תמיד
נשחט פרק
חמישי פסחים
סג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לימא
קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא וכו'.
וכדרבא. בפ"ב דזבחים (א): עדיין היא מחלוקת. גבי תפוס לשון ראשון
א) [זבחים ל. ב"ק עב.]
א [מיי' פ"א מהל' פסולי
חולין כט: לו. קכח., ב) גי'
המוקדשין הל' יח ופ"ד
דאיפלגי בה ר' מאיר ור' יוסי באומר הרי זו תמורת עולה תמורת
בפ' שני דזבחים (ד' ל.) פליגי אביי ורבא אליבא דר"מ
רש"ל רבא [ורש"א גורס
מהל' שחיטה הל' יג]:
שלמים הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר דתפוס לשון ראשון רבי
דאביי אמר בלחצו' מודה ר' מאיר ורבא אמר עדיין היא מחלוקת והתם
כח ב מיי' פ"ד מהל'
רבה], ג) תרומות פ"ג
יוסי אומר דבריו קיימים דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואיבעיא להו
נמי סבר ר' מאיר תפוס לשון ראשון ולחצות מפרש בקונטרס חציה תרומות הל' טז
[מ"ח], ד) מנחות טז. [יז.
זבחים קי.], ה) מנחות עח:,
טוש"ע י"ד סימן שלא
אמר חציה עולה וחציה שלמים מי
תמורת עולה וחציה תמורת שלמים
א
ו) [עי' תוס' חולין פה. ד"ה
סעיף מה:
מודה בה ר' מאיר או לא מי אמרינן
ונראה כפירוש ר"ח דמפרש לחצות
לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא
כט ג מיי' פ"ב מהל'
א)
ואין דנין וכו' מה שהניחו
טעמא דרבי מאיר משום דנמלך הוא
לחצי היום יחולו שניהם וקאמר אביי שבועות הל' י"א
בתימ'], ז) [עי' תוס' יומא
בסוף וכדרבא דאמר רבא עדיין היא מחלוקת
כט. ד"ה אלא אפילו],
סמג לאוין רמא טוש"ע
וכיון דחל שם עולה תו לא פקע אבל
דהתם מודה ר"מ כיון דבשעת אמירה
הילכך הקדים מולין לערלים מולין חיילי
ח) חולין ל., ט) [מנחות
י"ד סימן רי סעיף א:
כי אמר לחצאין ליכא למימר הכי או
אינם חלים ולחצי היום יחולו שניהם
ל ד מיי' פט"ז מהלכות
טז.], י) [צ"ל לפני ד"ה
ערלים לא חיילי הקדים ערלים למולין ערלים
דילמא כיון דפשטא ביה קדושת עולה
ורבא סבר דאפילו התם פליג רבי
ור'], כ) [שמות לד],
פסולי מוקדשין הל' ח:
חיילי מולין לא חיילי אמר רבה לא לעולם
לא ה מיי' פ"א מהל'
ל) [לקמן סד.], מ) [שם],
ב)
ברישא תו לא חיילא קדושת שלמים
מאיר כמו בשחיטה דאינה אלא לבסוף
❖
נ) [שם], ס) [שמות לד],
ק"פ הל' ה:
קסברי אחרים א ישנה לשחיטה מתחלה ועד
ואמר אביי בהא ודאי מודי ר"מ רבא
דאין כאן אלא משהו אחד לחול לשניהם
ע) [משפטים פרשה כ],
סוף והכא במאי עסקינן כגון שגמר בלבו
פ) צ"ל זבחי, צ) [ועי' תוס'
אמר עדיין היא מחלוקת ואותביה רבא
ולר' מאיר חייל קמא ולהכי לערלים
ב"מ מג: ד"ה החושב],
לאביי מהשוחט את הזבח לאכול כזית
ולמולים ערלים חיילי דאמרינן תפוס
לתרווייהו בין למולין בין לערלים והוציא בפיו
רבינו חננאל
ק) [ועי' תוס' ערכין ה.
