודות
מתני' כר' מאיר הא קתני סיפא לטמאים ולטהורים כשר
ד) בס"א: שחישב,
מוקדשין הלכה א:
ה) [ויקרא א], חשובות זו כזו ליפסול את הזבח באחת מהן ואפילו לרבי מאיר
ואמאי נימא תפוס לשון ראשון ובעבודה אחת מיירי דאין מחשבת
❖
❖
יז ב מיי' שם הלכה י:
מיפסיל: ומהדר גמרא אהייא. מהני לישני דסיפא דמתניתין קיימא
טמאים אלא בשחיטה וי"ל דמתני' מיירי כגון דקיימי קמיה טמאים
הך בעיא: אי נימא אשלא לשמו.
וטהורים ואמר הריני שוחט לאלו
רבינו חננאל
מוסף רש"י
דבענין אחר לא משכחת מקצת ערלה
ברישא והדר לשמו הא בין לר' מאיר
או דילמא בשתי עבודות תנן ואפי' לר' מאיר
דלא פסלה לר' מאיר אליבא דרבא
בין לר' יוסי אפילו בעבודה אחת
לאוכליו
ושלא
דאמר תפוס לשון ראשון הני מילי בעבודה
ת"ש הפסח ששחטו שלא
לאוכליו כשר. דמקצת
לשמו קבל והלך וזרק שלא
דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף :
מיפסיל לר' מאיר דהא אמר תפוס
א
אחת אבל בשתי עבודות מודה דמיפסיל
אי בשתי עבודות היינו רישא.
אוכלין לא פסלי (לקמן
לשמו או לשמו ושלא
לשון ראשון לרבי יוסי נמי מיפסיל
❖
סא.).
לשמו כו' היכי דמי אי
אמרי אהייא אי נימא אשלא לשמו ולשמו
דהא ר' יוסי אף בגמר אית ליה
וא"ת ולימא דרישא איירי
נימא בעבודה אחת כדקתני
בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות בין לר'
למה לי עד דמחשב שלא
כלומר תחלת דבריו של אדם וסופן
כששחט סתמא ולכך כשזרק שלא לשמו
לשמו בכולהו מקמייתא
מאיר בין לר' יוסי איפסיל ליה מקמייתא דהא
מוסף תוספות
בכולן דעתו נתפסת וכולן מתקיימין:
אמר הוכיח סופו על תחלתו אבל אם
איפסל ליה לדברי הכל
לרבי יוסי נמי אף בגמר דבריו אדם נתפס
אלשמו ושלא לשמו. דאי בעבודה
אמר בהדיא הריני שוחט לשמו ה"א
א. עיין תוס' שאנץ סג.
א)
אלא לאו הכי קתני הפסח
ששחטו שלא לשמו או
ב. [ד]היכן מצינו למימר
דלא עקר שלא לשמו אפי' בשתי
אחת נמי פסיל ליה מתני' תו לא
אית ליה אלא אלשמו ושלא לשמו מאי ת"ש
ששחטו לשמו וקבל דמו
דמתניתין דקתני לאוכליו
עבודות להכי איצטריך סיפא וי"ל
מיתוקמא כרבי מאיר דאמר תפוס
הפסח ששחטו שלא לשמו וקבל והלך וזרק
שלא לשמו או שחטו וקבל
ושלא לאוכליו בשתי
דסברא הוא דבשתי עבודות אינו
לשון ראשון ולשון אחרון לא חייל:
דמו לשמו כו' דהוה ליה
עבודות, שחטו לאוכליו
שלא לשמו היכי דמי אי נימא כדקתני למה
שתי עבודות אחת לשמו
ע"מ שיתכפרו שאינם
אי נימא כדקתני. שחט וקיבל והלך
מועיל מפרש יותר מסתם: אוכליו, הא איהו ס"ל
לי עד דמחשב לכולהו מקמייתא איפסיל ליה
ואחת שלא לשמו. אי
והיינו
בעיא דרב פפא. פי'
וזרק כולן שלא לשמו ולאו או קאמר
הכי אימא סיפא או לשמו
דפסול ובמתניתין קתני
אלא לאו הכי קתני הפסח ששחטו שלא
א
כשר. תוס' שאנץ.
