תמיד
נשחט פרק
חמישי פסחים
סה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
החולב
כגרוגרות. הקשה ה"ר אפרים דתנן בפ' המוציא (שבת
ועולה גופה מנלן. שמתן דמה במקום שיש תחתיו יסוד למעוטי מזרח
נב א מיי' פ"ח מהל'
א) [זבחים נז. ע"ש],
ב) [תוספתא פ"ד ה"ט],
שבת הלכה ז:
ודרום חוץ מאמה למזרח אצל צפון ואמה לדרום אצל מערב דהכי תנן
עו:) דשיעור המוציא חלב כדי גמיאה ושיעורי שבת הן
נג ב שם הלכה יא:
ג) ב"ב טז: סנהדרין ק:
(מדות פ"ג מ"א) אוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת: אל
שוים לכל המלאכות הוצאה טחינה וקצירה ותירץ א דסתם חלב כדי
נד ג מיי' פכ"א מהל'
קדושין פב:, ד) שבת צה.,
יסוד מזבח העולה. גבי חטאת [נשיא] כתיב ולקח הכהן מדם
גמיאה שהוא שיעור גדול אבל הכא בחולב לגבינה דאחשובי אחשביה
ה) [זבחים לד: ודף ס.
שבת הלכה ג ו סמג
ע"ש], ו) [שבת כ. וש"נ],
לאוין סה טוש"ע א"ח סי'
החטאת באצבעו ונתן על קרנות
שיעורו כגרוגרות דזוטר אבל אי כדי
ז) [תוס' כריתות פ"ב
שכא סעיף יג וסימן שלז
מזבח העולה ואת דמו ישפך אל יסוד
גמיאה זוטר צריך לומר דסתם חלב
ועולה גופה מנלן אמר קרא אל יסוד מזבח
א)
1
הי"ב] כריתות ד: חולין עד:
סעיף א ב:
מזבח העולה וה"ל למיכתב אל יסוד
לגבינה ולכך הכא שיעורו כגרוגרת
נה ד מיי' פ"ו מהל'
[זבחים לה.], ח) כריתות
העולה אלמא עולה טעונה יסוד: יצתה כת
כב., ט) [שבת צה.],
מאכלות אסורות
המזבח למה לי דכתיב מזבח העולה
והא דמיחייב בכדי גמיאה היינו
ראשונה וכו': תנא היא נקראת כת עצלנית
❖
י) בס"א: כוס, כ) [ויקרא
ב)
הלכה ד:
אלא הכי קאמר אל יסוד מזבח
במפרש בהדיא לאכילה ולשתיה דאי
יז], ל) [ויותר מבואר
והא לא סגי דלאו הכי מאי הוי להו למיעבד
תעשה העולה: עצלנית. מפני
סתם חולב לאכילה ולשתיה ולא לגבינ'
בתוס' שבת עו: ד"ה
אפ"ה איבעי להו לזרוזי נפשייהו כדתני' רבי
המוציא], מ) [צ"ל אלעזר],
ג)
שנתעצלה להיות אחרונה: והא לא
אפילו היה מפרש בהדיא לגבינה היה
לעזי רש"י
נ) [אלעזר], ס) [כיון
אומר אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי
סגי דלאו הכי. דמצוה לשלש כתות:
לו להתחייב בכדי גמיאה דזוטר הואיל
דאינו ראוי לזריקה אינו
מטונ"ש. גושים (של חלב
❖
❖
אשרי מי שאומנתו בסם אוי לו מי שאומנתו
לזרוזי נפשייהו. להיות מן הראשונים:
וסתמו לאכול ולשתות כדאמרינן בסוף
אסור. רש"ש],
חמוץ).
שלא ברצון רבי אליעזר. דאמר
כלל גדול (שבת עו.) המוציא תבן כמלא
בורסי ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא
בעלמא גבי מכבד דהיינו דומיא
פי פרה לגמל חייב אף על גב דלגמל
נקבות אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו
תורה אור השלם
מוסף רש"י
דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך
לא הוי שיעורא בהכי הואיל וסתמא
נקבות: כמעשהו בחול וכו': שלא ברצון
1. וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם
בלא בסם. מוכר בשמים
במקדש כשכבר נעשה צורך גבוה
לפרה מיחייב אשיעורא דפרה ויש
מאן אמר רב חסדא שלא ברצון רבי אליעזר
. והמחבץ.
עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת
(קדושין פב:)
אסור: החולב. מושך החלב מן
מפרש דכשהחלב כבר בעין מיחייב
המעמיד החלב בקיבה,
הַסַּמִּים לִפְנֵי יְיָ אֲשֶׁר
דאי רבנן הא אמרי שבות הוא ואין שבות
ול"נ מחבץ עושה כמין כלי
הבהמה: מחבץ. מעמיד החלב
בכדי גמיאה אבל חולב לא מיחייב
בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם
במקדש מאי היא דתניא אחד החולב
גמי ונותן הקפוי בתוכו ומי
הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד
ד)
א
ועושה ממנו חביצין שקורין מטונ"ש:
אלא בכגרוגרת דאין אדם טורח
החלב שהן נסיובי נוטפין,
מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח
והמחבץ והמגבן כגרוגרות המכבד והמרבץ
אחד זה ואחד זה. מכבד ומרבץ
לחלוב בפחות מגרוגרת וכי האי גוונא
ב
ולועזין אותן אנקייד"ש
אֹהֶל מוֹעֵד: ויקרא ד ז
2. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם
(שבת צה.). המכבד. את
והרודה חלות דבש בשוגג בשבת חייב
ורודה אבל מאידך לא קאמרי דתולדות
מפליג בהמוציא (שבת עט.) גבי
עור
הבית, והמרבץ. במים
הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל
אב מלאכה נינהו כדאמרינן בפרק
לעשות קמיע ל):
חטאת הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים
להרביץ את האבק שלא
הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל
המכבד
והמרבץ. ע"כ
המצניע ט) ורבי אליעזר משום הכי
לאו
יעלה (שם). חייב חטאת.
דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים ג אחד זה
נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא
לקמיה מפרש טעמא
מחייב חולב משום מפרק מגבן משום
פסיק רישיה הוא
בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:
ואחד זה אינו אלא משום שבות רב אשי
❖
דהרודה חלות דבש חייב
ויקרא יז יא
בונה מחבץ משום בורר בהמצניע
דבפסיק רישיה לא הוה שרי
ר"ש
משום תולש, מחבץ חייב
אמר אפילו תימא שלא ברצון חכמים ורבי
ומרבץ ומכבד מפרש התם משום
לרבץ לכתחלה בשילהי המצניע (שבת
משום בורר, ומכבד ומרבץ
נתן היא דתניא רבי נתן אומר שבות צריכה
משום בונה (שם). אחד
אשוויי גומות: ורודה. מדכתיב
צה.) ותימה לר"י דא"כ אמאי מחייב
גליון הש"ס
זה אחד זה. אחד
התירו שבות שאינה צריכה לא התירו: רבי
(שמואל א יד) ויטבול אותה ביערת
רבי אליעזר כיון דיכול להיות בלא
תוספות ד"ה המכבד
שבת ואחד יו"ט (שם).
יהודה אומר כוס היה ממלא וכו': תניא רבי
הדבש: רב אשי אמר. לעולם רבנן
משום שבות. דילמא
גומות ודוחק לומר דפליגי אי הוי פסיק
מתכוון להשוות גומות
ה)
ב
אף על פי שא"צ וכו'. לא
כי כניס ליה מתמלאין
דאמרי בעלמא נמי שבות הוא ומתני'
רישיה אי לא ונראה לר"י דבהא פליגי
יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות
זכיתי להבין דאם הוא
הגומות שבבית מאליהן
כר' נתן דאמר שבות שאינה צריכה
דר' אליעזר סבר סתם מכבד ומרבץ
שאם ישפך דמו של אחד מהן נמצא זה
והוי בנין (שם). מדם
מתכוין לשיווי א"כ צריך
התערובות. של פסחים
שיהי' כן ובעלמא משכחת
לא התירו במקדש: שאם נשפך דמו
$מתכוון להשוות גומות אף על פי
מכשירו אמרו לו לרבי יהודה והלא לא
מכוין ואין צריך לגופו
מעל הרצפה (זבחים ס.).
של אחד מהן. לארץ ולא נזרק ממנו
שא"צ להשוות גומות מיחייב לרבי
נתקבל בכלי מנא ידעי אלא הכי קאמרי ליה
שאם ישפך דמו של
שמכוין לכבו' חשוך הבית
למזבח: נמצא כוס זה מכשירו.
