סא:
תמיד נשחט פרק
חמישי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רב
חסדא אמר פסול. ואם תאמר מאי שנא משחטו למולים
שחטו. להאכילו למולין מנויין אבל יתכפרו
בו
בזריקתו ערלים או
❖
כג א מיי' שם הלכה ו:
א) [לקמן עח:], ב) [שמות
יב], ג) [ויקרא ז], ד) [צו
מנויין או שאינן מנויין: אין מחשבת ערלים
בזריקה. לא מהניא
ולערלים תריץ דהתם יש מחשבת מולים בשחיטה אבל הכא
❖
לא פתיכי מולים בזריקה: רבה אמר כשר. תימה לר"י נילף
פרשה ח],
לפסול וטעמא מפרש לקמיה: מנא אמינא לה כו'. רישא דברייתא
מוסף תוספות
יפסול. ערל: בני חבורה הבאין עמו.
וכל ערל לא יאכל בו: יכול
מק"ו דפסול משינוי בעלים דמה הריני שוחט לשם פלוני דכשר
א. דין הוא שיהא פסול.
לזרוק דמו לשם פלוני פסול שוחט
שאם נמנו עליו מולין וערל שמתו
תורה אור השלם
תוס' שאנץ. ב. ומה
לשם ערלים דפסול אינו דין דלזרוק
אחיו מחמת מילה ושחט לשם כולם
שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים
1. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה
במקום שאם אמר הריני
יכול יפסל: הואיל וטומאה פוסלת.
לערלים נמי פסול וכי האי גוונא
בזריקה רב חסדא אמר פסול רבה אמר
שוחט לשם פלוני כשר
וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח
א
זורק לשם פלוני פסול
עביד בזבחים (ד' י.) קל וחומר
אם שחטו לטמאין דבעינן הראוי
כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:
כשר רב חסדא אמר פסול יש מחשבת
שמות יב מג
מקום שאם אמר הריני
אשלא לשמו ותירץ ר"י דשאני הכא
לאוכלו כדכתיבב) איש לפי אכלו תכוסו
2. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר
שוחט שלא לאוכלין פסול
ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת
דרבה יליף מקרא לקמן ועוד אומר
תשחטו. ולתנא
קמא דלית ליה לשון
אינו דין דזורק דמן שלא
וְעָשָׂה פֶסַח לַיְיָ הִמּוֹל לוֹ
ערלים בזריקה אמר רבה מנא אמינא לה
לאוכליו פסול. שם.
כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתוֹ
ר"י דאיכא למיפרך מה לשינוי
סורסי בתריה כתיב ושחטו אותו:
ג. ולפי מה שפרשתי
וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל
דתניא יכול יפסול בני חבורה הבאין עמו
וערלה פוסלת. מהאי טעמא נמי
לעיל ליתא לאקשויי מידי. בעלים שכן אם זרק לשם פלוני
עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:
❖
ודין הוא הואיל וערלה פוסלת וטומאה
דראוי לאכילה בעינן: מה טומאה
דפסול תאמר בשוחט לזרוק לערלים
שם. ולכאורה כוונתו
א
שמות יב מח
לקושיית ר"י בתוד"ה רבה,
לא עשה בה מקצת טומאה. כגון
שכן זורק לשם ערלים כשר דאין
פוסלת מה טומאה לא עשה בה מקצת
ויל"ע.
לטמאים ולטהורים: ככל טומאה.
מחשבת אוכלין בזריקה לכ"ע
טומאה ככל טומאה אף ערלה לא עשה בה
מוסף רש"י
כדפרישית ואם תאמר היא גופה
כאילו נשחט כולו לטמאים. ולקמן [סב.]
מקצת ערלה ככל ערלה או כלך לדרך זו
דאין מחשבת אוכלין
נילף משינוי בעלים שיהא זורק לשם
פריך מאי שנא טומאה דפשיטא ליה
הואיל וערלה פוסלת וזמן פוסל מה זמן
בזריקה. חולה וזקן,
ומאי שנא ערלה דמספקא ליה: וזמן
ערלים פסול ושמא יש מיעוט למעט
ב
בזריקת דם, דאיש לפי אכלו
עשה בה מקצת זמן ככל
זמן אף ערלה עשה
לגבי שחיטה כתיב (לקמן
פוסל. שחטו על מנת לאכול הימנו
אוכלים מזריקה ומיהו מתכוסו לא
❖
בה מקצת ערלה ככל ערלה נראה למי
עח:).