למה לי בכולהו הא בחדא קי"ל בזבחי'
הקונט' דחוק דנקט רב
ושלא לשמו ה"ד אי נימא
לשמו אי נמי שחטו לשמו וקבל והלך וזרק
בשתי עבודות היינו רישא
בשמעתא קמייתא [ז:] דהזבח נפסל:
פפא ולא נקט ר' יוחנן דאמר התם
למה לי למתני ליה תרי
שלא לשמו אי נמי שחטו וקבל והלך לשמו
לעולם. סיפא נמי דקתני לשמו ושלא
בהדיא מחשבין מעבודה לעבודה
זימני. אלא לאו בעבודה
וזרק שלא לשמו דהויא לה שתי עבודות
אחת שחטו לשם פסח
לשמו בשתי עבודות. ודקשיא לך היינו
ונראה לריב"א דגר' לעיל בעי רב
ולשם שלמים ומתני' רבי
רישא לא תיקשי רישא מיירי דכי שחט
פפא בעבודה אחת תנן ומסיק היינו
אימא סיפא לשמו ושלא לשמו היכי דמי
יוסי היא דאמר אף בגמר
חישב בה לשמו וכשזרק חישב בה
בעיא דרב פפא פי' שפיר מתוקמא
דבריו אדם מתפיס לפיכך
אי נימא בשתי עבודות היינו רישא אלא לאו
תני פסול. אבל לר' מאיר
שלא לשמו וסיפא מיירי דבשעת
בעיא דרב פפא שאינו יכול לפושט'
בעבודה אחת ור' יוסי היא דאמר אף בגמר
בתחלת דבריו מתפיס
שחיטה חישב תרתי מחשבות חדא
מן המשנה וכן מצא רבי בספר ישן
וכשר. ודחינן לא לעולם
דבריו אדם נתפס לא לעולם בשתי עבודות
על השחיטה לשמו וחדא על הזריקה
וכן גר"ח ורשב"א מפרש והיינו בעיא
כולה מתני' בשתי עבודות
ורישא דקאי בשחיטה וקא מחשב בשחיטה
רישא כגון דשחיט ומחשב
שלא לשמו: דאמר הריני שוחט לשמו.
דרב פפא מה ששאל בעבודה אחת
בשחיטה לשמו ומחשב
א"נ קאי בזריקה וקא מחשב בזריקא סיפא
על מנת לזרוק שלא לשמו והכא ליכא
תנן או בשתי עבודות הנך שתי עבודו'
שלא לשמו בקבלה וכן
דקאי בשחיטה וקחשיב בזריקה דאמר
היינו כגון שוחט לשמו על מנת
למימר תפוס לשון ראשון דהא אעבודה
בהולכה וכן בזריקה. סיפא
ב
כגון דאמר בשחיטה הריני
אחריתי קאי לשון שני וקא משמע לן
לזרוק שלא לשמו:
הריני שוחט את הפסח לשמו לזרוק דמו
שוחטו לשם פסח לזרק
שלא
לשמו ולשמו מיבעיא. וא"ת
מתני' דמחשבין מעבודה לעבודה
שלא לשמו וקמ"ל דמחשבין מעבודה
דמו שתים שהן ארבע
כלומר דמחשב בשעת עבודה זו על
כי נמי אמרי' בעבודה אחת
לשם שלמים. ושמעינן
לעבודה והיינו בעיא דרב פפא ת"ש או
מינה דמחשבין מעבודה
חברתה לעשותה במחשבת פסול נפסל
תיקשי ליה הכי השתא לשמו ושלא
שלא לשמו ולשמו פסול היכי דמי אי נימא
לעבודה והיינו בעיא דרב
מיד ואפילו לא עשה השניה במחשבת
לשמו פסול שלא לשמו ולשמו מבעיא
פפא הא איפשטא. ת"ש או
בשתי עבודות השתא לשמו ושלא לשמו
פסול כמו שחיטה : והיינו בעיא דרב
שלא לשמו ולשמו פסול
דאפי' ר' מאיר דפליג בלשמו ושלא
ד)
אמרת פסול שלא לשמו ולשמו מיבעיא אלא
האי מאי אי אמרת מתני'
פפא. דאמר מחשבים מעבודה
לשמו בשלא לשמו ולשמו מודה
בשתי עבודות היא ומחשב
לאו בעבודה אחת ומדסיפא בעבודה אחת
לעבודה בשחיטת קדשים בפ"ק (ד' י.)
