תמיד נשחט פרק
חמישי פסחים
סב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
האי
מחוסר מעשה כו'. הקשה ריב"א דבפ' אלו עוברין (דף מז:)
בהאי קרא פליגי. ושיתכפרו בו ערלים דקאמר שאין מנויין עליו
כד א מיי' פט"ו מהל'
א) זבחים ד: [ז. ח.],
ב) [יומא סג. ע"ש],
פסולי מוקדשין הלכה
קאמר ומשום מחשבת שלא למנוייו קאמרי אבל במנויין עליו ושחטו
מסיק כתישה בי"ט מי שרי משמע אי הוה שרי אמרינן הואיל
ג) לעיל מו: ביצה כא.,
ח:
למולים שהן נמי מנויין לזרוק דמו למנוייו ערלים שבהם לבדם
אע"ג דמחוסר מעשה ותירץ ר"י דהאי מעשה דמילה חשיב טפי א:
כה ב מיי' פ"ד מהל'
ד) לקמן עט., ה) [סא:
כי
לית ליה לקולא וכו'. נראה דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן
דהויא כולה זריקה לערלים מנוייו דכולי עלמא פסול ובערלים שאינן
ד"ה מה], ו) [שמות יב],
ק"פ הלכה ב:
כו ג מיי' פ"ב מהל' ביאת
ז) [לקמן עח:], ח) מכאן
מנויין ומשום מחשבת שלא למנוייו
דמדאוריי' לא שייך לחלק בין לחומרא
❖
❖
שייך לע"ב, ט) רש"ל מ"ז,
מקדש הי"ב:
פליגי ובהאי קרא דשלא למנוייו
בין לקולא ומדאוריי' לא אמרינן הואיל
בהאי קרא קמיפלגי ונרצה לו לכפר עליו
1
בזריקה מהכא נפיק בכל הקרבנות
כלל אפי' לחומרא וכן מוכח בר"פ שני
א) אעליו ולא על חבירו רבה סבר חבירו דומיא
לכפר עליו היינו זריקה עליו ולא על
שעירים (יומא דס"ב:) דקאמר רבינא
תורה אור השלם
רבינו חננאל (המשך)
דידיה מה הוא דבר כפרה אף חבירו דבר
הזורק לשם חבירו: רבה סבר
השתא דאמר ר"ח מחוסר הגרלה
1. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ
כו', פי' מחוסר מעשה
כפרה לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא
חבירו. דפסול משום שינוי בעלים
כמחוסר מעשה דמי פי' אם שחט שעיר
מילה. ופרקינן כי לית ליה
הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר
ורב חסדא סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא
❖
ויקרא א ד
לרב חסדא הואיל להקל
עָלָיו:
דומיא דידיה בעינן מה הוא דבר
יום הכפורים בחוץ היה פטור משום
אבל לחומרא אית ליה.
הוא בר כפרה הוא [הואיל] דאי בעי מתקן
כפרה כו': מתקן נפשיה. מל את
דמחוסר הגרלה אי לאו משום דחזי
ומתמהי' מאי שנא האי
נפשיה ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא
עצמו: הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים
לשעיר חיצון שלמים ששחטן קודם
(א)
ב)
תנא דאי איכא מקצת מבני
הגהות הב"ח
חבורה טמאין ומקצתן
חזי ליה לא לקי. ואע"ג דאיהו השתא
פתיחת ההיכל פטור מחוסר פתיחה
איתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר
ג)
(א) תוס' ד"ה כי לית וכו'
טהורין דפשיטא ליה דלא
לא סעד ליה ולא צריך למידי: אלא
כמחוסר מעשה דמי אלמא לית ליה
לוקה רבה אמר אינו לוקה רבה אמר אינו
ששחטן בחוץ קודם
פסלי הטמאין לטהורין
פתיחת ההיכל: (ב) ד"ה
דרב חסדא קשיא. השתא היכא
הואיל אפילו לחומרא ואין להקשות אי
אלא אוכלין הטהורין
לוקה אמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים
ערל וכו' וקשה לר"י
ולא חיישינן לטומאה
דלא מחוסר מעשה כגון זימון
מדרבנן היאך יתחייב פסח אחר הא
❖
חזי ליה השתא נמי חזי ליה ולא לקי רב
דאמר בריש:
ואי איכא מקצת מבני
אורחים דלאו מעשה הוא לית ליה
קמייתי חולין לעזרה לא היא כיון דלא
חבורה ערלים ומקצתן
חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל בשלמא
הואיל הכא גבי ערל דמחוסר מעשה
יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת
מולין דמספקא ליה. ואמר
דרבה אדרבה לא קשיא הכא מחוסר מעשה
ליה רבינא בטומאת בשר
מוסף רש"י
אית ליה הואיל: לקולא. לפוטרו
באחר וכן מוכח בכיצד צולין דאמר
היא היכי דמי כגון
התם דלא מחוסר מעשה אלא דרב חסדא
ממלקות: לחומרא. לפסול בפסחים:
רב לא זרק את הדם חייב לעשות
האופה מיו"ט לחול.
