סב:
תמיד נשחט פרק חמישי פסחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אילימא
בטומאת בשר היכא הותרה. ואם תאמר והא ודאי
שמתחלתו לא בא. לא נאמרה הבאת עיקר פסח אלא לאכילה וכי
כז א מיי' פט"ו מהל'
א) לקמן עו:, ב) זבחים יא.,
❖
ג) ס"א שונין, ד) [ר"ה כה.
פסו"ה הל' יב:
טומאת בשר הותרה לזרוק הדם כדאמרינן בכיצד צולין
שרייה רחמנא לאיתויי בטומאה ברוב ציבור כדכתיב איש איש כי יהיה
שבועות יח:], ה) [מנחות
(ד' עז.) גבי חמשה דברים באים בטומאה ואע"ג דלא מישתריא
טמא וגו'ו) איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין אדעתיה למיכליה
טז:], ו) [במדבר ט],
שרייה: שעברה שנתו. שנולד אשתקד קודם ראש חודש ניסן והפרישו
באכילה דבכי האי גוונא הוי השתא הותרה לטומאת גברי לזרוק הדם
ז) [שמות יב], ח) [זבחים
תורה אור השלם
ב.], ט) [דברים טז],
לשם פסח וכי מטא ראש חדש ניסן
דאכתי לא ידע גמרא הא דפסח נאכל
י) [ויקרא א], כ) [צ"ל אחר
1. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח
ועברה שנתו תו לא חזי לפסח דכתיב
בטומאה ויש לומר דה"פ דנין דבר שלא
בטומאת בשר היכא הותרה אלא פשיטא
❖
ד"ה שקל], ל) צ"ל דאמר,
הוּא לַיְיָ אֲשֶׁר פָּסַח עַל
הותרה מכללו בפסח מדבר שלא הותר
זכר בן שנה ז) וקאי לשלמים כדילפינן
בטומאת גברי והיכא הותרה מכללה בציבור
בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם
מכללו בפסח ואל תוכיח טומאה
בפירקין דלקמן (ד' ע:) פסח בשאר
בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת
רישא בטומאת בשר סיפא בטומאת גברי
בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם
הגהות הב"ח
ימות השנה שלמים הוא: ושחטו בזמנו
שהותרה מכללה בפסח כי ההיא דלעיל
שמות יב כז
אין שם טומאה קפריך ואיבעית אימא כולה
וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
דנין דבר שאינו נוהג בכל הזבחים אלא
לשמו גרסי'. דהוה ליה שוחט שלמים לשם
(א) גמ' תלת מאה
2. וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים
בטומאת בשר והיכא הותרה בטומאת פסח
שמעתתא ביומא דשותא
פסח בזמנו: ר' אליעזר פוסל. טעמא
וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם עַזְרִיקָם
בפסח מדבר כו' וכי מוקי לה בטומאה
מתלת מאה רבוותא וכו':
בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה
דתנן א) פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה
דגברי ומאי הותרה מכללה בצבור
מפרש בפ"ק דזבחים [יא.] ומה פסח
(ב) שם בתלת ירחי הוה
וְעֹבַדְיָה וְחָנָן כָּל אֵלֶּה
❖
שלא בא מתחילתו אלא לאכילה מתיב רב
היינו בפסח כדפירש הקונטרס:
שמותרו בא שלמים שחטו לשם שלמים
קא שקיל ואזיל:
בְּנֵי אָצַל:
ורבי
דברי הימים א ח לח
יהושע מכשיר. ואע"ג דאיכא
בזמנו פסול שלמים שאין מותרן בא
הונא בריה דרב יהושע הפסח שעברה שנתו
ב)
3. וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים
מאן דאמר פסח בשאר ימות
פסח שחטן לשם פסח בזמן פסח אינו
ושחטו בזמנו לשמו וכן השוחט אחרים לשם
וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם עַזְרִיקָם
לעזי רש"י
דין שפוסל: ורבי יהושע מכשיר. דכל
השנה בעי עקירה בעברה שנתו מודו
בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה
פסח בזמנו ר"א פוסל ורבי יהושע מכשיר
א
❖
מוט"א. רגב אדמה.