דלכ"ע תפוס לשון ראשון וי"ל דאי
באחת שלא לשמו ובאחרת
רישא נמי בעבודה אחת לא לעולם בשתי
לשמו, היינו רישא דרישא
דאמרינן התם מתקיף לה רב פפא
בעבודה אחת מיירי קא משמע לן
והיא תחלת משנתנו
דילמא הא קמ"ל דמחשבין מעבודה
כמו שפירש בקונ' דלא אזלינן בתר
עבודות ובדין הוא דלא איצטריך ליה ואיידי
דאמרינן דברי הכל
לעבודה: השתא לשמו ושלא לשמו.
לשון אחרון [דוקא] לאפוקי מבן ננס
פסול, אי דקאי בעבודה
דתנא לשמו ושלא לשמו תנא נמי שלא
ומחשב בעבודה אחרת
דעבודה ראשונה בכשרות אמרת פסול
דאית ליה בפרק בית כור (ד' קה.)
לשמו ולשמו תא שמע שחטו שלא לאוכליו
ב)
היינו רישא. אלא לעולם
במחשבת עבודה שניה: שלא לשמו
תפוס לשון אחרון לגמרי לבטל
בעבודה אחת, ומדסיפא
ושלא למנויו לערלים ולטמאין פסול הכא
ולשמו מיבעיא. דכיון דנפסל בעבודה
הראשון ור"י מפרש דבעבודה אחת
שלא לשמו בעבודה אחת,
פשיטא בעבודה אחת ומדסיפא בעבודה
כך רישא לשמו ושלא
ראשונה מהיכן יחזור ויוכשר: אלא
אתי שפיר דתני שלא לשמו ולשמו אגב
לשמו בעבודה אחת ובעיא
אחת רישא נמי בעבודה אחת מידי איריא
לאו בעבודה אחת. ותנא לשמו ושלא
לשמו ושלא לשמו כיון דשניהם בעבודה
דרב פפא קיימא. ודחינן
הא כדאיתא והא כדאיתא סיפא בעבודה
לשמו לאפוקי מדרבי מאיר דאמר
אחת אבל בשתי עבודות דרישא
לא לעולם בשתי עבודות
ובדין הוא כו'. ת"ש
תפוס לשון ראשון ותנא שלא לשמו
הפסול בזריקה וסיפא הפסול בשחיטה
אחת רישא אי בעבודה אחת אי בשתי
לאוכליו שלא לאוכליו
ולשמו דלא תימא תפוס לשון אחרון
לא דמו אהדדי ולית ליה למתניי' אגב
עבודות תא שמע לאוכליו ושלא לאוכליו
ושלא למנויו לערלים וכו'.
ג)
רישא: שחטו שלא לאוכליו.
דהא הדר ביה מקמא וכי שחיט
ת"ש שחטו לאוכליו ושלא
כשר היכי דמי אי נימא בשתי עבודות
לאוכליו וכו' כשר היכי
אהאי בתרא קא שחיט קמ"ל דר' יוסי
פי' רש"י לחולה ולזקן ואין מנויין עליו
וטעמא דחשיב בזריקה דאין מחשבת
דמי אי נימא בשתי עבודות
הוא דאמר בכל דבריו אדם נתפס
אלא הן וקשה אם כן מאי איריא
כגון שחטו לאוכליו וזרק
אוכלין בזריקה הא בעבודה אחת כגון
דמו לשמו שלא לאוכליו
ולא הדר ביה אלא אתרוייהו איכוין:
שלא לאוכליו אפי' סתם נמי פסול
בשחיטה דמהניא ביה מחשבת אוכלין פסול
טעמא דחשיב בזריקה
ומדסיפא. שלא לשמו ולשמו בעבודה
כיון שאין לו אוכלין ונראה דמיירי
ולפיכך הוא כשר דאין
והא קיימא לן מקצת אוכלין לא פסלא
אחת קאמר דבשתי עבודות לא
דיש נמי מנויים אחרים:
מחשבת אוכלין בזריקה
אלא אילימא בב' עבודות טעמא
דתנן נמנין ומושכין את
איצטריך: רישא. דלשמו ושלא לשמו
ידיהן עד שישחט כו'.
