תמיד נשחט פרק
חמישי פסחים
סא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וישנו
לאחר מיתה. ושינוי בעלים אינו לאחר מיתה שמא משום
וישנו לאחר מיתה. מת בנו מביא קרבן אביו ואם שחטו שלא לשמו
יח א מיי' פט"ו מהלכות
א) זבחים דף ד: ז: [ע"ש],
ב) [בזבחים ז: איתא יש
פסולי מוקדשין הלכה
לא עלה לשם חובה ואחריות הקרבן מוטל על נכסי המת וצריך להביא
דכתיב לכפר עליו ולא על חבירו ומת לאו בר כפרה
בעלים לאחר מיתה וכן ציין
יא:
אחר וישנו בקרבן צבור כקרבן יחיד: אבל בשינוי בעלים. מחשב
גמורה הוא אלא שנתחייב להביאו והך דשמעתין אתיא להדיא כמ"ד
יט ב מיי' פ"ב מהלכות
רש"י הכא ד"ה יש בעלים
שיעבודא דאוריי' וכרב אסי אמר רב פ)בפ"ק דקדושין (ד' יג:) דמוקי
בדבר אחר הוא ואינו בארבע עבודות. בשאר זבחים דלאו פסח
כו'], ג) [לעיל ס. וע"ש
ק"פ הלכה ה:
כ ג מיי' פ"א מהלכות
פרש"י ותוס'], ד) כל מקום
הא דתנן האשה שמתה יביאו יורשין
דלאו עיקרן לאכילה אתי אלא
שתמצא ערל בזה הענין הוא
ק"פ הלכה ד ופט"ו
עולתה אע"פ שלא הפרישתה מחיים א
לכפרה לא שייך שינוי בעלים אלא
וישנו לאחר מיתה וישנו בצבור כביחיד
ישראל שמתו אחיו מחמת
מהלכות פסולי מוקדשין
בזריקה שאין לו בקרבן אלא כפרתו
אבל לרב יהוד' אמר שמואל דאמר והוא
מילה ועליו נאמר כל ערל לא
הלכה יב:
תאמר בשינוי בעלים דאין פסולו בגופו ואינו
כא ד מיי' פ"ב מהלכות
יאכל בו, ה) זבחים דף צא.,
וכפרה ליתא אלא בזריקה וכי מרבינן
שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה
בארבע עבודות ואינו לאחר מיתה ואינו
ו) [תוספתא פ"ד ה"ג],
ק"פ הלכה א:
שאר עבודות לפוסלה בשינוי בעלים
לא משום דשיעבודא לאו דאורייתא
❖
כב ה שם הלכה ג:
ז) לקמן דף עח: [ע"ש]
בצבור כביחיד ואף על גב דתרתי לאו דוקא
לכאורה אינו נפקותא בין שינוי קודש
בפ"ק דזבחיםט) לא מרבינן אלא שוחט
זבחים כג. ע"ש, ח) [לקמן
תרתי מיהא דוקא דמאי שנא שינוי בעלים
עח: יומא לט: נא: יבמות
להתכפר אחר בזריקת דמו או מוליך
לשינוי בעלים דלאחר מיתה כיון דבשינוי
מ. שבועות יד. זבחים כג.:
דלא הוי פסולו בגופו דפסולו מחשבה בעלמא
רבינו חננאל
או מקבל לזרוק לשם אחר או זרק
קודש [נמי] אין היורש חייב להפריש
מנחות יט:], ט) [דף ד.],
היא שינוי קודש נמי פסולו מחשבה בעלמא
י) [זבחים י.], כ) [ויקרא ג],
ממנו לשם אחר אבל שוחט לשם אחר
אחר תחתיו ומיהו י"ל דנ"מ אם הפרישו
ושינוי קודש עוד ישנו
ל) [שם ד], מ) [שמות יב],
אפי' לאחר מיתת
שתהא השחיטה לבדה לשם אחרים
בעלים שתי עולות לאחריות שאם
היא ותו הא דאמר שינוי בעלים אינו לאחר
נ) [זבחים ד:], ס) [ויקרא
המקדיש, כגון שהיה עולה