וְעֹבַדְיָה וְחָנָן אֵלֶּה בְּנֵי
כ"ע דהיינו עקירתו ושלמים לשם פסח
זבחים שנזבחים שלא לשמן כשירין חוץ
טעמא בזמנו הא שלא בזמנו כשר ואמאי
שחיט :לימאהואילובזמנופסול
אָצַל:
❖
מפסח וחטאת ואי משום דנשחטו לשם
א
ח)
דברי הימים א ט מד
נימא הואיל ובזמנו פוסל שלא בזמנו נמי
כו'. פי' שיכול להמתין עד זמנו ויפסל
פסח קל וחומר הוא ומה שלא בזמנו
רבינו חננאל
פוסל אמר רב פפא שאני התם דאמר קרא
ולמאי דמסקינן בריש שני שעירים
שאינו כשר לשמו אחרים כשירים לשמו
ומותבינן אהא דאמרינן כל
מוסף רש"י
ואמרתם זבח פסח הוא הוא בהוייתו לא
(יומא סב:) דאין מחוסר זמן לבו ביום
בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין
1
ב
הואיל אם הוא לחומרא
פסח הבא בטומאה.
הוא לשום אחרים ולא אחרים לשמו בזמנו
דברי הכל הוא מיהא,
לגבי הואיל נרא' לפר' דמבו ביום פריך
שיכשרו אחרים לשמו. וכל טעמייהו
כגון רוב ציבור טמאין
הפסח שעברה שנתו שחטו
התם מפרש: שלא בזמנו. לא פסיל
דשלא בזמנו משמע אפי' בי"ד שחרית ג
שהוא פסול לשום אחרים אחרים פסולין
(לקמן עו:). שלא
בזמנו בי"ד לשם פסח וכן
ולהכי פריך הואיל בזמנו בו ביום
ליה רבי אליעזר אם שחטו לשם פסח
בא מתחילתו אלא
השוחט קדשים אחרים
לשמו שלא בזמנו שהוא כשר לשום אחרים
לאכילה. כשנצטוה עיקר
לשם פסח בי"ד פסול ורבי
פסול שלא בזמנו נמי פסול :
כדאמר ליה ר' יהושע ומה שלא בזמנו
ד
אחרים כשרים לשמו ר' שמלאי אתא לקמיה
פסח לאכילה נצטוה,
שאני התם דאמר קרא הוא. וא"ת
יהושע מכשיר, ואפילו
שאינו כשר לשמו אחרים כשירים לשמו
דכתיב לפי אכלו, וכי
לרבי אליעזר דפוסל אינו
דרבי יוחנן א"ל ניתני לי מר ספר יוחסין א"ל
והא מק"ו דריש ליה רבי
ולא מיהדר רבי אליעזר לדידי שלא
שרייה רחמנא למיתי
פוסל אלא השוחט בי"ד
מהיכן את א"ל מלוד והיכן מותבך בנהרדעא
בטומאה מאיש נדחה
לשם פסח אבל בשאר
אליעזר בפ"ק דזבחים (ד' יא.) ומה
בזמנו נמי אחרים פסולים לשמו ואמאי
ואין צבור נדחין, אדעתיא
ימות השנה מכשיר, ואמאי
א"ל אין ג) נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים
פסח שמותרו בא שלמים כו' כדמייתי
לרב חסדא דאמר לחומרא אמרינן
למיכליה שרייה (לקמן
נימא הואיל ובזמנו פסול
וכל שכן דאת מלוד ומותבך בנהרדעא כפייה
בקונטרס. וי"ל דע"י ק"ו משמע ליה
הואיל נימא הכא הואיל ואלו זמנו הוה
עו:). הפסח שעברה
כך שלא בזמנו פסול דהא
שנתו. דתו לא חזי לפסח,
לחומרא הוא. ופרקינן
לר' אליעזר דהוא בהוייתו יהא לא הוא
ושחיט לשמו מיפסיל הכא הכי נמי
וארצי א"ל ניתנייה בג' ירחי שקל קלא פתק
ד)
סתמיה שלמים (זבחים
שאני התם דרחמנא
לשם אחרים ולא אחרים לשמו ועל ידי
ליפסיל כדקאמר גבי ערל הואיל ואי
ביה א"ל ומה ברוריה דביתהו דר"מ ברתיה
יא.). ושחטו בזמנו
אכשריה שנאמר ואמרתם
לשמו. דהוה ליה שוחט
הוה מל פסיל השתא נמי פסיל: שלא
כך דריש דשלא בזמנו דכשר לשם
זבח פסח הוא לה' הוא
דר"ח בן תרדיון דתניא תלת מאה שמעתתא
שלמים לשם פסח (שם).
בהוייתו יהא. כלומר הפסח
בזמנו שהוא כשר לשם אחרים. דנפקא
אחרים אחרים כשרים לשמו דהא
(א) ביומא מג' מאה רבוותא ואפ"ה לא יצתה
וכן השוחט אחרים.
הוא שישחט לשם פסח
לן לקמן (ע:) מוזבחת פסח צאן ובקרט)
איתקוש אהדדי אבל אי לאו ק"ו לא
אחד מכל הזבחים (שם).