בחוץ כזית למחר דקא פליג ר' יהודה
לשון ראשון אבל אי ישנה לשחיטה
לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה
ד"ה אדם יודע שאין ערך
נימא קסברי אחרים אינה
לפחות מבן חדש כו'],
אדרבנן ואמר כר' מאיר תפוס לשון
מתחלה ועד סוף כיון שיש שהות
לשחיטה אלא לבסוף, וכי
שחיטה בערלים ובהא פליגי דר"מ סבר לא
ר) [וע"ע תוס' תמורה ד:
אמר הריני שוחט למולין
ראשון דקאמר זה הכלל כל שמחשבת
לשניהם לחול חיילי תרווייהו ולא
בעינן פיו ולבו שוים ורבנן סברי בעינן פיו ולבו
ד"ה רבא וכו' דבירושל' יש
ולערלים אסוף שחיטה
קרא להכשיר]:, זמן קדמה למחשבת מקום פיגול
אמרינן תפוס לשון ראשון אלא דוקא
❖
קא מכוון דאמר הריני
שוים וקסבר ר' מאיר לא בעינן פיו ולבו שוין
וחייבין עליו כרת לא שנא בעבודה
אי אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף
שוחט, ואינה לשחיטה
ורמינהו המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר
אלא לבסוף ובסוף שחיטה
ג)ב
אחת ולא שנא בשתי עבודות שחישב
דאין להם שהות לחול לשניהם כדפרי'
חלו נמולים, ולא אשתייר
הגהות הב"ח
מעשר ואמר תרומה או שאיני נכנס לבית זה
בעבודה שניה מחשבת פסול בתר
ולא דמי לתמורת עולה ותמורת שלמים
ג
רווחא לערלין למיחל,
(א) רש"י ד"ה וכדרבא
ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר
לפיכך הפסח ההוא כשר.
מחשבת פיגול לא מפקע ליה מיד
דיותר אמרינן תפוס לשון ראשון כי
בפ"ב דזבחים. נ"ב דף ל'
וכדרבא דאמר עדיין היא
פיגול דתפוס לשון ראשון ורבנן סברי
לא אמר לחצות שיש לשניהם שהות
כלום עד שיהו פיו ולבו שוין אלא אמר אביי
❖
ע"א:
מחלוקת. ועיקר דהא
אף בגמר דבריו הוא נתפס והויא לה
לחול מכי אמר לחצות דהתם כיון
שמעתא דרבא בשחיטת
רישא דאמר סימן ראשון למולין וסימן שני אף
קדשים פ"ב דתנן הרי
בחדא עבודה עירוב מחשבות ולא
דאמר תמורת עולה ואפילו חציה
לערלים דבסימן שני נמי פתיכי ביה מולין
זו תמורת עולה תמורת
גליון הש"ס
קרב המתיר כמצוותו ואנן בעינן דלא
פשטה בכולה ותו לא מצי חייל תמורת
שלמים הרי זו תמורת
סיפא דאמר סימן ראשון לערלים סימן שני
ליהוי ביה פסול אחרינא דהרצאה
שלמים אבל מולים וערלים כי אמרי
מתני' השוחט את הפסח
עולה דברי ר' מאיר,
למולים דבסימן ראשון הא לא פתיכי ביה
על החמץ. עי' שאגת אריה
ר' יוסי אמר אם לכך
כתיב ביה אלמא מאן דאית ליה תפוס
ישנה לשחיטה כו' הואיל ויכולים לחול
ובתשובת פני יהושע ח"א
נתכוון וכו', איבעיא להו
מולין ור' מאיר לטעמיה דאמר ד)מפגלין בחצי
זה אחר זה חיילי תרוייהו אף על גב
לשון ראשון אפילו לחצאין אית ליה דהא
❖
סימן י"ג:
הרי זו תמורת עולה
מתיר ורבנן לטעמייהו דאמרי אין מפגלין
זיתי טובא יש בזבח ופליג ר' יהודה
דסבירא ליה בעלמא תפוס לשון
תמורת שלמים לחצות
ד
בחצי מתיר: מתני' $ השוחט את הפסח על
ולא
מאי, אמר ר' מאיר מי
ראשון: הספיק לומר למולים
ואמר ליה אביי מי סברת אינה
ה)ה
אמרי' בהא מודי רבי מאיר
מוסף רש"י
כו'. תימה לרשב"א א"כ מאי איריא
לשחיטה אלא לבסוף וחדא מחשבה
החמץ עובר בלא תעשה ר' יהודה אומר אף
דכיון דאית ליה רווחא
אינה לשחיטה אלא
היא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף
דקתני הקדים מולים לערלים אפילו
מהשתא ועד לחצות חיילן
התמיד רבי שמעון אומר הפסח בארבעה
ו)
בסוף. אין השחיטה
תרוייהו, או דלמא בהא
כו' וכגון דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו
הקדים ערלים כשר אם הספיק לומר
עשר לשמו חייב ושלא לשמו פטור ז) ושאר
קרויה שחיטה אלא בסופה
נמי פליג רבי מאיר משום
ושני חוץ למקומו ור"מ סבר מפגלין
למולים קודם גמר שחיטה: דלאימת חיילא לכי מטיא
(חולין כט:) אין שחיטה
כל הזבחים בין לשמן ובין שלא לשמן פטור
רבי מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו
נקראת אלא לבסוף,
חצות, הא בההיא שעתא
בסימן אחד מכלל דרבא דאותביה
ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב ושאר
ונפקא מינה לענין המחשב
חיילה לה תמורת עולה
ח)
שוין. מכאן מדקדק ר"י דהא
מהא ס"ל אליבא דר' מאיר ור' יהודה
בקדשים חוץ למקומם
ולית לה לתמורת שלמים
כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן חייב
דאינה לשחיטה אלא לבסוף וכולה
דקרי בכל דוכתי צ)פיגול פסול מחשבה
או חוץ לזמנן או
רווחא למיחל. אמר אביי
מחשב שלא לשמן, אינה
חוץ
מן החטאת ששחטו שלא לשמה:
היא היא, רבא אמר
מחשבה בסוף שחיטה הואי והוה ליה
לאו דוקא דאינו פיגול עד שיוציא
מחשבה אלא אם כן
בהאי נמי פליג ר' מאיר
גמ' אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם אינו
חדא מחשבה ונמלך ליכא למימר דהא
בשפתיו דאי במחשבה תליא מילתא
חישב בסוף שחיטה (ב"ק
משום דלאימת חיילא לכי
בשני זיתים חישב ואפילו הכי פליג.
בשלא הספיק לומר למולים אמאי
עב.). ישנה לשחיטה
מטיא חצות, ההיא עת
חייב
עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק
מתחילה ועד סוף. וכל
רחקה, הא בההיא שעתא
והיינו דאמרינן הכא לימא קסברי
פסול לר' מאיר הלא גמר בלבו נמי
כמה דחשיב הויא מחשבה
לומר למולים: המתכוין לומר תרומה כו'. אפילו אי דברים
חילה לה תמורת עולה
אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכל מחשבת שחיטה לא מהניא אלא
(שם). מפגלין בחצי
ולית ליה לתמורת שלמים
אם כן חישב בגמרה וכדרבא דאמר התם עדיין היא מחלוקת באומר
שבלב לא הוו דברים גבי ההוא דזבין לניכסי' אדעתא למיסק לארץ
מתיר. פיגל בקומץ ולא
רווחא למיחל. אמר רבא
בלבונה, שהקטיר קומץ על
לעולם קסברי אחרים
לחצאין וע"כ אית ליה לרבי מאיר אינה לשחיטה אלא לבסוף ואחרים
ישראל ובעידנא דזבין לא אמר (קדושין דף מט:) התם אינו טועה
מנת לאכול זית מן השירים
ישנה לשחיטה מתחלה
היינו ר"מ הילכך בגמר שחיטה אין שהות לומר שני דברים והיכא
בדיבורו אבל הכא דברים שבלב הם ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי
ב
חוץ לזמנו, פיגול
ועד סוף ובגמר בלבו
(זבחים
שטעה בדיבורו : וסימן שני אף לערלים דפתיכי מולין וכו'. וא"ת
קי.). פסול הוא דלא חזי
דהקדים מולין לערלים בסוף שחיטה מולין חיילי כולה הקדים ערלים
למולין ולערלים והוציא
גק)
שלא בזמנו לשמו (חולין
בפיו לערלים, דלא הספיק
למולין ערלים חיילי כולה והוה ליה כולה ערלה ופסלה: והכא במאי
א"כ אמאי קאמר הקדים מולין אפילו לא הקדים נמי אלא ששחט
. שלא לשמו. דשחטו
לומר למולין עד שנגמרה
ל.)