שנטמא מקצת אברין של
לאחר שסעד אפה, דהא
אדרב חסדא קשיא אמרי כי לית ליה לרב
זבח שהטמאין נשרפין
בטומאת גברי. שנמנו עליו טמאים
פסח אחר כו' ט)(תימה דהשתא לרב
ודאי לחול הוא (ביצה
והטהורין נאכלין ולא
וטהורים וכדפרישית לעילה): לא פסלי
אשי דמחשבת ערלים המנויין לכ"ע
חסדא הואיל לקולא לחומרא אית ליה אמר
כא.) לאחר שאכל וגמר
פסלי הטמאין לטהורין.
להן טמאין. לפסח על הטהורין:
פסל אף בזריקה וכשאינם מנויין איכא
סעודתו, דפשיטא לן דלא
ומי מצית לאוקמה
ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא קתני
חזיא ליה מידי האידנא עד
בטומאת בשר והא תאני
ערל וטמא משלחין קרבנותיהן.
מאן דמכשר וסברא משמע איפכא
הואיל וערלה פוסלת וטומאה פוסלת מה
אורתא שהוא חול (לעיל
סיפא דנין דבר שאינו
בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי
דהשתא כשאינה מנויין לא פסלה
מו:). לוקה. משום לא
נוהג בכל הזבחים היינו
טומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל
לאוכלו שאכילת בעליו מעכבת בו
כ"ש במנויין) ב:
תעשה כל מלאכה (שם)
.
ערלה מדבר שאינו נוהג
מאי שנא טומאה דפשיטא ליה
טומאה אף ערלה לא עשה מקצת ערלה ככל
הואיל ואי מקלעי ליה
בכל הזבחים הטומאה, ואי
דכתיב ו) לפי אכלו תכוסו: ואיבעית
אורחים. שיהו צריכין לפת
בטומאת בשר אמאי אינה
ערלה האי טומאה היכי דמי אילימא בטומאת
ומאי שנא ערלה דמספקא
אימא. לעולם בטומאת בשר ומאי
❖
זה היום (שם).
נוהגת בכל הזבחים מי
גברי ומאי לא עשה בה מקצת טומאה ככל
ליה. תימה לרשב"א דלמא טומאה
אינו נוהג בכל הזבחים אין מנהגא
משכחת בשר זבח טמא
שהותר, אלא בטומאת
פשיטא ליה משום דילפינן טומאת
בשאר זבחים שוה למנהגא בפסח
טומאה דאי איכא ארבעה וחמשה גברי
גברי ומאי אינה נוהגת
מוסף תוספות
גברי מטומאת בשר וכי תימא דמשמע
דאילו בשאר זבחים לר' יהושע דאמר
ג
טמאין וארבעה וחמשה גברי טהורין לא פסלי
בכל הזבחים דערל
א. מעשה גדול. תוס'
בכיצד צולין (לקמן דף עז.) אם אין
ליה דאי פשיטא לן בטומאת גברי
וטמא משלחין קרבנותיהן
להו טמאין לטהורין גבי ערלה נמי הא לא
שאנץ. ב. עיין תוס' שאנץ
וקריבין, דלא גריעי מנכרי
בשר אין דם אם בשר קיים לאכילת
דלא עשה בה מקצת טומאה ככל
פסלי דתנן למולין ולערלים כשר מאי שנא
שתמה כן. ג.