בי"ד ולאפוקי קדשים
ידי חובתה בתלת שנין ואת אמרת בתלתא
שקל קלא. פיסת רגבים
אחרים לשם פסח דלא,
דפסח שניתותר לאחר הפסח קרב
הוה דרשינן אלא לא הוא לשם אחרים
ותו לא: מה בין לשמו ושלא לשמו
ירחי (ב) כי שקיל ואזיל א"ל רבי מה בין לשמו
ולא הפסח לשלמים,
(ר"ה כה. ושבועות יח:)
שלמים ואף קודם הפסח נמי נפקא לן
מוט"א בלע"ז (ר"ה
דבעינן הוא בהויתו יהא.
ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו א"ל הואיל
לאוכליו ושלא לאוכליו. תימה מאי קא
בפ"ק דזבחים [ח:] מקרא אחרינא מואם
שם) פתק ביה. זרק
לשמו בזמנו דהוא אם
בו (שבועות שם וע"ז
וצורבא מרבנן את תא ואימא לך לשמו ושלא
ישחט לשם אחרים פסול,
בעי הא גמר לעיל מקרא דמקצת
מן הצאן קרבנו לזבח שלמיםי) דבר הבא
יז:). הקדים מולים
שלמים נמי אם ישחטו
אוכלים לא פסלי ונראה לרשב"א
מן הצאן דהיינו פסח יהא לזבח שלמים:
לשמו פסולו בגופו לאוכליו ושלא לאוכליו אין
לערלים. בשחיטת פסח
לשם פסח פסולין לשמו,
אחרים כשירין לשמו. דהא איתקש
דמיבעיא ליה אמאי לא גמרינן לשמו
מיירי, דשחט סימן ראשון
שלא בזמנו, דהוא כשר
פסולו בגופו לשמו ושלא לשמו א"א לברר
למולים, סימן שני לערלים
לשם שלמים, גם שלמים
ושלא לשמו דכשר מלאוכליו ושלא
פסולו לשם אחרים ופסול אחרים
איסורו לאוכליו ושלא לאוכליו אפשר לברר
❖
(מנחות טז:).
לאוכליו: לשמו ושלא לשמו ישנו
נמי לשם פסח כשרים.
לשמו: ספר יוחסין. מתני' דדברי
ניתני לי מר ספר יוחסין.
איסורו לשמו ושלא לשמו ישנו בד' עבודות
בציבור כו'. תימה לר"י מאי איריא
הימים: אין שונין. ספר יוחסין לא
פי' אמר לו למדני ספר
לאוכליו ושלא לאוכליו אינו בארבע עבודות
דברי הימים. שקל קלא
דאינו בציבור תיפוק ליה דאפי' ביחיד
ללודים כו'. לדחוייה איכוון. ל"א לפי
מוסף תוספות
פתיק ביה, נטל אבן זרק
לשמו ושלא לשמו ישנו בציבור כביחיד
שאינן מיוחסין: כ)לא יצתה ידי חובתה.
אינו נוהג אלא בפסח גרידא:
א. [ו]הלכך כשר. תוס'
עליו, כלומר גער בו.
פסולו בגופו ואי אפשר לברר
לאוכליו ושלא לאוכליו אינו בציבור כביחיד
לא יכלה לשנותה בשלש שנים: שקל
שאנץ. ב. [ד]זמן הראוי
שאלו, מה בין לשמו ושלא
לשמו לאוכליו ושלא
לבו ביום אין זה חסרון
קלא. מוט"א: בהדי דקא שקיל ואזיל
איסורו חדא מילתא היא.
רב אשי אמר פסולו בגופו וא"א לברר איסורו
זמן. רש"י יומא סב:
לאוכליו, שהשוחט לשמו
א"ל. ר' שמלאי לר' יוחנן: מה בין לשמו
דס"ל דאי לאו טעמא דאי אפשר לברר
חדא מילתא היא דמה טעם אמר פסולו בגופו
ושלא לשמו פסול,
ג. קודם המנחה קודם
שעברו שש שעות. תוס'
ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו. מאי
איסורו לא קרי ליה בגופו הואיל
והשוחט לאוכליו ושלא
משום דא"א לברר איסורו אמר רמי בר רב
שאנץ. ד. שהרי לבו ביום
לאוכליו כשר. אמר ליה
ומחשבה היא כדלעיל אבל ר' יוחנן לא
שנא דלשמו ושלא לשמו פסול לאוכליו
יודא א"ר מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן
הוא. שם. ה.
לשמו ושלא לשמו פסולו
כדאמרינן
ושלא לאוכליו כשר: פסולו בגופו.
דייק בהכי וקרי ליה שפיר פסולו בגופו
במסקנא. שם. ו. דחשיב
בגופו שהוא פסח ושחטו
של חכמי' וכהה מאור עיניהם אמר מר זוטרא
והוי דבר מסוים. שם.