יהודה הואיל והשוה גומות לבסוף
אחד מהן. על ידי שהן
אבל לא בשביל הפחם וכן
שמא לא נתקבל בכלי אמר להן אף אני לא
חופר גומא שמכוין לחפור
רבים ונבהלים לעשות נמצא
שהרי מעורב בו מן הנשפך: שמא
ורבנן סברי דאין מתכוון אלא לכבד
לצורך העפר אבל לא
כוס זה מכשירו שהרי כולם
אמרתי אלא בנתקבל בכלי מנא ידע כהנים
ו)
לא נתקבל בכלי. אותו שאתה רוצה
ולרבץ בעלמא וליכא אלא שבות. תימה
להשתמש בגומא אבל הכא
מעורבים בו, ואי משום
זריזין הן אי זריזין אמאי משתפיך אגב
להכשיר שמא לא נתקבל בכלי ותו
לר"י היכי מתוקמא מתניתין כרבי
דשיווי הגומות הוא מעשה
דאיערוב בדם התמצית
בנין ואם מתכווין להשוות
אמרינן לקמן ר' יהודה
זריזותייהו דעבדי משתפיך והלא דם התמצית
לא מהניא ליה זריקה דתנן נשפך
אליעזר והא בעזרה שהיה לה רצפת
❖
גומות הוי מתכוין לגופו:
לטעמיה דאמר אין דם
מצואר בהמה על הרצפה ואספו
אבנים לא שייך בה אשוויי גומות
מעורב בו רבי יהודה לטעמיה דאמר דם
מבטל דם ולא אמרינן
פסול בזבחים בפרק שני (דף טו.):
ואפילו לכתחלה שרי כדאמר בשילהי
אידחי ליה בהתערבו הואיל
התמצית דם מעליא הוא דתניא ז) ד דם
ובידו לאוספו (זבחים לד:).
אף אני לא אמרתי. שיועיל אלא
המצניע (גם זה שם) אמימר שרא
מוסף תוספות
התמצית באזהרה רבי יהודה אומר בהיכרת
והלא. זה הנשפך, לא
כשנתקבל בכלי: ומנא ידע. רבי
זילחא במחוזא אע"ג דגזרינן בבמה
נתקבל בכלי. והיאך כשר
א. דאי שיעור גרוגרות
ח)והאמר ר' אלעזר מודה ר' יהודה לענין כפרה
יהודה אם נתקבל בכלי והא חששא
מדליקין (שבת דף כט:)
עיליתא דשישא
הא קיימא לן נשפך מן
קטן מכדי גמיעה את"ש.
שאינו מכפר שנא' כי
הדם הוא בנפש יכפר
הצואר על הרצפה ואספו
שם. ב. נ"א. אמאי מחייב
2
בעלמא הוא דקאמר שאם ישפך דמו
אטו עיליתא דעלמא מחוזא היתה
פסול (שם). מנא ידעי.
ליה לרבי אליעזר הכא,
דם
כולה רצופה באבנים לא גזרינן אטו
וכיון דלתקוני ספיקי אתא היכי מיתקני
רבנן שלא נתקבל, והלא
כיון דלאו פסיק רישיה
בהכי שמא לא נתקבל: כהנים זריזין הן. וליכא למיחש לשמא לא
לא מעשה היא אלא סברא
דעיר דעלמא ואור"י דבעזרה בין רובד לרובד היו גומות אי נמי
דיכול להיות שלא ישוה
היא בעלמא דחייש לשמא
גומות. שם. ג. וה"ק דאי
קיבלוהו. לישנא אחרינא שמא לא נתקבל בכלי כל י) זה שאתה שואב
דלרבי אליעזר דאיכא איסורא דאורייתא בכיבוד דעלמא גזרינן עזרה
נשפך דמו של אחד מהן
רבנן שבות הוא משום
מארץ ונמצאת זורק דם פסול אף אני לא אמרתי למלאות אלא ממקום
אטו כיבוד דעלמא דכמה שבות אשכחן במקדש בפ' בתרא דעירובין
(שם). שמא לא נתקבל.
דאיכא למגזר אטו דעלמא
ונמצא זורק דם פסול (שם).
שיודעין שנשפכו שם דמים שנתקבלו בכלי ואי משום דמיערב בהו
(דף קב:) אבל לרבנן דאפילו בעלמא ליכא אלא איסורא דרבנן אין
דליכא רצפה וכו' אבל
אף אני לא אמרתי.
איסורא דאורייתא אינו
מהאי דלא נתקבל כגון דם התמצית הא קא פריך ליה בסיפא וראשון
שבות כי האי במקדש כיון דליכא איסורא דאוריית' בשום מקום. ג פסק
שיאסף אלא בנתקבל בכלי
יכול לבא לרבנן בשום
עיקר: אי זריזין הן. היכי נשפכין הא זריזין הן וידעי: אגב זריזותייהו.
בהלכות גדולות דכיבוד מותר כדאמרינן בהמצניע (דף צה.) גבי ריבוץ
(שם לה.). מנא ידע. רבי
ענין אפי' שלא במקום
יהודה מנא ידע שנתקבל
רצפה והואיל וכן אין
שממהרים לרוץ ולקרב ולזרוק מיתשיד מידייהו: והלא דם התמצית.