משמע שום מיעוט אלא מיעוט
כזית חוץ לזמנו נעשה כולו פיגול
דומה דנין דבר שאינו
נוהג בכל הזבחים
אחרינא איכא ועוד איכא למיפרך
והיינו מקצת זמן שלא חישב אלא על
מדבר שאינו נוהג בכל הזבחים ואל יוכיח
מה לשינוי בעלים שכן פסול בכל
כזית הימנו כדכתיבג) אם האכל יאכל
רבינו חננאל
וכי
הזבחים: תימא ה"ה לזריקה.
וגו' ותניא בתורת כהנים ד) ובזבחים
זמן שנוהג בכל הזבחים או כלך לדרך
אתמר שחטו למולין על
וכן רב אשי קאמר בסמוך לא שנא
(דף כט.) כוף
אזנך לשמוע במחשב
מנת שיתכפרו בו ערלים
זו דנין דבר שלא הותר מכללו מדבר
רב חסדא אמר פסול יש
שחיטה ולא שנא זריקה תימה לריב"א
לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב
שלא הותר מכללו ואל תוכיח טומאה
מחשבת אוכלין בזריקה.
כיון דזריקה קילא דאין בה מחשבת
מדבר וכתיב האכל יאכל אכילה
כלומר בעינן שיחשוב
שהותרה מכללה ת"ל 1 זאת מאי זאת
אוכלין היכי נילף משחיטה ואמאי
בכזית: ערלה
וטומאה אינה נוהגת
בזריקה לאוכליו, וכיון
אילימא דכולה ערלה פסלה מקצתה לא
שחשב לערלים שאינן
איצטריך השתא זאת :
בשאר זבחים כפסח שכן ערל וטמא
ג
דילמא האי כל ערל אפילו כל
יכולין לאכלו שנאמר וכל
פסלה האי 2 מוכל ערל נפקא אלא לאו הכי
משלחין קרבנותיהן דלא מעכבא
ערל לא יאכל בו פסול.
קתני ת"ל וכל ערל כולה ערלה פסלה
דהו. אע"ג דפלוגתא
בהו אכילת בעלים: ערלה לא הותרה
רבה אמר כשר בתר
שחיטה אזלינן ואין
דתנאי הוא בסנהדרין (ד' עח.) גבי
מכללה שאין שום קרבן נאכל
מקצתה לא פסלה וכי תימא הוא הדין
מחשבת אוכלין פוסלין
הכוהו עשרה בני אדם בי' מקלות
לערלים דילפינן ביבמות (דף עג.)
לזריקה דכולה ערלה מיהא פסלה ת"ל זאת
בזריקה, כלומר אם זרק
בכל נפש אי כולה נפש משמע או כל
דערל אסור בקדשים דאתי בקל
שלא לאוכליו לא נפסל
בשחיטה הוא דכולה ערלה מיהא פסלה
הפסח. ירושלמי אמר ר'
דהו וכן בבכורות (ד' ג.) גבי כל
וחומר מפסח הקל וזמן נמי לא
אבל זריקה אפילו כולה ערלה נמי לא פסלה
יוחנן שחטו לאוכליו וזרק
בכור רב אשי בא לסתור ראייתו
הותר לשום קרבן לאוכלו חוץ לזמנו
דמו שלא לאוכליו כשר.
וכי תימא מאי קולא דזריקה דאין מחשבת
א)
אמר רבה מנא אמינא לה
של רבה ולהעמיד הברייתא כמאן
וטומאה הותרה מכללה כדמפרש
אוכלין בזריקה ורב חסדא אדרבה לאידך
דאין מחשבת ערלין
דאמר כל דהו משמע ועוד כדפי'
לקמן [סב:] הפסח שבא בטומאה נאכל
בזריקה, דתניא יכול יפסול
גיסא ת"ל וכל ערל כולה ערלה פסלה
בטומאה: ת"ל זאת. חקת הפסח
בקונטרס דברייתא גופה מוכחא
בני חבורה הבאין עמו,
מקצתה לא פסלה אבל זריקה אפילו
ודין הוא הואיל וטומאה
דזאת בא להתיר מקצת ערלות
וכתיב בההיא פרשתא כל ערל לא
ולהכי פריך: כתב רחמנא זאת
פוסלת שנאמר ויהי אנשים
יאכל בו: מאי זאת. היכי משמע
מקצתה נמי פסלה וכי תימא הוא הדין
אשר היו טמאים לנפש
עד דאיכא כולה ערלה.