ותנן בשקלים נכרי ששלח
מה טומאת
אדם או חלב קיים לאכילת מזבח זורק
טומאה הוא הדין בערלה משום
עולתו ממדינת הים ושילח
בשר לא עשה בה מקצת
טומאה דפשיטא ליה ומאי שנא ערלה
עמהן נסכין קרבין משלו
טומאה ככל טומאות אף
את הדם ואילו פסח לא מהניא אכילת
דמחד קרא דלפי אכלו נפקי ותו לא
דמספקא ליה אלא בטומאת בשר ומאי לא
טומאת גברי כן. שם.
כו', ותנן נמי בגטין
מזבח לזרוק דם עליה אלא אם נשתייר
הוה שייך למילף מזמן מכל מקום מאי
ד. שם בגמ'. תנא הערל
השולח חטאתו ממדינת
עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה דאילו
כזית בשר כדתנן בכיצד צולין : דנין
קאמר דנין דבר שלא הותר מכללו
ב
ז)
הים מקריבין אותה בחזקת
והטמא פטורין מן הראיה,
איטמי חד מאברים האי דאיטמי שרפינן ליה
שהוא קיים כו'. ותנינן
בשלמא טמא וכו' אלא
דבר שלא הותר מכללו. ערלה במקום
כו' הא ע"כ איכא למילף טפי טומאת
בתורת כהנים ואם האכל
ערל מנלן, הא מני רבי
שאסרה דהיינו בפסח לא הותרה:
גברי מטומאת בשר דהוי טומאה
ואידך אכלינן ליה במאי אוקימתא בטומאת
יאכל מבשר זבח שלמיו
עקיבא דמרבי לערל
מדבר שלא הותר מכללו. זמן: ח)היכא
מטומאה ודמי ליה בכל צד מדנילף
וגו', יכול השוחט לערלים
כטמא וגו'. ה. [ועל זה]
בשר אימא סיפא דנין דבר שאינו נוהג בכל
ולטמאים יהא בלא ירצה,
לא שייך למימר דקאי.
אישתראי. טומאת בשר לאכילה
טומאת גברי מזמן דלא דמי ליה כלל
הזבחים מדבר שאינו נוהג בכל הזבחים ואל
תוס' שאנץ. ו. דלא בעי
ת"ל המקריב אותו בלא
אפילו קרבן ציבור שדוחה טומאה
וכיון דפשיטא לן בטומאה דגברי
ירצה ואין השוחט לערלי'
סמיכה דה"נ פריך פרק כל
יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים ומאי טומאה
הני מילי להקרבה אבל למיכלה
פשיטא לן נמי בערלה כיון שיש
ולטמאין בלא ירצה, מכאן
הגט (כח:) וכו' והא בעי
❖
אי נימא טומאת בשר אמאי אינו נוהג בכל
סמיכה ומשני בנשים. שם.
שהערל והטמא משלחין
להשוותם והיכי קבעי למילף ערלה
בטומאה לא דתנן בכיצד צולין (לקמן עו:)
קרבנותיהן דכהנים אכלו
הזבחים אלא פשיטא בטומאת גברי ומאי
חמשה דברים באין בטומאה ואין
מזמן ואומר ר"י דטומאת גברי נמי
להו וראוין הן. (ואפי')
אינו נוהג בכל הזבחים דאילו בכל הזבחים
נאכלין בטומאה כו': אלא פשיטא
איכא למימר דנילף טפי מזמן מדנילף
[אבל] בפסח לא ערל
ג
רבינו חננאל
ולא טמא אין משלחין
בטומאת גברי. שאפילו פסח שלא
מטומאת בשר משום דדנין פסול
ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ואילו בפסח
פסחיהן דהא איש לפי
וכי פליגי רבה ורב חסדא
הותר ליחיד טמא לשלח פסחו לעזרה
מחשבה מפסול מחשבה ולא תוכיח
ערל וטמא אין משלחין פסחיהן רישא
אכלו תכוסו כתיב והני לאו
בהא פליגי, וכפר עליו
לשחוט הותר לציבור טמאין להביא
טומאת בשר דלא הוי פסול מחשבה:
בני אכילה נינהו. ואמר
ואמרינן עליו ולא על
בטומאת בשר וסיפא בטומאת גברי א"ל אין
ערל משלח קרבנות וטמא משלח
רבינא שום טומאה פריך
חברו, רבה דייק עליו ולא
פסחיהן בטומאה אם רובן טמאין
שם טומאה קא פריך ואיבעית אימא סיפא
ולעולם רישא בטומאת
על חבירו סבר (דיקי')
כו'. כרבי עקיבא אתיא
נמצא שהותרה מכלל איסורה:
בשר סיפא בטומאת גברי.