האידנא קיימא לן כרבי שמעון דשרי לרבץ לכתחלה ואין נראה לר"י
בכלי (שם). כהנים זריזין
שבות כי האי במקדש.
של פסחים הרבה מעורב בו ואי נשפך דם של אחד כולו בטל
דהא מזיז עפר ממקומו אסרינן בכירה (שבת דף לט.) ובביצה (ד' ח.)
הן. בקיאין הן בכל,
שם. ד. ואי מותר לכבד
במיעוטו ומה תועיל זריקה שהרי בטל: דם התמצית. של חולין ושל
ועוד בפרק כל הכלים (שבת דף קכד:) אמרינן אמר רבי מ) (אליעזר)
דכתיב בהן (דברים לג)
א"כ הוי מלאכתו להיתר.
❖
יורו משפטיך ליעקב (שבת
שם.
קדשים: באזהרה. בלאו ולא כרת דכתיבכ) כי נפש כל בשר דמו בנפשו
אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל ופריך אי מחמה לצל בהא לימא
קיד:) או: דכיון שנכנס
הוא וגו' עד כל אוכליו יכרת יצא דם התמצית שאינו דם הנפש
רבי נ)(אליעזר) כו' משמע דפשיטא דהוי מלאכתו לאיסור לכולי עלמא ד
לעבודה בידוע שלמדוהו
ובמסכת כריתות [ד:] מפרש טעמא חמשה לאוין כתיבי בדם ומייתיר
ואף על גב דריבוץ שרי לכתחלה לרבי שמעון בכיבוד אסור דמשוי
הלכות קודש (ערובין קג.)
רבינו חננאל
ביה גומות יותר מריבוץ: שמא לא נתקבל בכלי. פי' בקונטרס
ומקבלי לכולהו (זבחים
חד לדם התמצית: לענין כפרה. שאינו ראוי לזריקה:
לד:). באזהרה. ה'
שהיו הכהנים מדיחין
ולא תועיל זריקה משום דנשפך מצואר בהמה וקשה לר"י דמ"מ יזרוק
דם
לאוין כתיבי בדם, חד
העזרה בשבת שלא ברצון
דתועיל זריקה לאותו שנשפך אחר שנתקבל ונראה לר"י דהכי פי' שמא לא נתקבל בכלי ואסור להעלות דם פסול על גבי המזבח כדמוכח
לדם התמצית, כדאמרינן
חכמים. אמרינן מאן
בכריתות בפ"ק (שם).
חכמים ר' אליעזר אבל
בכמה דוכתי דדוקא אם עלו בדיעבד לא ירדו וקאמר אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל דסמכינן אזריזות כהנים כדמסיק ודוקא מדם הראוי
בהיכרת. דנפקא ליה
חכ"א אין שבות במקדש,
להתקבל פריך אבל דם התמצית כמים בעלמא חשיב כיון דאינו ראוי לכיסוי אינו אוסר ס) להעלותו וכי פריך והלא דם התמצית מעורב בו
מריבויא דכל דם (חולין
אלא כל דבר שאיסורו
עד:). כי הדם הוא
ומבטיל ליה ברוב לא פריך מדם הראוי להתקבל ונשפך דעולין אין
מבטלין זה את זה אפי' לרבנן כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כב:):
משום שבות מותר הוא
בנפש יכפר. דמשמע
במקדש. והדחה מנא לן
אטו דאינו חייב אלא על דם
דמשום שבות היא, מיהא
החולב בהמה והמגבן והמחבץ כגרוגרת והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביום טוב הראוי לכפרה, לזריקה על המזבח, ואין לו כרת אלא בדם קדשים והוא שהנפש יוצאה בו שהוא לכפרה, דכתיב בנפש יכפר,
דמשמע אין כפרה אלא בדם הנפש (כריתות כב.).
לוקה דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות. רב אשי אמר שלא ברצון רבי נתן דתני
שבות שצריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו, וזו ההדחה אינה צורך עבודה במקדש. תניא רבי יהודה היה אומר
כוס היה ממלא מדם התערובות שאם נשפך אחד מהן אחר שנתקבל בכלי זה היה מכשירו. ואף על גב שדם התמצית מעורב בו, אין דם התמצית מבטל דם הנפש. ולא תימא דדם התמצית לר' יהודה אינו דם אלא דם מעליא הוא, דתנן דם התמצית
באזהרה רבי יהודה אמר בכרת, ואפילו הכי לענין כפרה מודה ר' יהודה כי דם הנפש בעינן שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר, דם שהנפש יוצא בו הוא מכפר.