תימה
מזאת דאינו פוסל בני חבורה הבאין
אדם ולא יכלו לעשות
לזריקה דעד דאיכא כולה ערלה לא
הפסח, וערלה פוסלת
לשתוק מכל ועוד דנימא איפכא
עמו על כרחיך מילתא אחריתי
פסלה ת"ל זאת שחיטה הוא דמקצתה
שנאמר וכל ערל לא יאכל
דזאת ודאי כולה ערלה משמע כתב
קאמר והכי קאמר ת"ל וכל ערל עד
בו, מה טומאה לא עשה
לא פסלה אבל זריקה אפילו מקצתה
רחמנא כל אפילו כל דהו וי"ל דידע
דאיכא כולה ערלות וזאת אתא
בה מקצת טומאה ככל
פסלה וכ"ת ומאי חומריה דזריקה דלא
הטומאה אף ערלה לא
בעל הש"ס דאיצטריך כל לשום
דלא תימא הוא הדין לזריקה דכולה
עשה בה מקצת ערלה ככל
מקבע פיגול אלא בזריקה מתקיף לה רב
דרשה אחריתי ואיצטריך זאת לגלויי
ערלות מיהא פסלה ביה אם שחטו
ערלה, [או] כלך לדרך זו
אשי ממאי דהאי וכל ערל כולה משמע
דלא נדרוש מכל כל דהו אבל אי
למולין על מנת לזרוק דמה לערלים
הואיל וערלה פוסלת וזמן
פוסל מה זמן עשה בו
לבדם: תלמוד לומר זאת. דמשמע
הוה דרשי' איפכא לא הוה ידעינן
דילמא
האי וכל ערל משמע כל דהו
מקצת זמן ככל זמן אף
כלל זאת למאי אתא:
בעבודה אחת הוא דפסלה ערלות
ערלה
כתב רחמנא זאת דעד דאיכא
ערלה עשה בה מקצת
והיינו שחיטה דהיא תחלה לעבודות
ערלה ככל ערלה. נראה
האי
כולה
ערלה לא פסלה לא שנא
למי דומה דנין דבר שאין
והיא הוזכרה אצל מנויין ואוכלין
בשחיטה ולא שנא בזריקה אלא
אמר רב אשי רב חסדא ורבה
נוהג בכל הזבחים [כמו]
כדמפרש: וכ"ת מאי קולא דזריקה.
הערלה שאין ערלה פוסלת
בהאי
אלא בפסח אבל בשאר
דתימא האי זאת אשחיטה קאי
זבחים לא דקיימא לן ערל
ולמעוטי זריקה היינו קולא דהא לא אתרבי מחשבת אוכלין אצל זריקה דשחיטה גלי בה רחמנא הלכך מסתברא דזאת דפסול כולה ערלות
וטמא משלחין קרבנותיהן,
אשחיטה קאי ולאו אזריקה וזאת משמע מיעוטא: ורב חסדא. דאמר לעיל יש מחשבת (אוכלין) [ערלים] בזריקה אמר לך האי זאת לאו
מדבר שאינו נוהג בכל
הזבחים הטומאה. שאין
לקולא גבי זריקה הוא אלא לאחמורי עליה אתא והכי קאמר זאת היא דמקצת ערלה לא פסלה בה אבל זריקה אפי' מקצתה פסלה:
טומאה פוסלת אלא בפסח
וכי תימא מאי חומרא דזריקה. משחיטה דמוקמית קולא דמקצת ערלה לא פסלה אשחיטה אבל זריקה אפי' מקצתה פסלה היינו
אבל בשאר זבחים לא
חומרא דילה דלא מקיים פיגול אלא בזריקה אם חישב באחת מארבע עבודות על מנת לאכול הימנו כזית חוץ לזמנו פיגול הוא
דקיימא לן [טמא משלח
קרבנותיו]. ואל יוכיח זמן
וחייבין עליו כרת אפילו אכל ממנו תוך זמנו כדכתיב (ויקרא ו) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ובלבד שיעשו כל עבודות שלאחריה