אבל בשעת שחיטה אין דעתו על
תפסל האחת יביא השניה ואם לאו
מיתה ולרב פנחס ברי' דרב אמי דאמר יש
א], ע) [דף סב.], פ) שם
ושחטה לשם שלמים,
כתוב רב אסי א"ר יוחנן
הזריקה אלא לבעליו כשר והכי אמרי'
תהא השניה חולין אי נמי שינוי קודש
לאפוקי שינוי בעלים
שינוי בעלים לאחר מיתה מאי איכא
א)
ב)
וצריך לעיין אם הוא רבי אסי
דאינו נפסל אלא מחיים
התם י) אמר רב אשי ק"ו ומה אם
אסור לשנות אחר מיתה דאמר בריש
למימר תרתי מיהת דוקא נינהו אלא אמר
תלמיד דר' יוחנן או רב אסי
דכיון שמת פקעה רשותיה
במקום שאמר הריני שוחט לשם פלוני
זבחים (ד' ב:) ונדבה מי שרי לשנויי
תלמיד חבר לרב עי' רש"י
ודוכרניה מעליה. וישנו
רבא פסח ששחטו בשאר ימות השנה
א
שבת קמו: ד"ה רב כהנא
דכשר שחטו לזרוק לשם פלוני פסול
בה אבל שינוי בעלים ליכא אפי' איסור
בצבור כביחיד כי שנוי
בשינוי בעלים נעשה כמי שאין לו בעלים
ותוס' חולין יט. ד"ה אמר
קדש פוסל בקרבנות
מקום שאם אמר כו' ש"מ מיהא דאין
כיון דאינו לאחר מיתה:
❖
רב הונא, צ) [שייך לע"ב],
בזמנו ופסול: מתני' שחטו שלא לאוכליו
הצבור, שאם ישחוט
נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו
מחשבת שינוי בעלים בשאר עבודות
ג)ב
העולה לשם חטאת או
ושלא למנויו לערלים ולטמאים פסול
ופסול. תימה לר"י ל"ל
לשם אשם, כמו שפוסל
אא"כ מחשבין באחת מהן על מנת
ד)
בקרבן יחיד כך פוסל
תורה אור השלם
לזרוק אבל בשינוי קודש שחט שלא
למימר נעשה כיון דתרתי דוקא לימא
לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו
בקרבנות צבור. ואע"ג
לשמו פסול דכתיבכ) זבח שלמים זביחה
דפסול משום דאין כאן עקירה ואי לא
1. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת
דפרכת שינוי קודש
למולים ולערלים לטמאים ולטהורים כשר
דפסולו בגופו ושינוי
לשם שלמים וכן בחטאתל) ושחט אותה
חייש להני פירכי וסבר דדמי לשינוי
עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם
שחטו קודם חצות פסול משום שנא' בין
ה) ג
1
בעלים שאין פסולו בגופו,
לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ
קודש הואיל ופוסלו בזמנו וחשיב עקיר'
לחטאת וכן פסחמ) זבח פסח הוא. ומיהו
דהא פסח הוא לשם
הערבים שחטו קודם לתמיד כשר ובלבד
כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין
ודאי פסח שעיקרו לבעליו ליאכל בא
א"כ אמאי הוי כמי שאין לו בעלים
פסח נשחט ופסח דשינוי
שמות יב ו
הָעַרְבָּיִם:
שיהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק התמיד
2. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת
בעלים שאין מגופו הוא.