לשם שלמים שינה הזבח
ושינוי בעלים נמי אי אפשר לברר
מחשבה בגופו של קרבן אבל מחשבת
2בין אצל 3לאצל טעינו ד' מאה גמלי דדרשא
עצמו במחשבתו, לאוכליו
אוכליו פסול דבר אחר הוא: אי אפשר
איסורו ולהכי לא קחשיב ליה לעיל:
ושלא לאוכליו לבריא
ערלים למולים נמי ליתיה לכולה
תניא אחרים אומרים הקדים מולים לערלים
לברר. דמה חלק לשמו ומה חלק שלא
ה)
ולחולה אין הזבח פסולו
בגופו כי הזבח בכשרותו
כשר ערלים למולים פסול מאי שנא מולין
ערלה. משמע דהוה ניחא
לשמו אבל אוכליו אפשר לברר חלק
עומד. לשמו ושלא לשמו
ליה אי הוה תני בתרוייהו כשר וא"ת
אוכליו לצד זה וחלק חולה וזקן בצד
לערלים דכשר דכולה ערלה בעינן וליכא
אי אפשר לברר איסורו,
אדרבה בתרוייהו הוה ליה למיפסל
אחר אי נמי לברר אם אמת מחשבתו
כלומר לא יתכן להיוודע
ערלים למולין נמי כולה ערלה בעינן וליכא
איזה צד של זבח לשמו
דהא ר"מ איתליה מפגליםבחצי מתיר ה
אם אין בה ממש כגון יאכילנו לראויין
ואיזה צד שלא לשמו כדי
ואחרים היינו רבי מאיר וי"ל דלא אמר פיגול בחצי מתיר אלא במפרש
ונמצאת מחשבתו בטילה למפרע ולשאינן ראויין יחזור דמיהן וכך
שתניח האיסור ותאכל
שמעתי: אינו בארבע עבודות. דאין מחשבת אוכלין בזריקה:
סימן ראשון או שני לערלים דהוי דבר מסויים כדמוכח בפ"ב דזבחים
המותר. לאוכליו ושלא
לאוכליו אפשר לברר
(ד' ל.) ובקונטרס הביאה אמר ליה אביי מי סברת אינה כו' ישנה
מחשבת אכילה לא שייכא בקרבן ציבור דלא שייכא אלא בפסח:
איסוריה החולה אסור
תשש כחן. שנגנזו מהן טעמי תורה שהיו בו: נגנז. נשתכח:
לשחיטה מתחלה ועד סוף דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו וסימן שני
והבריא מותר. לשמו ושלא
מאצל לאצל. שני מקראות הן ופרשה גדולה ביניהן ולאצל ששה
חוץ למקומו ולמה ליה לפרושי הוה ליה למימר בסתם אלא ודאי לא אמר
לשמו ישנו בארבע עבודות
לאוכליו ושלא לאוכליו
ר' מאיר מפגלי' בחצי מתיר אלא במפרש ועוד נראה דאפילו אמר
בנים וקא חשיב ואזיל הבנים וסיפא דפרשתא אלה בני אצל:
אינו אלא בשחיטה.
בחצי סימן לאו כלום היא אלא דווקא בסימן שלם דפריך התם והרי
וכדרבא
ו
כדאמרן במכסת תכוסו.
לשמו ושלא לשמו ישנו
קמיצה דכי לחצות דמי ופליגי ומשני התם נמי דאמרי' קומץ דמנחה חוץ לזמנו דלבונה חוץ למקומה והרי קומץ דמנחת חוטא דליכא לבונה ופליגי
ל)
בקרבן צבור כביחיד דבין
ומשני לא פליגי כו' ואמאי לא קאמר דפליגי דאמר חצי קומץ חוץ לזמנו וחצי חוץ למקומו אלא על כרחיך דבר המסוים ושלם בעינן:
זה ובין זה שלא לשמו
לימא פסול. לאוכליו ושלא
לאוכליו לא משכחת לה בצבור, דליכא בצבור זבחי שלמים אלא שני כבשי עצרת הבאין עם שתי הלחם כדכתיב והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני וגו' קדש יהיו לה' לכהן, לכהן הם ולא לצבור.
אמר רב אשי פסולו בגופו ואי אפשר לברר איסורו דבר אחד הן, והכי קאמר, מה טעם איסורו בגופו שאי אפשר לברר איסורו. מתני' שחטו למולין ולערלים לטהורין ולטמאין כשר. תניא אחרים אומרים הקדים מולים
לערלים כשר הקדים ערלים למולים פסול. מפורש בסוף הוריות מאן אחרים ר' מאיר.