עסקינן. דקתני הקדים ערלים למולין פסול כגון שגמר בלבו להוציא
סימן ראשון למולים ולערלים וכן שני ואומר ר"י דקמ"ל דאפילו לא
לשם שלמים, חייב. דפסח
השחיטה לערלים. דרבי
לאחר זמנו קרב שלמים,
מולין אחר ערלים ולומר לערלים ולמולין. כל מחשבה דקדשים מוציא
פירש אף לערלים אלא ששחט שני לערלים סתמא כיון ששחט סימן
מאיר סבר לא בעינן פיו
וזה שנשחט לשלמים זבח
ולבו שוין, אלא כיון
בפיו הוא: לא בעינן פיו ולבו שוין. והלך אחר פיו ואיכא כולה ערלה
ראשון למולים מסתמא אף לערלים קאמר וכן בסיפא דקתני ערלים
. או
כשר הוא
שהוציא בפיו ערלים לא
(שם)
ואע"פ שלא היה בלבו אלא למקצתה: שאיני נהנה לזה. לאיש הזה: לא
למולים פסול אפילו הקדים מולין פסול אם פירש שני לערלים דוקא
לזורק. הכהן הזורק
חיישינן במה שהיה בלבו,
❖
(מנחות עח: מכת"י).
הילכך פסול. ורבנן סברי
אמר כלום. וסתם משנה היא ור"מ היא: סימן שני אף לערלים גרסינן.
אלא הא קמ"ל דאע"פ ששחט סימן ראשון לערלים סתם לא אמרינן
בעינן פיו ולבו שוין.
בסימן ראשון לא היה דעתו אלא למה שהוציא בפיו ובסימן שני היה
כיון ששחט סימן שני למולים גלי אדעתיה דבסימן ראשון אף לערלים
ומותיב אביי המתכוין
קאמר וכשר: השוחט פסח על החמץ עובר בלא תעשה.
מוסיף על מחשבתו הילכך כי הקדים ערלים למולין נגמר סימן ראשון
אומר
לומר תרומה ואמר מעשר
מוסף תוספות
מעשר ואמר תרומה, עולה
בערלים: ור' מאיר לטעמיה דאמר. במנחות מפגלין בחצי מתיר דתנןט)
ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב ר) דובתוספתא
ואמר שלמים, שאיני נכנס
א. וקשה לר' א"כ היכי
פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ כלומר חישב בהקטרת
דמכילתין (פ"ד) תניא בהדיא השוחט את הפסח על החמץ בי"ד עובר
לבית זה ואמר לזה, נתכוין
אמר אביי בהא ודאי מודה
האחד על מנת לאכול מן השיריים למחר ר"מ אומר פיגול וחכ"א אין
בלא תעשה והפסח עצמו כשר ויוצא בו ידי חובתו בפסח:
לומר שאיני נהנה לזה
ר' מאיר והא בהדיא
ואמר לזה לא אמר כלום
בתמורה בפ' כיצד
בו כרת עד שיפגל בכל המתיר: יש פיגול. במחשבת חצי מתיר והאי
או
עד שיהא פיו ולבו שוין.
מערימין (כו.) בגמרא
חצי מתיר הוא דשחיטה בשני הסימנין היא: י) פתיכי. מעורבין: מתני' השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. דלא תשחט על חמץ
קשיא הדא מתני' לרבי
פליגי ר' מאיר ור' יוסי
וגו' : אף התמיד. של בין הערבים דערב הפסח ששחטו על החמץ וטעמא יליף בגמ' : ר"ש אומר הפסח בי"ד. ששחטו על החמץ: לשמו חייב.
כ)
ל)
מאיר, דהא סתמא היא
בחציה עולה וחציה
שלמים. תוס' שאנץ.
וקיימא לן סתם מתני'
משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא (ושמה שחיטה): ושלא לשמו פטור. דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה לאו שמה
רבי מאיר. ופירק אביי
[ד]לא היה בדעתו
ב.