שחטו שלא לשם בעליו להאכילו למנויין
בזמנו הלא בשינוי קודש לא חשבי'
ואם נזרק כשר: גמ' ת"ר ו)כיצד שלא לאוכליו
לאו פירכא היא דתרווייהו
מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא
משנה כבזמנו לפסול ואור"י דהכי פי'
אחרים פסול כדקתני מתני' [לקמן] שחטו
פסול מחשבה נינהו ולא
וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ
לשום חולה או לשום זקן כיצד שלא למנויו
שלא למנויו פסול וע"כ בחישב על
אפי' ליתנהו להנהו פירכי מ"מ לא הוי
שנא. ומאי דפרכת נמי
בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי
יש שינוי קודש לאחר
אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:
השחיטה לחודא קאמר לא על מנת
עקירה דנעשה כפסח בזמנו שמתו
נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה
❖
מיתה ואין שינוי בעלים
שמות יב ד
לזרוק מדאיפלגו בה אמוראי בגמרא
בעליו דאמר בסוף אלו דברים (ד' עג:)
אחרת מנהני מילי דת"ר במכסת מלמד
לאחר מיתה, הרי רב פנחס
ז)
2 ד
דבעי עקירה וכששחטו סתם פסול
[ע"ב] שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו
בריה דרב אמי אמר יש
שאין הפסח נשחט אלא למנויו יכול שחטו
שינוי בעלים לאחר מיתה,
לעזי רש"י ערלים מכלל דשחטו לערלים דמתניתין
אע"פ שהוא כמפרש שלא לשם בעליו
שלא למנויו יהא כעובר על המצוה וכשר
כדגרסינן בתחלת שחיטת
במחשב על השחיטה קאמר ושלא
שהרי מתו ה"נ שלא בזמנו שינוי בעלי'
קדשים ואמר רבא עולה
לינג"א שוריא"ה. שפה
ת"ל במכסת תכוסו הכתוב שנה עליו
❖
ח)
הבאה לאחר מיתה שחטה
למנויו דומיא דלערלים דהא גבי
לא חשיב עקירה וכן מוכיח הלשון
סורית.
לעכב ר' אומר לשון סורסי הוא כאדם שאומר
בשינוי קדש פסולה בשינוי
הדדי קתני להו: ואינו לאחר מיתה.
דקאמר שאין לו בעלים ולא קאמר כמי
בעלים כשרה, אין בעלים
ששחטו בשינוי בעלים: רבי אומר
לחבירו כוס לי טלה זה אשכחן שלא למנויו
דאין שם בעליו עליו מאחר שמת ואם
לאחר מיתה, ורב פנחס
מוסף רש"י
שלא לאוכליו מנא לן אמר קרא איש
בר רב אמי אומר יש
לשון סורסי הוא זה.
שינה שמו כשר: ואינו בצבור.
אור"י דרבי לא
ה
2
שלא לאוכליו. לחולה
בעלים לאחר מיתה, אמר
דלשם מי ישנה אותו שלא יהא בעליו
פליג את"ק ומודה דאיכא עיכובא
לפי אכלו תכוסו איתקש אוכלין למנויין
ולזקן שאין יכולין לאכול
ליה רב אשי לרב פנחס
אם לשם נכרים לא מיפסיל כדאמרי'
באוכליו ומנויו ואינו אלא מפרש דבריו
כזית ואין בו מנויין אחרים
דוקא קאמר מר יש בעלים
שחטו
אלא הן (לעיל ס.). פסול.
לאחר מיתה והוה ליה
דלא פסלי אוכליו ומנויו אלא בשחיטה
התםנ) ולקמן בשמעתין [סב.] דאין שינוי
דאיש לפי אכלו כתיב,
כשינוי קדש ובעי איתויי
בעלים פוסל אא"כ שינהו למחויב כפרה כמותו דיליף מלכפר עליוס)
וכן משמע בכיצד צולין (ד' עח:) דמסיק רב דאמר אכילה לא מעכבי
הראוי לאכול (שם). ושלא
אחריתי, או דלמא אמרינן
עליו ולא על חבירו אלמא שינוי בעלים פסול בחבירו דומיא דידיה
כרבי נתן ולא קאמר כר' והיינו משום דלפרושי אתא כדפי':
למנויו. נימנו עליו חבורה
מאי איכא גביה כמה עשה
לאוכליו מנא לן. אור"י דערלים וטמאים כולהו נפקי מהאי
זו ושחטו לשם חבורה
ומכפרא ליה, א"ל דוקא
ומחויב כפרה כמותו ואי לא לא פסיל: ואע"ג דתרתי. מהנך פירכי:
אחרת (שם). לערלים.