דחשיב בזריקה. נראה לר"י דהכא איירי אליבא דרבה דאמר לקמן
נמי אף בעבודה אחת ור' יוסי היא: לעולם בשתי עבודות.
ואוקימנא מחלוקת לימשך
ודקשי' לך פשיטא הא איפסיל ליה מעבודה קמייתא: איידי דתנא
(ד' סא:) שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים כשר דלרב
אבל לימנות דברי הכל
עד שישחוט שנא' במכסת
לשמו ושלא לשמו. לאשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה כדלעיל
חסדא דאמר פסול לא מצי מיירי בשתי עבודות ב מיהו לקמן משמע
נפשות תכוסו על השה
תנא נמי שלא לשמו ולשמו: שלא לאוכליו. לחולה ולזקן שאין יכולין
במסקנא דאף לרבה פסול:
הזהיר לשחוט על הנימנין
לאכול כזית ואין בו מנויין אחרים אלא הן: פסול. דאיש לפי אכלו
פסח
בו הא אלו שחטו לאוכליו
ושלא לאוכליו פסול, והא
כתיב (שמות יב) הראוי לאכול: שלא למנוייו. נימנו עליו חבורה זו
ושחטו לשם חבורה אחרת: לערלים. ישראל שמתו אחיו מחמת
קיי"ל כל היכא דפתיכא
מילה והן פסולין מלאכול פסח דכתיב כל ערל לא יאכל בו (שם): טמאים. נמי אסורים בקדשים ובכרת הן על אכילתן: הכא פשיטא
פסולין לכשרין כשר.
בעבודה אחת קאי. דהא חדא מחשבה הוא דאיכא: רישא נמי בעבודה אחת. כלומר אפילו בעבודה אחת ודלא כר' מאיר: מידי
איריא. וכי ראיה היא זו: סיפא. דבמחשבה אחת מיירי ליכא לאוקומה אלא בעבודה אחת: רישא. דמיירי בשתי מחשבות איכא
לאוקומא אי אף בעבודה אחת ודלא כר' מאיר: אי בשתי עבודות. ולא בעבודה אחת ור' מאיר: לאוכליו ושלא לאוכליו. כדמפרש
ואזיל: היכי דמי אי נימא בשתי עבודות. שחטו לאוכליו ע"מ לזרוק שלא לאוכליו ואשמעי' דכשר: וטעמא מאי משום דאין מחשבת
אוכלין. אין מחשבת פסול האוכלין כגון חולה וזקן פוסלת בזריקה דבשחיטה הוא דכתיבי אוכלין לפי אכלו תכוסו [שם] והיינו תשחוט כדמתרגמי'
ושחט ה) ויכוס: ה"ג בעבודה אחת כגון בשחיטה דמהני' בה מחשבת אוכלין פסול. ואפי' כה"ג דאמר לאוכליו ושלא לאוכליו: והא
קיימא
לן. לקמן (ד' סא.): מקצת אוכלין. כגון הכא דנימנו בו ראויין לאכול ושחטו לשם כולן כשר דהא כולה שחיטה נמי משום
אוכלין
צריכה דאי
אפשר לכזית בשר
בלא שחיטה. ולקמן [סב:] מפרש
מאי שנא דלשמו ושלא לשמו פסול ולאוכליו ושלא לאוכליו כשר:
אלא