שחיטה. והכי אית ליה לר"ש בכל דוכתי בכיסוי הדם (חולין דף פה.) ובאותו ואת בנו (שם פא:) ובתשלומי ארבעה וחמשה (ב"ק דף ע.): ושאר כל
רישא כגון ששחט סימן
להוציא בשפתיו יותר,
הזבחים. ששחטן בי"ד לאחר חצות על החמץ בין לשמן ושלא לשמן ואע"ג שכשירין הן כדתנן (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין:
ראשון למולין וסימן שני
אלא שאילולי הוה ידע
למולין ולערלים דפתיכי
שלא יעלה לא"י לא היה
פטור. כדמפרש בגמ'מ) בעידנא דמחייב אפסח לא מיחייב אשאר זבחים: ובמועד. בתוך הפסח אם לשמו שחטו לפסח על החמץ פטור מלא תשחט
[מוכרם]. שם. ג. שלא
מולין בכולה שחיטה.
דפסח שלא בזמנו לשמו פסול והויא לה שחיטה שאינה ראויה: שלא לשמו. אלא לשם שלמים: חייב. דלהכי קאי והויא לה שחיטה ראויה וחייב משום
סיפא דאמר סימן ראשון
היה מתכוין לומר מה
שאמר. שם. ד. נ"א. תרי
לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא ואיכא מלקות נמי דשחיטה: ושאר כל הזבחים. ששחטן במועד על החמץ: בין לשמן בין כו' חייב. דהא
לערלים וסימן שני למולין
ורבי מאיר לטעמיה דאמר
קראי כתיב חד לא תזבח
כשירין הן ובגמ'נ) מפרש דקרא אשאר זבחים נמי אזהר: חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. דפסולה היא כדתנן בזבחים (שם) חוץ מן הפסח
מפגלין בחצי מתיר. וכיון
על חמץ דם זבחי בפ'
גמ'
והחטאת וטעמא משום דכתיב בשחיטה חטאת היא מעוטא היא ולא הנשחטת שלא לשמה: עד שיהא החמץ לשוחט כו'. ואע"ג דכתיב על חמץ
ששני הסימנים מתירין
ואלה המשפטים ואידך לא
הזבח, אם פיגל באחד מהן
תשחט על חמץ דם זבחי
סתמא אם היה חמץ לאחד שאינו מבני חבורה ואפילו ישנו עמו בעזרה ואלו השוחטין פסחיהן רואין אותו והתרו בהן אין עוברין כדמפרש לקמיה [ע"ב]
שהוא חצי המתיר הרי זה
בפ' כי תשא ואע"ג דשנה
מדכתיב לא תשחט ולא יליןס) כל שישנו בהלנה ישנו בשחיטה ואם יש לא' מהן כולן עוברין: לזורק. הדם דזריקה נמי איתרביא במכילתאע) מדם זבחיךפ):
פיגול, כדתנן פיגל בקומץ
הכתוב אין הקרבן נפסל
בעל ולא בלבונה בלבונה ולא
בכך וגו'. שם.
בקומץ רבי מאיר אומר פיגול וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ורבנן כיון דפתיכי מולין בהאי שחיטה אין מפגלין בחצי מתיר. וקימ"ל דבמפגלין בחצי מתיר פליגי. ירושלמי אין
מחשבת אוכלין בזריקה מדרבא בשם ר' יוחנן שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר. נעשה משעה ראשונה כמי ששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו. רבי שמלאי אתא לגבי רבי יוחנן אמר ליה
אלפני הגדה, אמר ליה מסורת בידינו מאבותינו שלא ללמד הגדה לא לבבליים ולא לבני דרום שהן גסי הרוח ומיעוטי התורה, ואתה נהרדעי ודר בדרום, ועוד מעט קטן. מתני' השוחט את הפסח על
החמץ עובר בלא תעשה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי [נ"א: לא תשחט על חמץ דם זבחי]. רבי יהודה אומר אף התמיד מדכתיב זבחי. רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשם פסח חייב,
שלא לשמו כיון שנפסל
אינו עובר עליו משום
שוחט
על
חמץ דשחיטתו לאו שחיטה היא
וכן שאר דבריו זה כללם. אמר רבי שמעון בן
לקיש
לעולם אינו חייב עד שיהא
חמץ לשוחט או לזורק,