קא אמינא. וזו השמועה
לאו דווקא. כלומר לאו פירכי נינהו תרתי מיהא דווקא ומפרש ואזיל
קרא דאיש לפי אכלו דכיון דלא מצו אכלי ליה חשיבי
ישראל שמתו אחיו מחמת
כלה מה לשנוי קדש שכן
הי תרתי לאו דווקא: פסול מחשבה לא מיקרי פסול הגוף: ולרב
מילה והן פסולין מלאכול
כולהו שלא לאוכליו וכן משמע בפ"ב דזבחים (ד' כב:) דקאמר
פסולו בגופו וישנו בארבע
פסח דכתיב כל ערל לא
עבודות וישנו לאחר מיתה
פנחס. בפ"ק דזבחים אמרה: יש בעלים לאחר מיתה. ואם שחטו
קסברי זקני דרום טמא משלח קרבנותיו פי' פסח והתניא במכסת
. ולטמאים.
יאכל בו (שם)
וישנו בצבור כביחיד כולו
לשם בעלים אחרים צריך היורש להביא אחר: כמי שאין לו בעלים.
נפשות מכאן שאין הפסח נשחט אלא למנויו ואיתקש אוכליו למנויו
נמי אסורים בקדשים
מפורש בפ"א בשחיטת
ובכרת הן על אכילתן
כמי ששחטו בזמנו שלא לשם בעלים. ואני שמעתי שינוי בעלים אינו
משמע בהדיא דטמא נפקא לן מאיש לפי אכלו:
קדשים פריך מיהא בתרתי
(שם). משום שנאמר בין
ואיתקש
לדברי הכל באחת, ולרבא
אוכליו למנויו. תימה לר"י א"כ מה מנויו פסלי בד'
בזריקה כדאמרי' [ס.] אין מחשבת אוכלים בזריקה ואי אפשר לומר כן
הערבים. וכמה פעמים
דהוה מרא דשמעתא
דמחשבת שלא לאוכליו מנויין עליו הן ובשחיטה הוא דגלי רחמנא ולא
עבודות דהיינו שינוי בעלים אף אוכליו יפסלו בד'
שנה הכתוב בקביעות זמנו
בתרתי מה לשנוי קודש
בי"ד בין הערבים (זבחים
שכן ישנו בארבע עבודות
בשאר עבודות אבל מחשבת שלא למנויו דהיינו שינוי בעלים עיקרה
עבודות ובשאר קרבנות נמי יפסלו במנויו וי"ל דשלא למנויו אין זה
ח: יא.). איתקש אוכלין
כדאמרן וישנו בצבור
שינוי בעלים דשינוי בעלים לא פסיל אלא בזריקה כגון שוחט או מקבל
בזריקה הוא כדיליף לקמןע) בשמעתין בזריקה וכפר עליו ולא על חבירו:
למנויין. מה מנויין מעכבי
כביחיד לאפוקי צבור דלא
מתני'
לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. דמקצת אוכלין לא פסלי
ומוליך על מנת לזרוק לשם אחרים או זורק לשם אחרים אבל שוחט
אף אוכלין מעכבי, שאם
משכחת ליה בשנוי בעלים
שחטו לטמאים ולערלים
דהא כל ישראל בעליו
ולקמן [סב:] מפרש טעמא: ממרס בדמו. שלא יקרוש כדי שיהא ראוי
ומקבל ומוליך לשם אחרים כשר דמוכפר עליו נפקא לן ושלא למנויו
ב
ולחולה ולזקן שאין יכולין
הן. ופשטה רבא פסח
לזריקה: ואם נזרק. קודם לתמיד כשר דאע"ג דאמרן (לעיל ד' נט.)
היינו שוחט שלא למנויו ולא פסיל אלא בשחיטה דווקא כדכתיב תכוסו
לאכול כזית פסול, ואפילו
ששחטו בשאר ימות השנה
יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים וגו' לא מיפסיל בהכי:
ודווקא בפסח ולא בשאר קרבנות וא"ת ונימא הואיל וגלי שלא לאוכליו
הן מנויין, דהא לפי אכלו
לשם פסח בשנוי בעלים
גמ' מכסת. לשון מנויין כמו את מכסת הערכך (ויקרא כז):
בהאי קרא כתיב גבי מנויין
נעשה כמי שאין לו בעלים
בשחיטה ה"ה בשאר עבודות כדאי' בפ"ק דזבחים (ד' ז:) פסח שלא
❖
(זבחים כג.).
בזמנו ופסול. תנן בתחלת
סורסי. ארמי. חכמי האומות קורין לו לינג"א שוריי"א: כוס.