בעינן חברו דפסול דומיא
נמי בטומאת בשר ומאי אינו נוהג בכל
איבעית אימא רישא וסיפא
דידיה מה הוא בר כפרה
דמרבי ערל כי טמא בחגיגה (דף ד:)
שמתחלתו
הזבחים דאילו ד) בכל הזבחים בין שנטמא
בטומאת בשר ומאי אינה
אף חברו דבר כפרה, אבל
ד דאי לאו הכי לייתי איהו גופיה
נוהגת בכל הזבחים, דאילו
ערל דלאו בר כפרה הוא
חלב ובשר קיים בין שנטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם ואילו בפסח נטמא
קרבנותיו וקשה לר"י (ב) בריש חגיגה
כל הזבחים בין נטמא חלב
אם זרק עליו לא פסול.
ובשר קיים ובין נטמא
ורב חסדא אמר האי נמי
חלב ובשר קיים זורק את הדם נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם במאי
(שם) טמא פטור מן הראייה שנאמר
בשר וחלב קיים, זורק את
בר כפרה הוא הואיל דאי
ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו
אוקימתא בטומאת בשר אימא סיפא דנין דבר שלא הותר מכללו מדבר שלא
הדם כדבעינן למימר קמן.
בעי מיתקן נפשיה ומכפר
בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו כו'
ואלו פסח נטמא חלב כו'
השתא נמי בר כפרה קרינא
הותר מכללו ואל תוכיח טומאה שהרי הותרה מכללה במאי אילימא
ודברים פשוטין הן. והאי
ביה. ומי אית ליה לרב
משמע דטמא אינו משלח שום קרבן
בטומאת
דפריך ואל תוכיח טומאה
חסדא הואיל והא איתמר
דבההוא קרא גופיה כתיבי שאר
שהותרה מכללה, בפסח
האופה מיום טוב לחול
קרבנות עולותיכם וזבחיכם וגו' ואומר ר"י דמכל מקום דווקא בחגיגה שתלויה בביאה קפיד קרא ואע"ג דכל הקרבנות כתיבי בקרא לא
שבא בטומאה פריך, דתנן
רב חסדא אמר לוקה רבה
פסח הבא בטומאה נאכל
אמר אינו לוקה הואיל
קאי אכולהו דהא מעשרות ותרומה כתיבי נמי התם ה ועוד קשה לר"י טמא איך משלח קרבנות והא בעי סמיכה ואפילו למאן דאמר
בטומאה שלא בא בתחלתו
ואי מקלעי ליה אורחין
ביאה במקצת לא שמה ביאה ליכא למימר אפשר דמעייל ידיה וסמיך דהא בפרק כל הפסולים (זבחים דף לג.) אמרינן כל הסומך ראשו אלא לאכילה.
חזי ליה וכו', הנה רבה
ורובו מכניס
מאי טעמא כל כחו בעינן ותירץ
ר"י דהכא מיירי בעופות וכן משני בכל הגט (גיטין דף כח:) אי נמי בבכור ומעשר דלא
הוא דאית ליה הואיל אבל
רב חסדא לית ליה הואיל
בעי סמיכה
כדתנן פרק שתי מדות
דף צב:) ובקרבן נשים ו
ליכא לאוקמי משום ערל: [וע"ע תוס' יבמות קד: ד"ה דאמר]:
(מנחות
אילימא