שנוהג בכל הזבחים. או
שלא בפסול אחר אלא או בשתיקה או בכשרות על מנת תוך זמנו או על מנת פיגול כמותה אבל חישב באחת מעבודות שלאחריה פסול אחר
כלך לדרך זו דנין דבר שלא
כגון חוץ למקומו שוב אין בו כרת כדאמרי' בזבחים (כח:) ובמנחות בפ' שני (טז:) הרצאה כתיבא בפיגול נאמר [ויקרא יט] לא ירצה בפיגול ונאמר
הותר מכללו הערלה מדבר
שלא הותר מכללו הזמן
בכשר מיום השמיני והלאה ירצה [שם כב] כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו בכשרות אף הרצאת פיגול עד שיקרבו
ואל תוכיח טומאה שהרי
כל מתיריו או בפיגול או בכשרות אלמא לא מיקבע וודאי של פיגול אלא בזריקה שהיא סוף העבודה דכל שעתא קאי בספק שמא יחשב פסול
הותרה מכללה בצבור,
אחר בעבודה הבאה ויפקיע שם פיגול ממנו: מתקיף לה רב אשי. בין לרבה בין לרב חסדא ממאי דהאי וכל ערל עד דאיכא כולה
שנאמר איש איש כי יהיה
טמא לנפש, איש נדחה
ערלה משמע דנייתי זאת למעוטי זריקה למר לחומרא ולמר לקולא ות"ל זאת דקתני תנא מילתא אחריתי קאמר דילמא זאת דקתני
לפסח שני ואין צבור נדחה
תנא אמילתיה קאי ומיניה יליף דאינו פוסל בני חבורה הבאין עמו ומשום דכל ערל כל דהו משמע והכי קאמר יכול יפסול בני חבורה דכל
לפסח שני אלא עושין
ערל כל דהו משמע ושוב לא יאכל בו שום אדם: ת"ל זאת. עבודה שלימה בעינן בערלות ולעולם לא שנא שחיטה ולא שנא זריקה שוין:
בטומאה. ת"ל זאת חקת
הפסח, ודייק רבה מאי
בהאי זאת, אלא לאו הכי קתני
ואל תוכיח טומאה שהותרה מכללה בצבור ת"ל וכל ערל, אי איכא כולה ערלות פסלה ואי לא לא פסלה. וכי תימא הוא הדין לזריקה דאי אית בה כולה ערלות פסלה, ת"ל זאת, בשחיטה הוא דפסלה ערלה, בזריקה לא
פסלה, ומאי קולא דזריקה לדחוייה דאין מחשבת אוכלין פוסלה בזריקה כדאמרן. ורב חסדא אדרבה לאידך גיסא כולה ערלות פסלה בשחיטה מקצתה לא פסלה. וכי תימא הוא הדין לזריקה דבזריקה נמי לא פסלה עד
דאיכא כולה ערלות ת"ל זאת בשחיטה הוא דבעי כולה ערלות אבל בזריקה אפי' מקצת ערלה פסלה דזריקה חמורה היא משחיטה דלא מקבע פיגול בשחיטה אלא בזריקה, דתנן בזבחים פ"ב השוחט את הזבח לזרוק
דמו למחר או מקצת דמו למחר להקטיר אימוריו למחר או מקצתן לאכול כזית מבשרו למחר פיגול וחייבין עליו כרת, הנה לא מקבע הזבח פגול אלא מזריקה ואילך אבל בשחיטה לא, דאי אפשר לחשב בשחיטה לשחטו
למחר דהא היום שחט ליה. ובא רב אשי ודחה האי תירוצא. ואמר ממאי דהאי וכל דכתיב בערלה כולה משמע דלמא האי ולא כלום משמע דאפילו מקצת ערלה כתב רחמנא זאת עד דאיכא כולה ערלות לא שנא בשחיטה
ולא שנא בזריקה.