לשמו מזבח פסח שאר עבודות מנא לן הואיל וגלי גלי ואור"י דלא
שחיטת קדשים חוץ מן
שחוט. למימרא דבשעת שחיטה צריך להתכוין למנויו: לפי אכלו.
דמי כיון דגלי בכל הקרבנות דלא עלו לבעלים לשם חובה וגבי פסח
הפסח ומן החטאת פסח
אשכחן פסול בחד מינייהו אין לנו לחלק ג: צ)שחטו למולין על מנת
בזמנו שלא לשמו פסול
הראוי לאכול פרט לחולה ולזקן ולערל ואפילו הן מנויין:
מוסף תוספות
שנאמר ואמרתם זבח פסח
שחטו שיתכפרו בו ערלים. אם שחטו למנויו על מנת שיתכפרו בו שאינם
הוא לה', דייקינן מינה
א. דלדידיה נפקא לן
מנויו הא פשיטא דפסול לכ"ע דהיינו שינוי בעלים דפסול בפסח ובחטאת ומיהו נראה לר"י דה"נ פליגי בשחט לאוכליו על מנת שיתכפרו
דבעינן לשמו, ותנן נמי
מיניה דאם שחטו שלא
(הפסח) [הזבח] נפסל
לשמו לאחר מיתת בעלים
שאינם אוכלין כגון חולה וזקן דפסל ביה רב חסדא כמו בערלים אע"ג דקראי דמייתי בערל כתיבי דמחד קרא דלפי אכלו נפקי וילפי מהדדי
בארבעה כו' בשחיטה
חייב היורש להביא אחר
לכל מילי דהא לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר היינו משום דילפי' מלמולים ולערלים ודווקא בשחט למולים ע"מ שיתכפרו ערלים פסל רב חסדא
שנאמר המקריב את זבח
תחתיו דתו לא עלה
השלמים כו', בקבלה
לבעלים לשם חובה
אבל נזרק לשם ערלים אפי' רב חסדא מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה דהא בכ"מ פשוט זה למסדר הש"ס בכולה שמעתי' ובריש זבחים
שנאמר והקריבו זו קבלת
משא"כ אם שחטו שלא
(ד' ד.) דקאמר אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן וכי תימא נילף מזביחה מה לזביחה שכן פסולה שלא לשם אוכלין בפסח משמע דליכא מאן דפליג
לשם בעליו. תוס' שאנץ.
הדם, בזריקה שנאמר
דאין מחשבת אוכלין בזריקה ועוד דרב אשי מסיק דרבה לא פליג בהא אדרב חסדא ובפ' כיצד צולין (ד' עח.) דתניא שחטו לאוכליו לזרוק דמו
הזורק את דם השלמים,
ב. עליו ולא על חבירו
בהולכה שנאמר והקריבו
והיינו זריקה דחשיב
שלא לאוכליו פסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו לא גרסינן לזרוק דמו אלא ונזרק דמו דלא תיקשי לרב חסדא וכן יש במקצת ספרים וריב"א
כפרה. שם. ג. אבל הכא
הולכה ואפקה רחמנא
פי' דדוקא נקט על מנת שיתכפרו שחישב להתכפר בו ערלים אבל אם לא חישב להתכפר אלא חישב לזרוק להאכיל הבשר לערלים אפי' רב
בלשון הקרבה. מתני'
אית לן למימר דלא גלי
חסדא מודה דכשר דלא שייך בזריקה מחשבת פסול דאכילה אלא פסול דכפרה ובשחיטה דווקא אם חישב להאכיל שלא לאוכליו ולערלים
אלא בזביחה ולא בשאר
שחטו שלא לאוכליו ושלא
עבודות. שם.
למנויו כו'. ת"ר כיצד שלא
פסול דשחיטה ודאי בעינן לשם בעלים הראויים לאוכלו כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו והיינו דאין מחשבת אוכלין בזריקה:
לאוכליו שחטו לחולה
רב ולזקן. כיצד שלא למנויו
נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת, ופשטנא בעינן למנויו שנאמר במכסת נפשות תכוסו על השה. לאוכליו שנאמר איש לפי אכלו, ואיתקש אוכלין למנויין.